היה לי מורה לאזרחות, אהוב מאוד. הוא היה צעיר במקצת משאר המורים, שיערו שחור וחלק, תמיד נכנס אל הכיתה בצעד מהיר, בעיניים בורקות, ואז עומד ליד הלוח, סורק את כולנו ושותק. זה הספיק. גם אם היו כאלה שעוד שוחחו ביניהם, או עיינו באיזה מוסף ספורט, תמיד כשהגיע נעזב הכל. הוא ידע להחזיק אותנו. אפילו מכיסאי, צמוד אל הקיר המרוחק מהלוח – אהבתי את הפרספקטיבה – אי אפשר היה להחמיץ גם את הבעותיו הדקות ביותר. כשפתח את פיו והתחיל לדבר על הפרדת הרשויות, הצעות חוק, זכויות אזרח, הבטנו בו משותקים. אין לי ספק שמרבית הבנות בכיתה, גם אלו שנמשכו אל בנות-מינן, חלמו עליו בלילות. ואנחנו, זכרים צעירים, רצינו להיות כמוהו. כמוהו לדעת הכל על חוק יסוד חופש העיסוק, כמוהו לדעת בעל-פה את כל פרטיה של פרשת קו 300, מסקנותיה של ועדת לנדוי שקמה בעקבותיה, והשלכות כל אלו על דעת הקהל בישראל. כשהתחיל ללבוש חולצות פסים של "בגיר", הלכנו בעקבותיו. כשאימץ לעצמו כמנהג ללוש במעגל את גבת עינו הימנית, תוך שהוא מספר על המהפך של 77', לשנו אותה גם אנחנו, בהפסקות, במסיבות הכיתה, ובעצם בכל מקום.
בסופם של שיעורים היינו מתקבצים סביבו, ליד הלוח. אפילו הביישנים ביותר הגיעו לשם. כל אחד רצה לטבול קצת באבק הידע והכריזמה שלו. שאלנו אותו שאלות, רק בשביל לשמוע את קולו. מה דעתו על הופעתו של זבולון המר אתמול בטלוויזיה? מה הוא חושב על חוק הבחירה הישירה? בסבלנות אין קץ היה מערסל את שאלותינו, תמיד בחיוך, ומבזיק בהסבר שלא חלמנו עליו. לא תמיד נספגו בנו הסבריו. לעתים היו כבדים מדי, עמומים מדי, ואחרי שכבשו אותנו בברק וצליל, צללו באפלולית התודעה והותירו אחריהם רק בועות, אבל ידענו שהם מחכים לנו שם, שנפגוש בהם שוב בעוד שנים, וכך חזרנו אליו עם כל האדרנלין שהיה בנו אז, יום אחר יום. או נכון יותר – בימי ראשון ורביעי. פעם אחת היתל בנו בסופו של איזה שיעור קיצי – המזגנים לא הגיעו עדיין – וכדי לצנן את מוחנו שאל: "אז מה תרצו להיות כשתגדלו?" היינו כבר גדולים ולכן צחקנו, לא כמו שצוחקים מבדיחה של מורה, אלא באמת. ושלושה מתוך חמישה ענו: "מורים לאזרחות".
באחד הבקרים, לפני שהתחיל השיעור הראשון, עוד כשאספנו את עצמנו משנת הלילה ובעצמות מנומנמות טופפנו אל תוך הכיתה, עמד אורי קראוס על שולחן המורה, ילקוטו על גבו, ער מאוד ועיניו פעורות כאילו לא ישן כל הלילה, פצעי הבגרות הטריים שלו מהבהבים עדיין בפרצופו מן היום הקודם, ואמר – לא בצעקה, כי אם היה צועק איש לא היה מקשיב, אלא בלחישה: "ראיתי אתמול את ראובן בתיאטרון". לא הבנו. מישהי שאלה: "איזה תיאטרון?". "הקאמרי", ענה קראוס, "הלכתי עם סבא שלי לראות את "אמא קוראז'". "דיברת איתו?", שאל מישהו אחר. "לא", השיב קראוס, "הוא לא היה בקהל. הוא לא ישב איתנו". "אז איפה?", שאלתי אני. "הוא היה על הבמה". ניכר שהתבלבלנו. עוד ועוד תלמידים נכנסו אל הכיתה, והצטרפו אל הבלבול. "מה זאת אומרת על הבמה?", שאל מישהו. "על הבמה", לחש קראוס, "הוא שיחק. על הבמה". "שיחק מה?", שאלתי. "זאת הצגה", לחש קראוס, מעט יותר ארסי הפעם, "אתם יודעים מה זה הצגה, נכון? הצגה של ברטולד ברכט. הוא שיחק את הרב-סמל". השתתקנו. ראובן המורה שיחק את הרב-סמל, בהצגה, בקאמרי? הרגשנו כאילו סיפרו לנו שהים הוא בעצם נייר צלופן ענק שמותחים כל בוקר עובדי עיריית תל-אביב. אפשר להגיד שלא האמנו, אבל היינו כבר בגיל שבו אפשר לבדוק דברים כאלה בעצמנו.
"אמא קוראז'" בקאמרי. האמיצים בינינו הלכו לשם כבודדים. אחדים שכנעו את הוריהם שיקנו להם כרטיס, או ילכו איתם. היה מי שמצא לעצמו בת או בן זוג. והיו שהתארגנו בקבוצה. אני ועוד שישה הגענו יחד אל הקאמרי באוטובוס. קנינו כרטיסים והתיישבנו באולם. מעולם לפני כן לא הייתי בתוך תיאטרון, ומחוץ להצגות סיום בבית הספר לא היה לי שום דבר להשוות אליו את החוויה שאותה עמדתי לעבור. לא ידעתי אפילו למה בדיוק לצפות. ואז עלה המסך ומתוך העלטה הופיעו בצעד מהיר שניים. אחד מהם היה, ללא צל של ספק, ראובן. "מרגישים שלא הייתה פה מלחמה יותר מדי זמן", הוא נהם בקולו העמוק שכל כך הערצנו, באותו שכנוע, כאילו דיבר על מקומה של הכנסת בדמוקרטיה הישראלית, "מאיפה שיהיה להם מוסר, אני שואל אותך? השלום – הלא זה סתם בלאגן, רק המלחמה משליטה סדר. האנושות גדלה פרע בזמן שלום. אדם ובהמה מתפלשים בטינופת". הוא המשיך והמשיך, תזזית קלה אוחזת בו, ממש כמו ליד הלוח, בשעה 11:20: "אני הסתובבתי במקומות שלא הייתה שם מלחמה שבעים שנה – שם כבר לא היו לאנשים שמות בכלל, הם לא ידעו בכלל מי הם. רק איפה שיש מלחמה יש רשימות וטפסים כמו שצריך, נעליים באריזות ותבואה בשקים, וסופרים אנשים ובהמות אחד-אחד, כי יודעים בדיוק: אם אין סדר, אין מלחמה".
כשהסתיים המחזה עמדנו מחוץ לתיאטרון, ברחוב התל-אביבי ההומה. לא אמרנו מילה. מישהי הציעה שנלך לשבת איפשהו, אבל לאף אחד לא היה חשק. מי שעישן, עישן. לקחנו את האוטובוס הביתה, אל עיר השינה, בוהים בשקט באורות הלילה. עמוק בלבי, התחרטתי. היה עדיף לי אם לא הייתי בא. יותר מאשר מבולבל, הרגשתי מוכה, נבגד. היינו צעירים מדי מכדי להבין דאגות של פרנסה, או מה יכולות להיות סיבותיו של אדם לעבוד בעוד משהו מלבד מאשר באותו תפקיד שבו הוא מקדיש את כולו לנו, עולה באש עבורנו, נותן רק לנו את כל האהבה שיש בו בפנים אל הדבר האחד הזה, האזרחות. אבל השבר כבר נשבר, ולא ניתן היה להשיב את הגלגל לאחור. השמועה הפכה לעובדה. גם הורינו דיברו על כך ביניהם, ועם המחנכת, ועם המנהלת. אף אחד לא אהב את התגלית על אודות הכפילות הזו, שנחשפה פתאום. היה בה משהו בלתי-מהוגן, מתעתע, גם אם לא יכולנו לומר בדיוק מה הפריע כל כך לכולנו. הרי לא מכר סמים או ניהל קרבות כלבים. רק אמר דברים שלא האמין בהם, על במה. צל אפף את מבטו של ראובן כאשר נכנס אלינו מאז לכיתה. הוא ידע כבר שידענו.
מריל סטריפ בתור אמא קוראז', 2006
התקיים שימוע, ובעקבותיו נעדר ראובן משני שיעורי אזרחות רצופים. זה לא קרה קודם. תמיד היה מופיע לשיעור, בגשם ובחמסין, גם אם חלה או אסון קרה לו במשפחתו. שום דבר לא מנע ממנו לפרוץ אל הכיתה בצעד מהיר, עד כמה שיכול היה למהר כשהוא סובל מדלקת ריאות, למשל, או שרוי בעצב על מות דודן, נעמד כשהלוח בגבו, סורק את כולנו, ואז מגלגל את קולו כאילו ממעמקים ומתחיל לדבר על פלורליזם, למשל. מדבר על פלורליזם כאילו זה הדבר הקרוב אליו ביותר, כאילו הוא חולק איתנו את חייו. פעמיים כאמור לא הופיע, ואז, ביום ראשון של השבוע שלאחר מכן, הוא פשוט עמד שם כשנכנסנו. התיישבנו בדממה. גם זה היה חדש. ראובן עיוות את פיו לכאן ולכאן, לש את גבת שמאל שלו, ואז פתח. "אני יודע שאכזבתי אתכם", אמר, "לא רציתי לעשות את זה. ואני מצטער. אתם חשובים ויקרים לי. אבל גם אתם צריכים לדעת – בנאדם צריך את החופש לבחור. לבטא את עצמו. לא תמיד זה מסתדר עם מה שהחברה חושבת. דיברנו על זה פה הרבה. אתם צריכים לדעת לסלוח. לא לנטור טינה. אני פה היום כי קיבלתי את ההחלטה שלי. אני מבין כבר שאי אפשר לרקוד על כל החתונות. גם אם אני מאמין בדרך מסוימת, לא תמיד זה מסתדר. לא תמיד זה מתקבל. אבל בגללכם – רק בגללכם ובשבילכם – החלטתי לעשות החלטה שקורעת אותי ממש, אבל אני עומד מאחוריה". הוא עצר. סקר אותנו במבט שחיכינו לו כל כך. "החלטתי לעזוב את התיאטרון". חיכינו שיוסיף לדבר, שיתחיל איפה שהפסיק בשיעור האחרון שהעביר לנו, שיעור מרתק על הסטטוס-קוו הדתי-חילוני בישראל. סלחנו לו על כל מה שעשה כמובן. העיקר שחזר. רק שימשיך ללמד אותנו כבר. אבל הוא רק עמד בלי לומר מילה. אחרי שתיים או שלוש דקות התכופף מעט, הרים את התיק שלו שהיה מונח על הכסא, ויצא בצעד כבד מן הכתה.
הוא לא חזר יותר אל בית הספר. "אמא קוראז'" עשתה חיל. הביקורות היללו והקהל נהר. ראובן שלנו בתפקיד הרב-סמל זרח מעל המחזה הזה כמו ירח לבן. הוא פתח אותו ובמובנים רבים גם סגר אותו. ניתנו לו עוד ועוד תפקידים, בהצגות אחרות ובאותו מחזה עצמו. הוא תפס את מקום הכומר, הטבח, האלוף הזקן, מפקד החזית, חייל קשיש ולבלר, מחליף ללא הפסקה פיאות ולבוש. צופים באו רק בשבילו, חזרו שוב ושוב. כמונו. גם אנחנו שבנו. לבד, ועם מישהו מהכיתה, ועם הורינו. אחדים מהמורים החלו להגיע גם הם. אפילו המנהלת באה. צפינו בו עולה על הבמה, כאייליף, בנה הבכור של אמא קוראז', סורק את כולנו ושותק. כל הידע וההיסטוריה והאמת זורמים דרכו ושוצפים אלינו. ואז פותח בריקוד מלחמה, בחרב שלופה, ומגרגר בשיר:
"פצצה תפוצץ ופגיון יקצץ,
וגלים יבלעוך חיש קל.
היזהר מן הקרח!
אל תצא לדרך!
אמרה האישה לחייל.
אבל החייל, קול התוף באוזניו,
מילא פיו בצחוק ויצא אל הקרב:
לצעוד לא יזיק לי בכלל!
צפונה, דרומה, מזרח, מערב,
פגיון לי ביד ורובה על הגב,
אמר לאישה החייל."
(קטעי המחזה מתוך "אמא קוראז' וילדיה", בתרגום שמעון זנדבק)