דמעות של אופטומטריסט

מגיל צעיר אני סובל מקוצר ראייה ולכן מגיל צעיר אני מכיר אופטומטריסטים. פגשתי הרבה סוגים שלהם: שתקנים, דברנים, קרחים, שמנים. אבל אופטומטריסט אחד לא אשכח לעולם. היה זה אופטומטריסט שהגעתי אליו לראשונה בגיל 8 או 9, מלווה באבי. היו אלו שנים קריטיות בהידרדרות הראייה שלי, שנות טרום ההתבגרות. שנים שבהן עלה מדי כמה חודשים משקל עדשות המשקפיים שלי בקילוגרם או שניים. האופטומטריסט הזה האמין, בניגוד לשאר אוכלוסיית האופטומטריסטים, שיש תפקיד גם למשמעותם של הסימנים המופיעים על לוח בדיקת הראייה. הוא חשב שאצל ילדים במיוחד – וילדים היו רוב המטופלים שלו – האותיות והמספרים הם איום, הפרעה, וחלקם ישתדלו אף שלא לראותם, גם אם באופן לא מודע. ולכן השתמש בלוחות בדיקת ראייה שיצר בעצמו. בפשוטים שבהם, ואלו שנתקלתי בהם אצלו לראשונה, הופיעו ציורי עננים ומטריות, כובעים ותפוחים. אבל בהדרגה הוא השתכלל.

מציורים צבעוניים ועליזים, שנגזרו כביכול מספרים לגיל הרך, עבר האופטומטריסט אל דמויות מתוך עיתוני נוער וילדים, שהיו אז פופולריים מאוד. הוא הדביק אל לוח בדיקת הראייה שלו את פרצופיהם של דרדסאבא ובר-מוח, טיפטיפון ומרקו. הילדים שישבו על כיסא הבדיקה בחדרו החשוך מעט, התענגו על ההפתעות הצפויות להם. ילד שלא הצליח לזהות את שמשון ויובב, שהסתתרו להם קטנטנים בשורה התחתונה שעל הלוח, שמח כאשר הרכיב לו האופטומטריסט עדשות-דמה, שאיתן זיהה את הצמד הפוחז היטב. איך יכול היה שלא לשמוח? אם במקום זאת היה רואה עכשיו בבירור את הספרות 9 ו-5, כנראה שהיה אפילו נעצב. וכך קנה האופטומטריסט את לבם של הילדים. במקום לרעוד בחדר ההמתנה שלו, פוחדים מגזר דין המוות של אלת הראייה – משקפיים עבים עוד יותר! – חיכו למשחק הנעים שמצפה להם בפנים, המשך של שעות הפנאי והשעשוע שלהם מול מסך הטלוויזיה.

האופטומטריסט הבין ילדים ואהב אותם. הוא ידע שהאופנות משתנות מהר, ובכל פעם להוטים הילדים אחר דבר אחר. לכן עקב באדיקות אחר עיתוניהם, תוכניות הטלוויזיה שהם אוהבים, ומדי פעם בפעם היה יוצר לוח בדיקה חדש. הוא היה מנסה אותו יום או יומיים על כמה נבדקים צעירים, וכשראה שהתוצאות טובות, והם שמחים ומאושרים אם זיהו את מה שהופיע עליו וגם אם לא (כי אז עזר להם לזהותם), המשיך להשתמש בו. במקרים נדירים בלבד נפסל לוח, ונעזב. האופטומטריסט רכב על גל מתאבקי ה-WWF, והשתמש באחים ואן-אריק, טאטאנקה, יוקוזונה וג'ייק דה סנייק לוודא שראייתם של מטופליו הצעירים לא הידרדרה. הוא נעזר בכוכבי כדורגל, זמרים, שחקנים מן הסדרה "דגרסי", בובות ברבי, רובוטריקים, ואפילו אופנועים מסוגים שונים, לילדים שנולדו עם תשוקה למהירות.

סביב החגים היצירתיות של האופטומטריסט הייתה מתפרצת. הוא ידע שילדים חיים את החגים באופן אינטנסיבי במיוחד, יותר מהוריהם, ולכן הכין לקראת כל חג סט מיוחד של לוחות לבדיקת ראייה. בראש השנה הכין לוח מלא בגמדים פסיכדליים קטנים, חמושים בסכינים ותוקעים בשופרות. בחנוכה יצר לוח שהורכב כולו ממכבים גיבורים ולוחמים יוונים על פילים, ובפסח – את הלוח שאהבתי במיוחד, ובו צפרדעים, כינים, חושך, דבר ושחין, מסודרים מן הגדול לקטן, בשורות. אבל בפעם הראשונה שבה הגעתי אליו, שוב עם אבי, בצהרי ערב יום השואה, האופטומטריסט קיבל אותנו בפנים עגומות. על לוח הבדיקה הופיעו ילדים רזים מאוד. חלקם נראו כאילו הם מבריחים משהו בבגדיהם. ילד אחד, שזיהיתי כבר ממקום אחר, עמד וידיו מונפות אל-על, ענוד טלאי. תיארתי את הילדים הללו לאופטומטריסט, אחד אחד, והוא נאנח בעצב. בסיום הבדיקה הודיע שאני לא זקוק למשקפיים חדשים. למרבה הפלא עמדה ראייתי באותו מקום. אבל אבי המשיך לחשוד.

ולכן, בשבוע שלאחר מכן, חזרנו אליו. אבי התעקש. "אני זורק לו ירקות והוא לא תופס", טען, "הוא חצי עיוור, צריך להחליף לו משקפיים". האופטומטריסט הושיב אותי על כיסאו המוכר, ואז הדליק את האור מעל לוח הבדיקה. הפעם נראו שם דברים אחרים לגמרי: מטוסי אף-16, דוד בן גוריון, דגלים מעל הכותל. האופטומטריסט עבר עליהם אחד אחד, בעיניים נוצצות. הוא אהב את החג המתקרב. כאשר זיהיתי את מאיר הר ציון, באחד מתצלומיו המפורסמים ביותר, מחא האופטומטריסט כפיים. "לא האמנתי שתדע מי זה!", הוא קרא, "אתה הראשון בינתיים". לא גיליתי לו שהר ציון היה קרוב משפחה רחוק שלנו. אבי קרץ לי בהיחבא. "הוא רואה מצוין", סיכם האופטומטריסט, "למספר שלו, כמובן". אבי המאוכזב הודה לו ולקח אותי הביתה. "חייבים להאמין לאופטומטריסט", הוא אמר לי באוטו.

דימוי מתוך התערוכה ״ארקפארקקראפטראפטקליניקקלאבפאב״ של פרנצ'סקו פיניציו במוזיאון בת-ים. צילום: גל דרן.

אני כבר לא זוכר אם זה קרה באותה שנה, או באחד הביקורים הבאים, בשנה שלאחר מכן. אבל הציורים הקטנים שבהם השתמש האופטומטריסט, הפכו לפתע אישיים. היה שם כלב שהופיע שוב ושוב. הכלב שלו. אף ילד לא זיהה אותו, כמובן, אבל לאחר שהאופטומטריסט הסביר: "זה הכלב שלי, בובי. פשוט תגידו לי מה הוא בדיוק עושה. יושב, רץ, אוכל?", הילדים הבינו. בכל תמונה בובי עשה אכן משהו אחר. ואל בובי התווספו בהדרגה ציורים קטנים בטושים, שנעשו בידי ילד, ובהם נראה היה שהאופטומטריסט גאה במיוחד. "זה הבן שלי צייר, כשהוא היה קטן! היום הוא כבר כמעט בצבא!", נהג לומר, "מה אתה רואה פה?". קל היה לזהות – לילד שלו היה כישרון מסוים. צוירו שם בתים קטנים, מכוניות. פרח. לפעמים ניתן היה לזהות איזו מפלצת, או אפילו משהו מהטלוויזיה, מנחה כלשהו. במיוחד אני זוכר ציור קטן אחד, שהופיע תמיד בשורה התחתונה – ציור של כלה לבושה לבן. קשה היה להבחין בה על הרקע הלבן של הלוח, אבל זה לא הפריע לאף אחד. "עלה לך קצת המספר", הוא היה אומר לי, ברוב המקרים, לאחר הבדיקה. "תלך עם אבא לקנות משקפיים חדשים. אפשר גם אצלי". הוא לא היה תאב-בצע.

חלף חורף או שניים, ראייתי המשיכה לצלול. ובבוקר קיצי אחד, כשהגעתי אליו שוב עם אבי, במקום ללכת לבית הספר, זאת כי אבי ראה תמיד בבדיקה אצל האופטומטריסט דבר דחוף מאין כמותו, ידענו שנינו שמשהו השתנה, ללא חזור. על לוח הבדיקה, בכל המקומות, למעלה ולמטה, בגדול ובקטן, הופיעו אותן פנים, פני נער, בן כ-17, אולי קצת יותר. לא היה הבדל ביניהם, היה זה אותו צילום, בכולם. ישבתי על הכיסא, והאופטומטריסט, בפנים חתומות, הצביע על אחד הפרצופים. "אני לא יודע מי זה", אמרתי, "פנים של מישהו". האופטומטריסט הביט בי. "זה הבן שלי", הוא אמר, "סיפרתי לך עליו". "אה", אמרתי, "זה שצייר". "כן" הוא אמר, "קראו לו ערן". הבחנתי באבי, נע באי נוחות על הכיסא שלו, לא רחוק ממני. "אז אני רואה אותו", אמרתי, "זה ערן". "ופה?", שאל האופטומטריסט, והצביע אל עבר פנים זהות, קטנות יותר, גם הן של אותו נער בדיוק, מאותה זווית, פנים שצולמו באותה שעה. אותן פנים. "זה ערן", אמרתי. "ופה?", הוא שאל. "אני לא רואה כל כך טוב", אמרתי, "זה קצת קטן, אבל זה גם ערן". הוא עצר. "המספר שלך עלה". הקול שלו כאילו בא ממקום רחוק מאוד. "אנחנו צריכים ללכת", אמר אבי וקם. "לא אמרתי לכם עדיין מה המספר", הוא אמר, במשהו שהתקרב לעצב. "לא נורא", אמר אבא שלי, "לא נורא".

לא חזרנו אליו יותר. ממה שהבנתי משברי שיחות אצלי בבית, הוא הפסיק לעבוד כאופטומטריסט זמן די קצר אחר כך. לא ראו אותו יותר, הוא נעלם. האופטומטריסטים שבאו אחריו היו רגילים. תמיד אותן אותיות, אותם מספרים, או לפעמים: תמונה של טרקטור על דשא ירוק בתוך מכשיר אלקטרוני, תמונה שיוצאת וחוזרת לפוקוס, שלא בשליטתי. לאט לאט כבר לא היו צריכים לשאול אותי יותר שום דבר. המכונות ידעו מעצמן. האופטומטריסטים רק עמדו שם ולחצו על כפתורים. גם הראייה שלי הפסיקה להידרדר. מתישהו, לפני גיל 20, היא נעצרה על איזשהו מספר, ומאז אני רואה בדיוק אותו דבר. 

 

 

 

 

 

 

 

 

מגיל צעיר אני סובל מקוצר ראייה ולכן מגיל צעיר אני מכיר אופטומטריסטים. פגשתי הרבה סוגים שלהם: שתקנים, דברנים, קרחים, שמנים. אבל אופטומטריסט אחד לא אשכח לעולם. היה זה אופטומטריסט שהגעתי אליו לראשונה בגיל 8 או 9, מלווה באבי. היו אלו שנים קריטיות בהידרדרות הראייה שלי, שנות טרום ההתבגרות. שנים שבהן עלה מדי כמה חודשים משקל עדשות המשקפיים שלי בקילוגרם או שניים. האופטומטריסט הזה האמין, בניגוד לשאר אוכלוסיית האופטומטריסטים, שיש תפקיד גם למשמעותם של הסימנים המופיעים על לוח בדיקת הראייה. הוא חשב שאצל ילדים במיוחד – וילדים היו רוב המטופלים שלו – האותיות והמספרים הם איום, הפרעה, וחלקם ישתדלו אף שלא לראותם, גם אם באופן לא מודע. ולכן השתמש בלוחות בדיקת ראייה שיצר בעצמו. בפשוטים שבהם, ואלו שנתקלתי בהם אצלו לראשונה, הופיעו ציורי עננים ומטריות, כובעים ותפוחים. אבל בהדרגה הוא השתכלל.

מציורים צבעוניים ועליזים, שנגזרו כביכול מספרים לגיל הרך, עבר האופטומטריסט אל דמויות מתוך עיתוני נוער וילדים, שהיו אז פופולריים מאוד. הוא הדביק אל לוח בדיקת הראייה שלו את פרצופיהם של דרדסאבא ובר-מוח, טיפטיפון ומרקו. הילדים שישבו על כיסא הבדיקה בחדרו החשוך מעט, התענגו על ההפתעות הצפויות להם. ילד שלא הצליח לזהות את שמשון ויובב, שהסתתרו להם קטנטנים בשורה התחתונה שעל הלוח, שמח כאשר הרכיב לו האופטומטריסט עדשות-דמה, שאיתן זיהה את הצמד הפוחז היטב. איך יכול היה שלא לשמוח? אם במקום זאת היה רואה עכשיו בבירור את הספרות 9 ו-5, כנראה שהיה אפילו נעצב. וכך קנה האופטומטריסט את לבם של הילדים. במקום לרעוד בחדר ההמתנה שלו, פוחדים מגזר דין המוות של אלת הראייה – משקפיים עבים עוד יותר! – חיכו למשחק הנעים שמצפה להם בפנים, המשך של שעות הפנאי והשעשוע שלהם מול מסך הטלוויזיה.

האופטומטריסט הבין ילדים ואהב אותם. הוא ידע שהאופנות משתנות מהר, ובכל פעם להוטים הילדים אחר דבר אחר. לכן עקב באדיקות אחר עיתוניהם, תוכניות הטלוויזיה שהם אוהבים, ומדי פעם בפעם היה יוצר לוח בדיקה חדש. הוא היה מנסה אותו יום או יומיים על כמה נבדקים צעירים, וכשראה שהתוצאות טובות, והם שמחים ומאושרים אם זיהו את מה שהופיע עליו וגם אם לא (כי אז עזר להם לזהותם), המשיך להשתמש בו. במקרים נדירים בלבד נפסל לוח, ונעזב. האופטומטריסט רכב על גל מתאבקי ה-WWF, והשתמש באחים ואן-אריק, טאטאנקה, יוקוזונה וג'ייק דה סנייק לוודא שראייתם של מטופליו הצעירים לא הידרדרה. הוא נעזר בכוכבי כדורגל, זמרים, שחקנים מן הסדרה "דגרסי", בובות ברבי, רובוטריקים, ואפילו אופנועים מסוגים שונים, לילדים שנולדו עם תשוקה למהירות.

סביב החגים היצירתיות של האופטומטריסט הייתה מתפרצת. הוא ידע שילדים חיים את החגים באופן אינטנסיבי במיוחד, יותר מהוריהם, ולכן הכין לקראת כל חג סט מיוחד של לוחות לבדיקת ראייה. בראש השנה הכין לוח מלא בגמדים פסיכדליים קטנים, חמושים בסכינים ותוקעים בשופרות. בחנוכה יצר לוח שהורכב כולו ממכבים גיבורים ולוחמים יוונים על פילים, ובפסח – את הלוח שאהבתי במיוחד, ובו צפרדעים, כינים, חושך, דבר ושחין, מסודרים מן הגדול לקטן, בשורות. אבל בפעם הראשונה שבה הגעתי אליו, שוב עם אבי, בצהרי ערב יום השואה, האופטומטריסט קיבל אותנו בפנים עגומות. על לוח הבדיקה הופיעו ילדים רזים מאוד. חלקם נראו כאילו הם מבריחים משהו בבגדיהם. ילד אחד, שזיהיתי כבר ממקום אחר, עמד וידיו מונפות אל-על, ענוד טלאי. תיארתי את הילדים הללו לאופטומטריסט, אחד אחד, והוא נאנח בעצב. בסיום הבדיקה הודיע שאני לא זקוק למשקפיים חדשים. למרבה הפלא עמדה ראייתי באותו מקום. אבל אבי המשיך לחשוד.

ולכן, בשבוע שלאחר מכן, חזרנו אליו. אבי התעקש. "אני זורק לו ירקות והוא לא תופס", טען, "הוא חצי עיוור, צריך להחליף לו משקפיים". האופטומטריסט הושיב אותי על כיסאו המוכר, ואז הדליק את האור מעל לוח הבדיקה. הפעם נראו שם דברים אחרים לגמרי: מטוסי אף-16, דוד בן גוריון, דגלים מעל הכותל. האופטומטריסט עבר עליהם אחד אחד, בעיניים נוצצות. הוא אהב את החג המתקרב. כאשר זיהיתי את מאיר הר ציון, באחד מתצלומיו המפורסמים ביותר, מחא האופטומטריסט כפיים. "לא האמנתי שתדע מי זה!", הוא קרא, "אתה הראשון בינתיים". לא גיליתי לו שהר ציון היה קרוב משפחה רחוק שלנו. אבי קרץ לי בהיחבא. "הוא רואה מצוין", סיכם האופטומטריסט, "למספר שלו, כמובן". אבי המאוכזב הודה לו ולקח אותי הביתה. "חייבים להאמין לאופטומטריסט", הוא אמר לי באוטו.

דימוי מתוך התערוכה ״ארקפארקקראפטראפטקליניקקלאבפאב״ של פרנצ'סקו פיניציו במוזיאון בת-ים. צילום: גל דרן.

אני כבר לא זוכר אם זה קרה באותה שנה, או באחד הביקורים הבאים, בשנה שלאחר מכן. אבל הציורים הקטנים שבהם השתמש האופטומטריסט, הפכו לפתע אישיים. היה שם כלב שהופיע שוב ושוב. הכלב שלו. אף ילד לא זיהה אותו, כמובן, אבל לאחר שהאופטומטריסט הסביר: "זה הכלב שלי, בובי. פשוט תגידו לי מה הוא בדיוק עושה. יושב, רץ, אוכל?", הילדים הבינו. בכל תמונה בובי עשה אכן משהו אחר. ואל בובי התווספו בהדרגה ציורים קטנים בטושים, שנעשו בידי ילד, ובהם נראה היה שהאופטומטריסט גאה במיוחד. "זה הבן שלי צייר, כשהוא היה קטן! היום הוא כבר כמעט בצבא!", נהג לומר, "מה אתה רואה פה?". קל היה לזהות – לילד שלו היה כישרון מסוים. צוירו שם בתים קטנים, מכוניות. פרח. לפעמים ניתן היה לזהות איזו מפלצת, או אפילו משהו מהטלוויזיה, מנחה כלשהו. במיוחד אני זוכר ציור קטן אחד, שהופיע תמיד בשורה התחתונה – ציור של כלה לבושה לבן. קשה היה להבחין בה על הרקע הלבן של הלוח, אבל זה לא הפריע לאף אחד. "עלה לך קצת המספר", הוא היה אומר לי, ברוב המקרים, לאחר הבדיקה. "תלך עם אבא לקנות משקפיים חדשים. אפשר גם אצלי". הוא לא היה תאב-בצע.

חלף חורף או שניים, ראייתי המשיכה לצלול. ובבוקר קיצי אחד, כשהגעתי אליו שוב עם אבי, במקום ללכת לבית הספר, זאת כי אבי ראה תמיד בבדיקה אצל האופטומטריסט דבר דחוף מאין כמותו, ידענו שנינו שמשהו השתנה, ללא חזור. על לוח הבדיקה, בכל המקומות, למעלה ולמטה, בגדול ובקטן, הופיעו אותן פנים, פני נער, בן כ-17, אולי קצת יותר. לא היה הבדל ביניהם, היה זה אותו צילום, בכולם. ישבתי על הכיסא, והאופטומטריסט, בפנים חתומות, הצביע על אחד הפרצופים. "אני לא יודע מי זה", אמרתי, "פנים של מישהו". האופטומטריסט הביט בי. "זה הבן שלי", הוא אמר, "סיפרתי לך עליו". "אה", אמרתי, "זה שצייר". "כן" הוא אמר, "קראו לו ערן". הבחנתי באבי, נע באי נוחות על הכיסא שלו, לא רחוק ממני. "אז אני רואה אותו", אמרתי, "זה ערן". "ופה?", שאל האופטומטריסט, והצביע אל עבר פנים זהות, קטנות יותר, גם הן של אותו נער בדיוק, מאותה זווית, פנים שצולמו באותה שעה. אותן פנים. "זה ערן", אמרתי. "ופה?", הוא שאל. "אני לא רואה כל כך טוב", אמרתי, "זה קצת קטן, אבל זה גם ערן". הוא עצר. "המספר שלך עלה". הקול שלו כאילו בא ממקום רחוק מאוד. "אנחנו צריכים ללכת", אמר אבי וקם. "לא אמרתי לכם עדיין מה המספר", הוא אמר, במשהו שהתקרב לעצב. "לא נורא", אמר אבא שלי, "לא נורא".

לא חזרנו אליו יותר. ממה שהבנתי משברי שיחות אצלי בבית, הוא הפסיק לעבוד כאופטומטריסט זמן די קצר אחר כך. לא ראו אותו יותר, הוא נעלם. האופטומטריסטים שבאו אחריו היו רגילים. תמיד אותן אותיות, אותם מספרים, או לפעמים: תמונה של טרקטור על דשא ירוק בתוך מכשיר אלקטרוני, תמונה שיוצאת וחוזרת לפוקוס, שלא בשליטתי. לאט לאט כבר לא היו צריכים לשאול אותי יותר שום דבר. המכונות ידעו מעצמן. האופטומטריסטים רק עמדו שם ולחצו על כפתורים. גם הראייה שלי הפסיקה להידרדר. מתישהו, לפני גיל 20, היא נעצרה על איזשהו מספר, ומאז אני רואה בדיוק אותו דבר. 

 

 

 

 

 

 

 

 

מגיל צעיר אני סובל מקוצר ראייה ולכן מגיל צעיר אני מכיר אופטומטריסטים. פגשתי הרבה סוגים שלהם: שתקנים, דברנים, קרחים, שמנים. אבל אופטומטריסט אחד לא אשכח לעולם. היה זה אופטומטריסט שהגעתי אליו לראשונה בגיל 8 או 9, מלווה באבי. היו אלו שנים קריטיות בהידרדרות הראייה שלי, שנות טרום ההתבגרות. שנים שבהן עלה מדי כמה חודשים משקל עדשות המשקפיים שלי בקילוגרם או שניים. האופטומטריסט הזה האמין, בניגוד לשאר אוכלוסיית האופטומטריסטים, שיש תפקיד גם למשמעותם של הסימנים המופיעים על לוח בדיקת הראייה. הוא חשב שאצל ילדים במיוחד – וילדים היו רוב המטופלים שלו – האותיות והמספרים הם איום, הפרעה, וחלקם ישתדלו אף שלא לראותם, גם אם באופן לא מודע. ולכן השתמש בלוחות בדיקת ראייה שיצר בעצמו. בפשוטים שבהם, ואלו שנתקלתי בהם אצלו לראשונה, הופיעו ציורי עננים ומטריות, כובעים ותפוחים. אבל בהדרגה הוא השתכלל.

מציורים צבעוניים ועליזים, שנגזרו כביכול מספרים לגיל הרך, עבר האופטומטריסט אל דמויות מתוך עיתוני נוער וילדים, שהיו אז פופולריים מאוד. הוא הדביק אל לוח בדיקת הראייה שלו את פרצופיהם של דרדסאבא ובר-מוח, טיפטיפון ומרקו. הילדים שישבו על כיסא הבדיקה בחדרו החשוך מעט, התענגו על ההפתעות הצפויות להם. ילד שלא הצליח לזהות את שמשון ויובב, שהסתתרו להם קטנטנים בשורה התחתונה שעל הלוח, שמח כאשר הרכיב לו האופטומטריסט עדשות-דמה, שאיתן זיהה את הצמד הפוחז היטב. איך יכול היה שלא לשמוח? אם במקום זאת היה רואה עכשיו בבירור את הספרות 9 ו-5, כנראה שהיה אפילו נעצב. וכך קנה האופטומטריסט את לבם של הילדים. במקום לרעוד בחדר ההמתנה שלו, פוחדים מגזר דין המוות של אלת הראייה – משקפיים עבים עוד יותר! – חיכו למשחק הנעים שמצפה להם בפנים, המשך של שעות הפנאי והשעשוע שלהם מול מסך הטלוויזיה.

האופטומטריסט הבין ילדים ואהב אותם. הוא ידע שהאופנות משתנות מהר, ובכל פעם להוטים הילדים אחר דבר אחר. לכן עקב באדיקות אחר עיתוניהם, תוכניות הטלוויזיה שהם אוהבים, ומדי פעם בפעם היה יוצר לוח בדיקה חדש. הוא היה מנסה אותו יום או יומיים על כמה נבדקים צעירים, וכשראה שהתוצאות טובות, והם שמחים ומאושרים אם זיהו את מה שהופיע עליו וגם אם לא (כי אז עזר להם לזהותם), המשיך להשתמש בו. במקרים נדירים בלבד נפסל לוח, ונעזב. האופטומטריסט רכב על גל מתאבקי ה-WWF, והשתמש באחים ואן-אריק, טאטאנקה, יוקוזונה וג'ייק דה סנייק לוודא שראייתם של מטופליו הצעירים לא הידרדרה. הוא נעזר בכוכבי כדורגל, זמרים, שחקנים מן הסדרה "דגרסי", בובות ברבי, רובוטריקים, ואפילו אופנועים מסוגים שונים, לילדים שנולדו עם תשוקה למהירות.

סביב החגים היצירתיות של האופטומטריסט הייתה מתפרצת. הוא ידע שילדים חיים את החגים באופן אינטנסיבי במיוחד, יותר מהוריהם, ולכן הכין לקראת כל חג סט מיוחד של לוחות לבדיקת ראייה. בראש השנה הכין לוח מלא בגמדים פסיכדליים קטנים, חמושים בסכינים ותוקעים בשופרות. בחנוכה יצר לוח שהורכב כולו ממכבים גיבורים ולוחמים יוונים על פילים, ובפסח – את הלוח שאהבתי במיוחד, ובו צפרדעים, כינים, חושך, דבר ושחין, מסודרים מן הגדול לקטן, בשורות. אבל בפעם הראשונה שבה הגעתי אליו, שוב עם אבי, בצהרי ערב יום השואה, האופטומטריסט קיבל אותנו בפנים עגומות. על לוח הבדיקה הופיעו ילדים רזים מאוד. חלקם נראו כאילו הם מבריחים משהו בבגדיהם. ילד אחד, שזיהיתי כבר ממקום אחר, עמד וידיו מונפות אל-על, ענוד טלאי. תיארתי את הילדים הללו לאופטומטריסט, אחד אחד, והוא נאנח בעצב. בסיום הבדיקה הודיע שאני לא זקוק למשקפיים חדשים. למרבה הפלא עמדה ראייתי באותו מקום. אבל אבי המשיך לחשוד.

ולכן, בשבוע שלאחר מכן, חזרנו אליו. אבי התעקש. "אני זורק לו ירקות והוא לא תופס", טען, "הוא חצי עיוור, צריך להחליף לו משקפיים". האופטומטריסט הושיב אותי על כיסאו המוכר, ואז הדליק את האור מעל לוח הבדיקה. הפעם נראו שם דברים אחרים לגמרי: מטוסי אף-16, דוד בן גוריון, דגלים מעל הכותל. האופטומטריסט עבר עליהם אחד אחד, בעיניים נוצצות. הוא אהב את החג המתקרב. כאשר זיהיתי את מאיר הר ציון, באחד מתצלומיו המפורסמים ביותר, מחא האופטומטריסט כפיים. "לא האמנתי שתדע מי זה!", הוא קרא, "אתה הראשון בינתיים". לא גיליתי לו שהר ציון היה קרוב משפחה רחוק שלנו. אבי קרץ לי בהיחבא. "הוא רואה מצוין", סיכם האופטומטריסט, "למספר שלו, כמובן". אבי המאוכזב הודה לו ולקח אותי הביתה. "חייבים להאמין לאופטומטריסט", הוא אמר לי באוטו.

דימוי מתוך התערוכה ״ארקפארקקראפטראפטקליניקקלאבפאב״ של פרנצ'סקו פיניציו במוזיאון בת-ים. צילום: גל דרן.

אני כבר לא זוכר אם זה קרה באותה שנה, או באחד הביקורים הבאים, בשנה שלאחר מכן. אבל הציורים הקטנים שבהם השתמש האופטומטריסט, הפכו לפתע אישיים. היה שם כלב שהופיע שוב ושוב. הכלב שלו. אף ילד לא זיהה אותו, כמובן, אבל לאחר שהאופטומטריסט הסביר: "זה הכלב שלי, בובי. פשוט תגידו לי מה הוא בדיוק עושה. יושב, רץ, אוכל?", הילדים הבינו. בכל תמונה בובי עשה אכן משהו אחר. ואל בובי התווספו בהדרגה ציורים קטנים בטושים, שנעשו בידי ילד, ובהם נראה היה שהאופטומטריסט גאה במיוחד. "זה הבן שלי צייר, כשהוא היה קטן! היום הוא כבר כמעט בצבא!", נהג לומר, "מה אתה רואה פה?". קל היה לזהות – לילד שלו היה כישרון מסוים. צוירו שם בתים קטנים, מכוניות. פרח. לפעמים ניתן היה לזהות איזו מפלצת, או אפילו משהו מהטלוויזיה, מנחה כלשהו. במיוחד אני זוכר ציור קטן אחד, שהופיע תמיד בשורה התחתונה – ציור של כלה לבושה לבן. קשה היה להבחין בה על הרקע הלבן של הלוח, אבל זה לא הפריע לאף אחד. "עלה לך קצת המספר", הוא היה אומר לי, ברוב המקרים, לאחר הבדיקה. "תלך עם אבא לקנות משקפיים חדשים. אפשר גם אצלי". הוא לא היה תאב-בצע.

חלף חורף או שניים, ראייתי המשיכה לצלול. ובבוקר קיצי אחד, כשהגעתי אליו שוב עם אבי, במקום ללכת לבית הספר, זאת כי אבי ראה תמיד בבדיקה אצל האופטומטריסט דבר דחוף מאין כמותו, ידענו שנינו שמשהו השתנה, ללא חזור. על לוח הבדיקה, בכל המקומות, למעלה ולמטה, בגדול ובקטן, הופיעו אותן פנים, פני נער, בן כ-17, אולי קצת יותר. לא היה הבדל ביניהם, היה זה אותו צילום, בכולם. ישבתי על הכיסא, והאופטומטריסט, בפנים חתומות, הצביע על אחד הפרצופים. "אני לא יודע מי זה", אמרתי, "פנים של מישהו". האופטומטריסט הביט בי. "זה הבן שלי", הוא אמר, "סיפרתי לך עליו". "אה", אמרתי, "זה שצייר". "כן" הוא אמר, "קראו לו ערן". הבחנתי באבי, נע באי נוחות על הכיסא שלו, לא רחוק ממני. "אז אני רואה אותו", אמרתי, "זה ערן". "ופה?", שאל האופטומטריסט, והצביע אל עבר פנים זהות, קטנות יותר, גם הן של אותו נער בדיוק, מאותה זווית, פנים שצולמו באותה שעה. אותן פנים. "זה ערן", אמרתי. "ופה?", הוא שאל. "אני לא רואה כל כך טוב", אמרתי, "זה קצת קטן, אבל זה גם ערן". הוא עצר. "המספר שלך עלה". הקול שלו כאילו בא ממקום רחוק מאוד. "אנחנו צריכים ללכת", אמר אבי וקם. "לא אמרתי לכם עדיין מה המספר", הוא אמר, במשהו שהתקרב לעצב. "לא נורא", אמר אבא שלי, "לא נורא".

לא חזרנו אליו יותר. ממה שהבנתי משברי שיחות אצלי בבית, הוא הפסיק לעבוד כאופטומטריסט זמן די קצר אחר כך. לא ראו אותו יותר, הוא נעלם. האופטומטריסטים שבאו אחריו היו רגילים. תמיד אותן אותיות, אותם מספרים, או לפעמים: תמונה של טרקטור על דשא ירוק בתוך מכשיר אלקטרוני, תמונה שיוצאת וחוזרת לפוקוס, שלא בשליטתי. לאט לאט כבר לא היו צריכים לשאול אותי יותר שום דבר. המכונות ידעו מעצמן. האופטומטריסטים רק עמדו שם ולחצו על כפתורים. גם הראייה שלי הפסיקה להידרדר. מתישהו, לפני גיל 20, היא נעצרה על איזשהו מספר, ומאז אני רואה בדיוק אותו דבר. 

 

 

 

 

 

 

 

 

מגיל צעיר אני סובל מקוצר ראייה ולכן מגיל צעיר אני מכיר אופטומטריסטים. פגשתי הרבה סוגים שלהם: שתקנים, דברנים, קרחים, שמנים. אבל אופטומטריסט אחד לא אשכח לעולם. היה זה אופטומטריסט שהגעתי אליו לראשונה בגיל 8 או 9, מלווה באבי. היו אלו שנים קריטיות בהידרדרות הראייה שלי, שנות טרום ההתבגרות. שנים שבהן עלה מדי כמה חודשים משקל עדשות המשקפיים שלי בקילוגרם או שניים. האופטומטריסט הזה האמין, בניגוד לשאר אוכלוסיית האופטומטריסטים, שיש תפקיד גם למשמעותם של הסימנים המופיעים על לוח בדיקת הראייה. הוא חשב שאצל ילדים במיוחד – וילדים היו רוב המטופלים שלו – האותיות והמספרים הם איום, הפרעה, וחלקם ישתדלו אף שלא לראותם, גם אם באופן לא מודע. ולכן השתמש בלוחות בדיקת ראייה שיצר בעצמו. בפשוטים שבהם, ואלו שנתקלתי בהם אצלו לראשונה, הופיעו ציורי עננים ומטריות, כובעים ותפוחים. אבל בהדרגה הוא השתכלל.

מציורים צבעוניים ועליזים, שנגזרו כביכול מספרים לגיל הרך, עבר האופטומטריסט אל דמויות מתוך עיתוני נוער וילדים, שהיו אז פופולריים מאוד. הוא הדביק אל לוח בדיקת הראייה שלו את פרצופיהם של דרדסאבא ובר-מוח, טיפטיפון ומרקו. הילדים שישבו על כיסא הבדיקה בחדרו החשוך מעט, התענגו על ההפתעות הצפויות להם. ילד שלא הצליח לזהות את שמשון ויובב, שהסתתרו להם קטנטנים בשורה התחתונה שעל הלוח, שמח כאשר הרכיב לו האופטומטריסט עדשות-דמה, שאיתן זיהה את הצמד הפוחז היטב. איך יכול היה שלא לשמוח? אם במקום זאת היה רואה עכשיו בבירור את הספרות 9 ו-5, כנראה שהיה אפילו נעצב. וכך קנה האופטומטריסט את לבם של הילדים. במקום לרעוד בחדר ההמתנה שלו, פוחדים מגזר דין המוות של אלת הראייה – משקפיים עבים עוד יותר! – חיכו למשחק הנעים שמצפה להם בפנים, המשך של שעות הפנאי והשעשוע שלהם מול מסך הטלוויזיה.

האופטומטריסט הבין ילדים ואהב אותם. הוא ידע שהאופנות משתנות מהר, ובכל פעם להוטים הילדים אחר דבר אחר. לכן עקב באדיקות אחר עיתוניהם, תוכניות הטלוויזיה שהם אוהבים, ומדי פעם בפעם היה יוצר לוח בדיקה חדש. הוא היה מנסה אותו יום או יומיים על כמה נבדקים צעירים, וכשראה שהתוצאות טובות, והם שמחים ומאושרים אם זיהו את מה שהופיע עליו וגם אם לא (כי אז עזר להם לזהותם), המשיך להשתמש בו. במקרים נדירים בלבד נפסל לוח, ונעזב. האופטומטריסט רכב על גל מתאבקי ה-WWF, והשתמש באחים ואן-אריק, טאטאנקה, יוקוזונה וג'ייק דה סנייק לוודא שראייתם של מטופליו הצעירים לא הידרדרה. הוא נעזר בכוכבי כדורגל, זמרים, שחקנים מן הסדרה "דגרסי", בובות ברבי, רובוטריקים, ואפילו אופנועים מסוגים שונים, לילדים שנולדו עם תשוקה למהירות.

סביב החגים היצירתיות של האופטומטריסט הייתה מתפרצת. הוא ידע שילדים חיים את החגים באופן אינטנסיבי במיוחד, יותר מהוריהם, ולכן הכין לקראת כל חג סט מיוחד של לוחות לבדיקת ראייה. בראש השנה הכין לוח מלא בגמדים פסיכדליים קטנים, חמושים בסכינים ותוקעים בשופרות. בחנוכה יצר לוח שהורכב כולו ממכבים גיבורים ולוחמים יוונים על פילים, ובפסח – את הלוח שאהבתי במיוחד, ובו צפרדעים, כינים, חושך, דבר ושחין, מסודרים מן הגדול לקטן, בשורות. אבל בפעם הראשונה שבה הגעתי אליו, שוב עם אבי, בצהרי ערב יום השואה, האופטומטריסט קיבל אותנו בפנים עגומות. על לוח הבדיקה הופיעו ילדים רזים מאוד. חלקם נראו כאילו הם מבריחים משהו בבגדיהם. ילד אחד, שזיהיתי כבר ממקום אחר, עמד וידיו מונפות אל-על, ענוד טלאי. תיארתי את הילדים הללו לאופטומטריסט, אחד אחד, והוא נאנח בעצב. בסיום הבדיקה הודיע שאני לא זקוק למשקפיים חדשים. למרבה הפלא עמדה ראייתי באותו מקום. אבל אבי המשיך לחשוד.

ולכן, בשבוע שלאחר מכן, חזרנו אליו. אבי התעקש. "אני זורק לו ירקות והוא לא תופס", טען, "הוא חצי עיוור, צריך להחליף לו משקפיים". האופטומטריסט הושיב אותי על כיסאו המוכר, ואז הדליק את האור מעל לוח הבדיקה. הפעם נראו שם דברים אחרים לגמרי: מטוסי אף-16, דוד בן גוריון, דגלים מעל הכותל. האופטומטריסט עבר עליהם אחד אחד, בעיניים נוצצות. הוא אהב את החג המתקרב. כאשר זיהיתי את מאיר הר ציון, באחד מתצלומיו המפורסמים ביותר, מחא האופטומטריסט כפיים. "לא האמנתי שתדע מי זה!", הוא קרא, "אתה הראשון בינתיים". לא גיליתי לו שהר ציון היה קרוב משפחה רחוק שלנו. אבי קרץ לי בהיחבא. "הוא רואה מצוין", סיכם האופטומטריסט, "למספר שלו, כמובן". אבי המאוכזב הודה לו ולקח אותי הביתה. "חייבים להאמין לאופטומטריסט", הוא אמר לי באוטו.

דימוי מתוך התערוכה ״ארקפארקקראפטראפטקליניקקלאבפאב״ של פרנצ'סקו פיניציו במוזיאון בת-ים. צילום: גל דרן.

אני כבר לא זוכר אם זה קרה באותה שנה, או באחד הביקורים הבאים, בשנה שלאחר מכן. אבל הציורים הקטנים שבהם השתמש האופטומטריסט, הפכו לפתע אישיים. היה שם כלב שהופיע שוב ושוב. הכלב שלו. אף ילד לא זיהה אותו, כמובן, אבל לאחר שהאופטומטריסט הסביר: "זה הכלב שלי, בובי. פשוט תגידו לי מה הוא בדיוק עושה. יושב, רץ, אוכל?", הילדים הבינו. בכל תמונה בובי עשה אכן משהו אחר. ואל בובי התווספו בהדרגה ציורים קטנים בטושים, שנעשו בידי ילד, ובהם נראה היה שהאופטומטריסט גאה במיוחד. "זה הבן שלי צייר, כשהוא היה קטן! היום הוא כבר כמעט בצבא!", נהג לומר, "מה אתה רואה פה?". קל היה לזהות – לילד שלו היה כישרון מסוים. צוירו שם בתים קטנים, מכוניות. פרח. לפעמים ניתן היה לזהות איזו מפלצת, או אפילו משהו מהטלוויזיה, מנחה כלשהו. במיוחד אני זוכר ציור קטן אחד, שהופיע תמיד בשורה התחתונה – ציור של כלה לבושה לבן. קשה היה להבחין בה על הרקע הלבן של הלוח, אבל זה לא הפריע לאף אחד. "עלה לך קצת המספר", הוא היה אומר לי, ברוב המקרים, לאחר הבדיקה. "תלך עם אבא לקנות משקפיים חדשים. אפשר גם אצלי". הוא לא היה תאב-בצע.

חלף חורף או שניים, ראייתי המשיכה לצלול. ובבוקר קיצי אחד, כשהגעתי אליו שוב עם אבי, במקום ללכת לבית הספר, זאת כי אבי ראה תמיד בבדיקה אצל האופטומטריסט דבר דחוף מאין כמותו, ידענו שנינו שמשהו השתנה, ללא חזור. על לוח הבדיקה, בכל המקומות, למעלה ולמטה, בגדול ובקטן, הופיעו אותן פנים, פני נער, בן כ-17, אולי קצת יותר. לא היה הבדל ביניהם, היה זה אותו צילום, בכולם. ישבתי על הכיסא, והאופטומטריסט, בפנים חתומות, הצביע על אחד הפרצופים. "אני לא יודע מי זה", אמרתי, "פנים של מישהו". האופטומטריסט הביט בי. "זה הבן שלי", הוא אמר, "סיפרתי לך עליו". "אה", אמרתי, "זה שצייר". "כן" הוא אמר, "קראו לו ערן". הבחנתי באבי, נע באי נוחות על הכיסא שלו, לא רחוק ממני. "אז אני רואה אותו", אמרתי, "זה ערן". "ופה?", שאל האופטומטריסט, והצביע אל עבר פנים זהות, קטנות יותר, גם הן של אותו נער בדיוק, מאותה זווית, פנים שצולמו באותה שעה. אותן פנים. "זה ערן", אמרתי. "ופה?", הוא שאל. "אני לא רואה כל כך טוב", אמרתי, "זה קצת קטן, אבל זה גם ערן". הוא עצר. "המספר שלך עלה". הקול שלו כאילו בא ממקום רחוק מאוד. "אנחנו צריכים ללכת", אמר אבי וקם. "לא אמרתי לכם עדיין מה המספר", הוא אמר, במשהו שהתקרב לעצב. "לא נורא", אמר אבא שלי, "לא נורא".

לא חזרנו אליו יותר. ממה שהבנתי משברי שיחות אצלי בבית, הוא הפסיק לעבוד כאופטומטריסט זמן די קצר אחר כך. לא ראו אותו יותר, הוא נעלם. האופטומטריסטים שבאו אחריו היו רגילים. תמיד אותן אותיות, אותם מספרים, או לפעמים: תמונה של טרקטור על דשא ירוק בתוך מכשיר אלקטרוני, תמונה שיוצאת וחוזרת לפוקוס, שלא בשליטתי. לאט לאט כבר לא היו צריכים לשאול אותי יותר שום דבר. המכונות ידעו מעצמן. האופטומטריסטים רק עמדו שם ולחצו על כפתורים. גם הראייה שלי הפסיקה להידרדר. מתישהו, לפני גיל 20, היא נעצרה על איזשהו מספר, ומאז אני רואה בדיוק אותו דבר.