כמו שכבר בטח הבינו אחדים מכם, החירות האמיתית היא החירות למצוא לכל דבר תחליף נורמלי ולצרוך אותו במקום את הדבר עצמו. זהו בעצם הרעיון של פסח, חג החירות. הרעיון הזה מגולם היטב במוטיב המצה, למשל – אין אמנם לחם, מכל מיני סיבות שלא ניכנס אליהן כרגע, אבל מה שיש זה תחליף אדיר, פציח, שהולך מעולה עם ממרחים חומים אבל לא כדאי לאכול אותו על ספה. זוהי חירות. אנחנו משתחררים מכבלי כל דבר, ויכולים לדלג כאקרובט בין גלגולים דומים שלו, להרגיש כמעט אותו דבר, וליהנות בקירוב באותה מידה. מה עדיף, ליטול חלק בפרויקט הבניה הגרנדיוזי ביותר שידעה האנושות – הקמת הפירמידות – או להסתובב עם המשפחה המורחבת וללא גמלים במשך 40 שנה בתוך מדבר? ההגדה מספרת לנו שהאופציה השנייה עדיפה, אני חושב דווקא שהראשונה (סטיב ג'ובס היה בוודאי מסכים איתי) אבל מה שחשוב פה זה ששתיהן ברות-תחליף. כך גם עשר המכות, ללא ספק שיאו היצירתי של אלוהים בקריירה המרתקת שלו כמפיק מופעי בידור עממיים. לכל אחת מהן יש תחליף סביר, בוודאי היום.
דם
עוד במאה ה-17, עם מיפויה של מערכת כלי הדם בגוף, ניסו המדענים של העת ההיא להחליף דם בדברים אחרים, בין השאר בבירה, שתן, חלב, ואף בדם של חיות משק בית. כל מצביא בכל מלחמה אי-פעם פנטז על מצבורי דם בלתי נגמרים שינועו לצד הכוחות, על פרדות או במסוקי תובלה, ואמנם במלחמת וייטנאם החליטו האמריקאים שהגיע הזמן לשים קץ לתלות המיותרת בדם של תרומות אדם בשדה הקרב, והמסע המודרני ליצירת תחליפי דם סינתטיים החל. לא אמליץ פה על מוצרי דם חליפי ספציפיים, רק אציין שיתרונותיו של הדם הסינתטי עצומים. אם יהיה לנו דם ככל שנרצה, מחירו יוזל, ונוכל סוף סוף לממש בגופנו מטאפורות שעד היום נועדו לטוקבקים, ובעיקר – נוכל לרקוד על הדם, זאת לאחר שנשפוך עשרה ג'ריקנים של דם סינתטי בתוך אולם, נפעיל את הרמקולים ונפזז את "ודוד יפה עיניים" על הרצפה הדביקה; בעלון השבועי של בית האבות היוקרתי שלנו ליד בית יהושע יקראו לזה חוג ריקודי דם ואיש לא יחשוד שזו שגיאת כתיב ולא ירקוד על דמה של עורכת העלון, שפוטרה כבר בעבר בעקבות שגיאות כתיב מורבידיות מעריכת עלונים כאלו בבתי אבות אחרים.
צפרדע
מבין טכניקות הדיג הפופולריות – דיג באמצעות פיתיונות בצק, גבינה, תולעים, רימות, חיקויים של תולעים וחיקויים של רימות – הטכניקה היעילה ביותר היא דיג באמצעות תחליף צפרדע, כך הוכח. זוהי טכניקה שאהובה במיוחד על דייגי הספורט המקצוענים של צפון אמריקה. בקפדנות אין סופית הם מייצרים בעצמם צפרדעי שקר קטנטנות מגומי, שלא ניתן כמעט להבחין בינן לבין צפרדעי אמת, ולוכדים באמצעותן את תשומת לבם של דגי נהר טיפשים, אשר נוהרים אל הצפרדע המלאכותית כמו מצביעים ערבים אל הקלפיות בתוך אוטובוסים של עמותות אנטישמיות. באנגלית קוראים לזה "פרוגינג". גם תוכניות טלוויזיה הן בעצם חיקויי צפרדע המקפצים מול עינינו בסלון, חיקויים שמייצרים עבורנו דייגים מיומנים בבנייניהם שברמת החייל.
כינים
חרקים רובוטיים מעופפים קיימים מאז 2013, אם לא קודם. הם מזמזמים, מניעים את כנפיהם הזעירות, ומעופפים מקיר לקיר. האם יש סיבה שלא נוכל לייצר גם כינים רובוטיות, עשויות מתכת קלילה כלשהי? אני חושב שלא. כלומר אין סיבה שלא נוכל. כלומר – נוכל. אני בטוח בכך. יותר מזה – אני מהמר שבשעה זו רבבות צעירים בעמק הסיליקון עמלים על הקמתן של חברות סטרט-אפ, שכל תכליתן הוא להשיק כינים רובוטיות. הם עוברים עם הפרוטוטייפ שלהם בין קרן השקעות אחת לשנייה, משחררים כינים רובוטיות אל תוך שערם הסמיך של השותפים והמנהלים בקרן, וממתינים בחיוך בשעה שאלו מגרדים את קרקפתם עד זוב דם. "זה סקאלאבילי?", שואלים המשקיעים לאחר שעברו כבר להשתמש בצעצועי הפלדה החדים שעל שולחנם כדי למחוץ את היצורים השחורים שמזדחלים להם במורד שערות העורף. כלומר, במילים של בני אדם: האם ניתן בתוך זמן קצר ובמאמץ סביר להפוך כינה רובוטית אחת כזו לאלף כינים? "ברור", עונה היזם, "הן מטילות לך ממש עכשיו 10 ג'יגה של ביצי כינים בתוך השיער. זה סקאלאבילי בטירוף".
ערוב
ערוב הן חיות טרף, כך אומרים לנו הפרשנים. דומני שהתחליף הזמין ביותר לחיות טרף הן מכוניות רגילות. מגיל צעיר אנו מלמדים את ילדינו להיזהר מהן, להתרחק מהן כאשר הן זזות, להביט ימינה ושמאלה כאשר הם מתקרבים אל מקום שבו מכוניות עשויות לפגוש אותם. המכוניות טורפות לנו חלק ניכר מהכסף באמצעות דלק וביטוח, טורפות לנו את כל המקום בעיר, טורפות לנו שעות מחיינו כאשר אנחנו בפקק, טורפות את מוחנו בפרסומות איומות לתכשירים עבור הברכיים. בתוך הבגאז' נטרפים לנו הדברים היקרים לנו ביותר, על השטיח המגעיל בפנים נטרפים לנו ניירות טישו וקבלות של חניונים, כל המכונה הזאת נועדה לטרוף ולטרוף והיא טורפת הרבה יותר טוב מכל חיית טרף שאי פעם התהלכה על פני הכוכב הזה. פעם גם נטרקה לי דלת של סקודה על הקמיצה ומאז קשה לי לכופף אותה. אני חושב שאם אלוהים היה מפיל על המצרים מכה של דלתות סקודה שנטרקות על הקמיצה, במקום ערוב, שאף אחד לא מבין בעצם מה זה, יבואני סקודה היו משלמים הרבה מאוד כסף כדי שיימחקו את הפרסום הגרוע הזה מההגדה ובני ישראל היו רק מרוויחים.
דבר ושחין
זהו פרק מחלות העור בסדרת המכות. למחלות עור יש תחליף פשוט – הקלטות טלפוניות שמציעות עזרה בבעיות קשב וריכוז, ונפתחות בשאלה: "בעיות קשב וריכוז?!". תמיד, לפחות על פי ניסיוני, מצלצל הטלפון עם ההקלטה בעניין הקשב והריכוז, דווקא כאשר אני עוסק בפעולה שדורשת קשב וריכוז עילאיים. אולי יש להם איזה לווין טלפאתי לאנשים שם. אני מנסה להשחיל חוט למחט – טלפון של הבעיות קשב וריכוז. אני מנסה להבין מה בעצם הפנסיה שמגיעה לי אחרי 45 שנה של עבודה במשרד מדידות – טלפון של הבעיות קשב וריכוז. אני מנסה להיזכר באיזה סרט כבר ראיתי את הסרג'נט המזדקן הזה שגוער בטום קרוז בסרט "קצה המחר" – טלפון של הקלטה מחולדאי על כך שמחר מתקיים טריאתלון ולכן מייבשים את הים ושלושה מקטעים של נחל הירקון ומיד אחריו טלפון של הבעיות קשב וריכוז. ומיד אחר כך אמא שלי.
ברד
חפרו הרבה לאחרונה על טכניקות של זריעת עננים. אכן, ישראל היא מעצמה עולמית של טכניקות כאלה: באמצעות פיזור ממטוסים של חלקיקים מחלקיקים שונים בתוך עננים, שולטים בני האדם בכמויות הגשם, ובאופן ספציפי יותר – גם בגודלם של כדורי הברד. תיאוריות רבות של קונספירציה נקשרו סביב זריעת העננים, יש האומרים שמדובר בהגדלת הזיהום בכדור הארץ, פגיעה בחקלאות ועוד, אבל מה שמעניין בהקשר של המכה עצמה, הוא שהברד הינו בסופו של דבר גושים גדולים של משהו קשה שנופל בחתיכות מהשמים. בהיסטוריה מתועדים מקרים לא מעטים של מוות בעקבות מטחי ברד – הקשה שבהם הוא כנראה סיפורם של 200 נוודים הודים, שבמאה התשיעית לספירה נהרגו במכה על ידי מטח של כדורי ברד רצחניים. מותם פוענח רק לאחרונה, בעקבות חקירה של מה שנותר מן הגוויות האומללות. לא המצאתי דבר, זה אכן קרה. מכאן, שברד היא מכה שגם לה קל מאוד למצוא תחליף. למעשה, כל דבר קצת כבד וקשה שנופל מלמעלה יכול להוות תחליף לברד: מאפרות, ספלים, כדורי סנוקר, כדורי ביליארד, רגליים של כורסאות, פמוטות, בכלל חפצי יודאיקה, תפוחים, בננות קפואות, תפוחי אדמה, מקררים, מפתחות שבדיים, גולגולות, תמרים ישנים, מגירות, ידיות של דלתות ושל מגירות, קסדות, אגרטלים, מחבתות, אבנים, קערות של פסטה, ברזים, סבונים, בלוני גז.
ארבה
פרוקי הרגליים דוגמת הארבה, או החגב, הם אתגר גדול למחפשי התחליפים. הם כל כך משונים, האם הם יחיד או חבורה? מה בעצם מניע אותם? הסינים עקבו אחרי היצורים הללו מקרוב ללא הפסקה במשך אלפי שנים – ופיתחו להם תחליפים אנושיים: לוחמי הקונג פו של סגנון גמל השלמה, הארבה האנושי. המהדרין יאמרו שמדובר למעשה בשתי אסכולות שונות לגמרי, גמל שלמה דרומי וגמל שלמה צפוני, אבל אנחנו לא מהדרין. המהדרין שבמהדרין יאמרו שמדובר למעשה באסכולות רבות מאוד, לא שתיים ולא שלושים, אבל אנחנו גם לא מהדרין שבמהדרין. ברוס לי היה מסתובב עם חגב קטן על כתפו כאשר הצטלם כילד לסרטי קולנוע בהונג קונג, אבל אנחנו אפילו לא ברוס לי. אנחנו בקושי אנחנו עצמנו.
חושך
הוא כחול מבחוץ ולבן מבפנים, רך כמו קטיפה, אני משתמש בו לטיסות לבואנוס איירס, נסיעות אוטובוס להרצליה וגם לשנות צהריים סתם. בלילה הוא מנחם אותי וגורם לי להרגיש שאני מיוחד, ישן במחלקת עסקים. זהו כיסוי העיניים שלי. אני קורא לו "חושך". אם אינני מוצא אותו, אני מסתובב בבית כמו גמד שהפכו על ראשו ומחזיקים אותו מהרגליים והוא צועק: "איפה החושך שלי?? איפה החושך שלי??". פעם אחת, לאחר שהחושך שלי עבר כביסה, הוא נתלה על החבל ונפל אל המרפסת של השכנים. השתגעתי. יצאתי מדעתי. צעקתי: "חושך! אני רוצה את החושך!". כעבור כמה ימים בא אלינו השכן עם החושך ועוד כמה מגבות בידו. השתדלתי לשמור על איפוק אבל בלב המתפקע מאושר שלי אמרתי: "הנה החושך שלי!". קשה לי לדמיין את חיי עם חושך אחר. יש לו כבר את הריח של החיים שלי, את המקומות שעברתי בהם. הוא ראה את כל החלומות שלי מהצד השני.
מכת בכורות
לדבר הזה אין תחליף. אלוהים בחכמתו הרבה השאיר בידיו את הבלעדיות על המכה האחרונה.