הכרתי סיני אחד ממחוז שאנדונג. במחוז שאנדונג יש 97 מיליון סינים, אז אני חושב שזה היה אפילו מפתיע אם לא הייתי מכיר אף סיני ממחוז שאנדונג. הסיני ממחוז שאנדונג סיפר לי דבר שלא ידעתי, והוא – שהסינים בשאנדונג מאוד מתעניינים לאחרונה בסגולות הבריאות של שמן הזית. כמובן שאין שם עצי זית ואף אחד למעשה לא יודע מה לעשות עם שמן זית, לא אוכלים שם שום דבר שמתאים לשמן זית, וזיתים בעבורם זה כמו נניח שמישהו היה מספר לכם שיש ירק חדש זעיר שהוא הכלאה בין פסיפלורה לגללי סנאי, זה מתאר פחות או יותר את התגובה שלהם כשהם פוגשים לראשונה זית. על שמן זית אין בכלל מה לדבר. אבל הם קוראים בבלוגים שלהם או בעיתוני הרכבת או בביטאון המכרה – מה שלא קוראים שם במחוז שאנדונג – ששמן זית זה טוב מאוד. הם לא יודעים אפילו איך לבטא את המילה "זית" בסינית, ובכל זאת מתפתח בשאנדונג ביקוש גדול לשמן זית. בינתיים מספקים את הביקוש הזה באמצעות ייבוא תחליפי שמן זית מהודו, שזה אומר שמן קוקוס בפחית שעל המדבקה שלה כתוב "שמן זית". ממבט ראשון זאת נראתה לי הזדמנות עסקית יוצאת דופן ומיד נכנסתי לזה, אף על פי שהייתי כבר שקוע בעסק אחר של להבי מסוקים שהתחיל בדיוק להתרומם. היתה לי תוכנית איך לשלב בין שני העסקים, אבל כנקודת פתיחה הנחתי שממילא שניהם ייכשלו – אז מה זה משנה. במקביל ניהלתי קריירה כאמרגן של מקעקעים, אם רוצים ממש להיכנס לפרטים. כך או כך, התחלתי להתקדם עם פרויקט שאנדונג.
ראשית רציתי למצוא מקום שמייצרים בו שמן זית מספיק טוב. שמן זית מייצרים דרך אגב בבית בד, לא ברפת הזית, כמו שחשבתי משום מה לפני שיצאתי לדרך. מובן שלא הבנתי בתחום הזה כלום, היום אני מבין בו בערך כמו שמי שהתפוררה לו עצם הירך מבין בסידן, כלומר כלום אבל אנשים חושבים שאתה קצת מבין בגלל כל הרופאים שאמרו לך מה דעתם על זה. אבל אז לא הבנתי כלום. כן ידעתי, עם זאת, שאני צריך שמן זית לא מופלא, לא כתית מעולה, גם לא כתית רגיל, לא כתית. אני לא יודע מה זה כתית, אני רק יודע שהשמן זית שבכוונתי לייצא לשאנדונג לא צריך להיות כתית. מצאתי בסופו של דבר בית בד כזה, במושב חרצנית או כלנית בגליל התחתון. הם הציעו לי לקחת בקבוק הביתה ולנסות. בבית לא ניסיתי אותו כי אין לי מה לעשות עם שמן זית, במובן מסוים אני כמו הסינים במחוז שאנדונג ואולי בשל כך אני כל כך מתאים להיכנס לעסקי שמן הזית אתם. למרות זאת התבוננתי כ-40 דקות בנוזל שניתן לי, וגם הראיתי אותו לשכנה שפגשתי במדרגות כשירדתי אתו לסיבוב בחוץ, נתון בתוך בקבוק. "אתה צריך שיהיה לו צבע ענבר", היא אמרה. "מה זה צבע ענבר?", שאלתי. "צהבהב-זהוב כזה", היא אמרה. "אז למה את לא אומרת צהבהב-זהוב?", שאלתי. "כי כשמדברים על צבע של שמן זית, אומרים צבע ענבר", היא אמרה. "ראית פעם ענבר?", שאלתי. "לא", היא אמרה. "את יודעת בכלל מה זה ענבר?", שאלתי. "כן", היא אמרה. "מה זה?", שאלתי. "זה פעמון כזה", היא אמרה, "פעמון משולש כזה שמקישים עליו. אני צריכה ללכת עכשיו". "זה לא פעמון משולש!", צעקתי בעקבותיה, "זה מחצב!"
במחקרי המצומצמים על שמן הזית כבר נתקלתי במלה הזאת, ענבר, ובעוד הרבה מלים שאמורות לתאר את שמן הזית דרך עולם מושגים שכמו לקוח מתוך אגדה שמספר לך מישהו עם פגם בדיבור: מוהל, מפרכת, עקלים, צמיגות, כבישה. שנאתי את כל המלים האלה. החלטתי שאת עסקי ייצוא שמן הזית שלי אנהל על סמך תחושות בטן בלבד, כמו כל איש עסקים דגול. על סמך אהבתי הגדולה לשמן זית, ועל סמך תחושות בטן. אכיר באופן אישי את מי שמייצר את השמן, ואם הוא ייראה לי ישר ואמין, נזרום. ככה גם הקימו את ג'נרל אלקטריק ותראו איפה הם היום.
התחלתי לקנות מבית הבד שבחרצנית גלונים רבים של שמן זית, העמסתי אותם על משאית ואז על אונייה, ושינעתי אותם למחוז שאנדונג. הסינים של מחוז שאנדונג אהבו את שמן הזית שלי. הם קנו אותו בכמויות לא קטנות, אין לי מושג מה עשו אתו, והתגובות שקיבלתי, לאחר שתרגמו לי אותן ממנדרינית, היו מצוינות.
אלא שחבריי הטובים – שעליהם לא סיפרתי עד כה, אבל מה שהם אומרים לי מהווה חלק משמעותי בהערכה העצמית ובמנגנון קבלות ההחלטות שלי – אמרו לי שאם זה המצב, למה שלא אקנה שמן זית גרוע וזול ויותר, ואמכור לסינים בשאנדונג באותו מחיר. הם הרי ממילא לא ישימו לב וזה לא ישנה להם כלום, וככה ארוויח יותר כסף. מתמטיקה פשוטה.
יצאתי לחפש בית בד בינוני יותר מזה של כלנית. אפשר לומר שממש חרשתי את הארץ. דיברתי עם אנשים, חקרתי מומחיות לשמן זית, התייעצתי עם מלצרים וחזרתי אפילו אל השכנה שלי, לשאול אותה אם יש לה המלצה על שמן זית בצבע צהוב-שתן או ענבר עכור, שמאפיין שמנים גרועים. היא לא שמחה לדבר אתי אבל שלחה אותי אל אתר האינטרנט של רשת סופרמרקטים עממית, שם מוכרים בקבוקים של שני ליטר שמן זית "ללא מותג" במחירים שמזכירים שכר שעת עבודה של ילד בחופשת הקיץ של 1981. מצאתי את היצרן, בעלים של בית בד מפוקפק בשולי הנגב. שוחחתי אתו קצת כדי להבין אם יש על מה לדבר. הוא נראה לי אדם לא ישר, לא אמין, חסר כל ערכים. ובכל זאת סמכתי על האינסטינקט העסקי שלי וחתמתי אתו על חוזה ענק לאספקת כמות מטורפת של שמן זית, לייצוא. הצעד הצליח. הסינים בשאנדונג, גם הספקים שקנו ממני וגם הצרכנים הסופיים, המשיכו לשלם את אותו מחיר בדיוק אבל קיבלו שמן זית שאני עצמי שילמתי בעבורו אולי שליש ממחיר שמן הזית הקודם. המשכתי לקבל מכתבי תודה במנדרינית אל תיבת האינבוקס שלי. רצו אפילו לראיין אותי לתחנת הרדיו המחוזית: מתברר שצריכת שמן הזית צמחה פי חמישה בחודשים האחרונים, והתוצאות ניכרות. תושבי שאנדונג בריאים יותר, נושרות להן פחות שיניים לרבעון ושיעור מחלות העור העוברות ביחסי מין גדל רק ב-12 אחוזים לעומת גידול של 25 אחוזים בתקופה המקבילה בשנה הקודמת. ניצחון.
זה יכול היה להיגמר בזה, באקורד של הצלחה ושגשוג, אלא שאז שוב פגשתי את חבריי הטובים והם גרמו לי להבין שאם הסינים של שאנדונג מרוצים עד כדי כך משמן הזית הגרוע שאני שולח להם, אני כנראה פראייר עצום, כי בוודאי ישמחו שם באותה מידה גם אם אשלח להם שמן זית גרוע בהרבה. למעשה, כך הבנתי מהעצות הרבות של חבריי הטובים, מטרתי כרגע צריכה להיות אחת: למצוא את שמן הזית הגרוע ביותר והזול ביותר בישראל ולמכור אותו לשאנדונג תמורת אותו מחיר בדיוק. רק כך אוכל להיחשב לאיש עסקים מוצלח. פתחתי אם כן במסע למציאת תחתית החבית המוחלטת של שמן הזית. עברתי בבתי בד שנוסדו בהיחבא בתוך בורות בחצרות בתי כלא, בחדרים אחוריים של מוסכים, בתי בד שנוהלו עלידי אנשים תתרנים ומחוסרי חוש טעם ועל ידי אנשי הייטק משועממים. ראיתי שמני זית בצבעים שלא ייאמנו: כתום זפת, מנגו, ענבר עמום. בסופו של דבר מצאתי את מבוקשי. היה זה בית בד קטן במתחם בתי הזיקוק של חיפה, בשם "זית בזן". בעל הבית, איש בשם חזי, תיאר באוזניי את מה שהוא קרא לו "שמן זית פטרוכימי". לשמן עצמו היה גוון חשוד, שקוף לגמרי. גם לא היה לו שום ריח. חזי הסביר לי שבתהליך הכבישה המיוחד שהמציא, תהליך זריז מאוד שקורה בתוך פח ענק שמצא על הכביש, ניטלות מהשמן הצבע והארומה, אבל נשאר הטעם הטבעי, שזה הכי חשוב. עוד סיפר חזי, שאת השמן הוא מכין מזיתי מנזנילו שהוא מסנן בעצמו מתוך צנצנות של זיתים במים.
הסינים בשאנדונג אהבו. יותר מאשר אהבו – הם פשוט לא הבחינו. הצלחתי אפילו להעלות קצת את המחיר בשל מה שקראתי לו "עלויות ניטור פסולת חריגות", כביכול תוצאה של רעידת האדמה בנפאל שהשפיעה על הרוחות במסלול שבו עוברת האונייה שעליה משונע השמן שלי לסין. לא היתה בעיה. בפגישתי הבאה עם חבריי הטובים סיפרתי להם על השיא שכבשתי כאיש עסקים בתחום הייבוא והייצוא. שניים מהם שמחו בשמחתי ואף נראו מפרגנים, ואילו השלישי קימט את פרצופו ואמר: "זה לא השמן זית הכי גרוע שיש פה". "איך אתה יודע?", שאלתי. "יש שמן זית יותר גרוע", הוא אמר, "תבוא אלי בשבת אני אקח אותך למי שעושה אותו".
עד שבת עברו עלי כמה ימים קשים. האם כשלתי כאיש עסקים? האם אמנם לא מכרתי לסינים בשאנדונג את שמן הזית הגרוע ביותר שאני יכול למצוא? כיצד זה ייתכן? התעוררתי ב-04:45 בבוקר של יום שבת, ועד 08:00 העסקתי את עצמי בקריאת מכתבי תודה במנדרינית, שאותם תרגמתי באמצעות גוגל טרנסלייט. האמנם יאהבו אותי ואת השמן זית שלי באותה מידה גם אם אמכור להם את השמן הגרוע ביותר באמת? את השמן שיכיר לי היום חברי הטוב? ב-09:00 הגעתי אל חברי וב-09:25 כבר עמדנו מחוץ לחצרו הקטנה והמטופחת של איש שמן הזית, לא רחוק מנתיבי איילון. חיכינו לו שייצא. ואכן, בדיוק ב-09:30, כפי שהובטח, הוא יצא. היה זה סיני נמוך קומה. מיד זיהיתי שהוא איש מחוז שאנדונג, לפי תווי פניו המיוחדים, ובעקבות מגעיי הרבים עם סינים משם. הוא דיבר אנגלית רצוצה, לא יותר מ-45 מלים, ברצפים שונים. ביקשנו ממנו שיראה לנו את שמן הזית שלו. הוא הציג לנו אותו בשמחה: השמן רטט בתוך קופסת פלסטיק פתוחה, שנרכשה כנראה באיקאה. צבעו של השמן היה, איך לומר, כחול. ניסינו להבין איך הוא מכין את השמן זית שלו, היה לי חשוב לדעת שהתהליך אכן זול, לא מקצועי והרסני ככל האפשר. הוא הסביר: "קודם כל אני קונה שמן זית באינטרנט, בעלי-בבא. זה שמן זית משאנדונג". ביקשתי שיראה לי את השמן המקורי. הוא חיפש קצת ובסוף מצא כמה טיפות. לא היה לי ספק: היה זה אותו שמן שאותו ייצאתי אני עצמי לשאנדונג. הוא חזר הנה במעגל קסמים של ייצוא-ייבוא. "ואז? מה אתה עושה אתו אז?", שאלנו אותו. "אה!", הוא אמר, "אני סוגר את הכיור, שופך את השמן פנימה, ומערבב אותו עם… ". הוא לא מצא את המילה. ניסינו לעזור לו אבל הוא מיהר שוב פנימה, וחזר כשבידו בקבוק של נוזל לניקוי אסלות. "אפשר לקנות את השמן הזה ממך?", שאלתי. "בוודאי!", הוא אמר. שילמתי לו מה שביקש, מעט מאוד, וחזרתי הביתה עם קופסת איקאה סגורה ובתוכה דגימת שמן הזית שלו.
התלבטתי מאוד. מצד אחד, אין ספק שייצוא לשאנדונג של השמן זית של הסיני הזה (שמו היה צ'ו-יאו-זי, אגב) הוא הצעד הנכון ביותר מבחינה עסקית. מצד שני, ידעתי שלכל דבר יש גבול. לא רציתי לשחק עם המזל שלי, שגם כך הפנה לי פתאום פנים מאירות, דבר נדיר ביותר. כאשר ירד הערב, מזגתי מעט משמן הזית של צ'ו-יאו-זי אל כוס יין קטנה, שקשקתי בה מצד לצד והתבוננתי בנוזל המוזר. הציפורים צייצו בחוץ. היתה זו שעה מושלמת לצפייה בעיר מגג הבניין. עליתי לשם, עם כוס היין ובה שמן הזית. השמש נעלמה במערב. החלטתי, לראשונה בקריירת ייצוא שמן הזית שלי, לנסות את השמן בעצמי. לא יכולתי לשלוח להם את זה מבלי שאטעם ממנו, אפילו לי יש נשמה. לגמתי את כל מה שהיה בכוס. למשך כמה שניות הרגשתי טוב, נפלא אפילו. הבחנתי בכוכבים שמתחילים לזרוח וחשבתי לעצמי שגם הסינים בשאנדונג, בלי שום ספק, רואים בלילה את אותם הכוכבים עצמם. ואז הקאתי את נשמתי לתוך פתח של צינור, חצי מטר ממני.
שכבתי כך, מעורפל הכרה, כאשר עשרים פקחים מטעם המשרד לאיכות הסביבה, בצירוף שוטרים וכבאים ואותה שכנה שלי, הקיפו את הבניין וקראו לי, באמצעות רמקול, שאצא החוצה בידיים מורמות. הנזק שגרם הקיא שלי למערכת הביוב העירונית היה בלתי הפיך, כך צעקו. ירדתי מהגג ויצאתי אליהם, בגרון צורב אך בראש מורם. לבי היה שלם.