מישהו שכבר הרבה זמן דיברו עליו שהתחשמל לו הגג, נשרט לו הדוד מה שנקרא, יש לו תקלה במאוורר תקרה, משהו משובש לגמרי, שומע תקליטים ישנים של אהוד בנאי, חי על התפר בין ילדות לנעורים, מסרב להשתקע, רצוץ מוחית, פגש אותי לא מזמן ברחוב וסיפר לי שהבעיה היא שהַעָלים של העצים נופלים על הרצפה והולכים לאיבוד, במקום שיעשו אתם משהו. לדעתו, מדובר באלפי טונות של בזבוז בשנה שהמדינה מפסידה, טריליוני שקלים לקופת האוצר, ולכן המציא מכונה מיוחדת שהופכת את העלים שנשרו לפיצוחים: היא מכווצ'צ'ת אותם לגוש קטן, מכניסה את הגוש לתנור אפייה ואז מוסיפה לו פלפל ומלח. התוצאה היא משהו פריך שאפשר לצרוך לצד גרעיני חמניות, קשיו ופיצוחים אחרים. הוא שאל אותי אם אני מכיר מישהו במשרד החקלאות. מובן שאני לא מכיר שם אף אחד, אבל בגלל שראיתי את הניצוץ אצלו בעיניים, הרגשתי שיש כאן הזדמנות. אמרתי לו שבטח, מכיר שם כמה אנשים. וחזרתי הביתה לחשוב.
כדי שלא אצטייר כאן כצייד מוצץ דם, אדגיש שההיכרות בינינו מצומצמת מאוד. למעשה, אני לא זוכר אפילו איפה הכרנו. אולי נתקלנו זה בזה באיזו אסיפת הורים, אולי בחדר לידה, אולי נשותינו ילדו באותו יום, אנחנו אוהדים של אותה קבוצת כדור-מים, אולי חלקנו נגמ"ש והוא בגד בי שם איכשהו, ירה או נמלט. אני בגיל שבו הכל מתחיל להתערפל, פרקי חיים מזדווגים זה עם זה ומולידים חדשים. בקיצור, לא ראיתי בו חבר או אח, אלא מישהו מהרחוב שאפשר לנצל ללא נקיפות מצפון, דרגה קטנה אחת מעל פליטים, מתחזים-לפליטים וחברים בלינקדין. כמו כולם, גם אני נחשפתי לאחרונה לעלילותיהם המגוונות של מאכערים במשרדי הממשלה, הביטוח הלאומי וטיפת חלב, וחשבתי שגם אני יכול להשתלב בעיסוק עתיר ההטבות הזה. יש לי כל מה שנדרש: אני אשכנזי אמין מאוד. סיפרתי לאבא שלי על המיזם. הוא פקפק מעט, אבל גם בו נדלק בסופו של דבר הפתיל. אבי, פנסיונר של תיאטרון באר-שבע, יודע דבר או שניים על הונאה. עברנו על תמונות של שר החקלאות. כן, אבי יוכל להתחזות אליו בקלות. לפחות מבחינת צבע השיער ואותו מבט ערמומי וצוהל שיש למרבית השרים וגם לאבי היה בשנות ה-20 לחייו, ואז נעלם, מכיוון שלא הפך לשר. אבל הוא ידאג שישוב.
התקשרתי לחברי המבולבל וסיפרתי לו שארגנתי לו פגישה עם השר, אבל היא תעלה לו עשרת אלפים שקלים. הוא גרגר בהכרת תודה. מיד שכרנו אבי ואני משרד לפי שעה בבית אמות משפט, באותה קומה בדיוק שבה החזיק בשעתו גם יצחק שמיר לשכה, זמן מה לאחר שפרש מן החיים הציבוריים. אב הבית, שטרח עמנו על עיצובו הזמני של המסדרון, שכלל גם שלט עץ מזויף ועליו הכיתוב "שר החקלאות – סניף ת"א", טרח לציין זאת כמה פעמים. חברי הגיע ובידו שקית עם אותם פיצוחים העשויים מעלים. ברעד הציג אותם בפני אבי, המתחזה לשר, וריסק בין שיניו שלושה או ארבעה גושישים. הדמיון בין אבי לשר היה קלוש, למעט אותו זיק של תאוות כוח עולצת שאימץ לו אבי מן הזיכרון, אבל התפאורה עשתה את שלה. אבי הפגין התפעלות מסויגת, כמו שהוריתי לו להפגין, סירב לטעום מן המאכל והתעקש לסיים את הפגישה כעבור תשע דקות בלבד, בשל שיחת טלפון בהולה מעמיתו הקנדי. זה עבד. כשעזב חברי את הלשכה, ידעתי שהצלחנו. ליוויתי אותו אל החניון ובדרכנו הוא כמעט השתנק מאושר, ואף התעקש לשלם לי מיד ובמקום בכסף מזומן שמשך מבעוד מועד, כדי שלא אחשוד בו שהוא ממתין כביכול לתוצאות הפגישה כדי להסדיר את שכרי. לא. עד כדי כך בטח בי. הוא יודע היטב שמהלך מורכב כמו הפיכת כל עלי ישראל לפיצוחים יכול לקחת שנים. מה שחשוב הוא ההתקדמות. והצעד שנעשה היום, הוא ענק.
ראינו בכך את סוף המעשה וכבר תכננו כיצד נשקיע את הממון שהרווחנו, אלא שאז התקשר אלי החבר, מוקדם בהרבה משתיארתי לעצמי, וסיפר שנזכר במישהי שלמדה אתו פעם בפקולטה להנדסה, ואשר קרס עליה פעם עץ בשדה בור ליד הישוב הקהילתי עולש. זה קרה כאשר טיפסה עליו כדי למלא את מצוות שילוח הקן. ניסיתי להבין מה הוא חושב שהיא תרצה, אבל הוא פנה לעניין מיידית: היא רוצה פגישה עם שר החקלאות, כדי להאיץ את הטיפול בתביעה שנפלה בין הכיסאות. שמחתי לעזור. הפגישה תעלה הפעם 15 אלף שקל, כי דברים שבין הכיסאות יקרים יותר מדברים שעל כיסא ספציפי. הם דורשים מהשר להתכופף ו/או לעשות טלפונים. הוא חזר אלי כעבור כמה שעות: האישה מוכנה. מאז המקרה היא סובלת ממיגרנות וחרדה מפני עצים, ופגישה עם השר תועיל מאוד. שוב שכרנו אבי ואני את הלשכה. האישה הגיעה בלוויית חברי. נכנסנו שלושתנו פנימה. אבי הקשיב לקובלנותיה, שהיו מוזרות ולמעשה אסוציאטיביות לחלוטין, לא ברור היה מה היא בעצם רוצה או צריכה. אבי הבטיח שיעזור. היא התעקשה להרחיב: העץ שקרס עליה היה עץ אגס סורי. היא פירטה מה היה גובהו. ברור לה שהאשם הוא מנהל מקרקעי ישראל. היא תבעה את המדינה במאות אלפי שקלים, אבל אף אחד לא חזר אליה כבר שש וחצי שנים. אולי לא מילאה את הטופס הנכון. הכנסתי בחשאי את ידי לתוך הכיס ולחצתי שם על משהו. הטלפון על שולחנו של אבי צלצל. הוא הרים את השפופרת, הקשיב כמה שניות, ומיד פנה אל האורחת: "יש לי פה עכשיו שיחה עם שר החינוך הבלגי. אני חושב שהבנתי מה הבעיה ואדאג שמחר בבוקר דבר ראשון מנכ"ל המשרד יטפל בזה. זה סיפור חמור מאוד. אז אני מודה לך שהפנית את תשומת לבי. בשביל זה אני פה". הוא קפא והביט בה כמה שניות, אבל מכיוון שלא היא ולא חברי הבינו את הרמז, דחפתי אותם החוצה בשתי ידיי. שוב עלתה ההצלחה על הציפיות. האישה בכתה ללא הפסקה כל הדרך לחניון, ולפני שנכנסה לאוטו הטמינה בידיי מעטפה שמנמנה.
צילום: Arek Krupiński. CC BY-NC-ND 2.0
בשלב הזה התחלתי לחוש משהו שאפשר להגדיר כייסורי מצפון. כל מה שעשינו אבי ואני היה רקוב מן היסוד. אבל הרכבת כבר יצאה מהתחנה, ואין מי שיעצור. הבאה בתור היתה קרובת משפחה רחוקה של המבקרת הקודמת. בטלפון סיפרה לי כי ב-15 השנים שבהן היא עובדת במשרד החקלאות, התמלאה בטנה בסיפורי שחיתות ושוחד, ואין עם מי לדבר. היא שלחה מכתבים, ניסחה תלונות, דיברה עם עיתונאים, אבל כולם כולם מתעלמים ממנה. ניסיתי להבין מה הסיפור – והיא אמרה שרק לשר עצמו היא מוכנה לספר. קבענו פגישה שאותה תמחרתי ב-19 אלף שקל. האישה נבהלה לרגע אבל מיד הבינה שאם היא רוצה לפגוש את השר עליה לשלם. היא גירדה את הסכום הזה, אולי באמצעות השוק האפור, והגיעה בלוויית חברי הלא יציב וידידתו נפגעת האגס הסורי, אל לשכתנו בבית אמות משפט. אבי קיבל את כולנו בפנים נעימות ובאורך רוח. הזיק עוד היה שם, אבל מרוסן. האישה פתחה בווידוי: לדבריה, במשך שנים נבנתה סביב שרי החקלאות לדורותיהם חומה של יודעי דבר, שלא נותנים לאף החלטה או פריט מידע להגיע אל השר עצמו, ולמעשה מחליטים על הכל בלעדיו. השר, וגם כל מי שקדם לו, זה עשורים על עשורים, מבודד על כיסאו מבלי יכולת מזערית להניע דבר. אלה הם פני הדברים במשרד הזה מאז קום המדינה, אם לא קודם. שר אחר שר הם מתחלפים בכיסא, בורים וחסרי אונים, נתונים לחסדיה של קליקה מרושעת. אבי הנהן. "אתה לא יודע מה קורה במשרד של עצמך!" היא צעקה, "אתה עושה לי כן עם הראש אבל אתה לא יודע כלום! כולם משקרים לך!" אבי שתק כמה רגעים ואמר: "אני לוקח את הדברים שאמרת פה במלוא כובד הראש. הם ייבדקו לעומק. תודה רבה לך. יכול להיות שהצלת היום את משרד החקלאות". הטלפון צלצל. שר הגז הירדני. דחפתי אותם החוצה. האישה לא אמרה מלה עד קומת החניון, ואז הביטה בי ולחשה: "תודה". הכסף היה מוכן. לקחתי אותו ועליתי למעלה.
רצינו לסגור את האופרציה. הלילות היו קשים והלב התהפך ודימם. הרווחנו את המעט שהרווחנו, בעמל וביושר, ועם מה שהרווחנו רצינו עוד לחגוג, כמה שניתן, לא משהו גרנדיוזי, קצת אוויר, זה הכל, לא יותר מזה. אבל אז צלצל שוב הטלפון. בפעם האחרונה. זה היה החבר, ולצדו עובדת המשרד. היה אתם עוד מישהו: שר החקלאות עצמו. לפני שהעבירו לי אותו, הסבירה לי אותה אורחת שביקרה אצלנו, רק שלושה ימים קודם, שהשר הוא איש נחמד מאוד. היא פגשה אותו היום בצהריים, במקרה, במשרדיהם שבירושלים, וסיפרה לו שראתה את שר החקלאות האמיתי, בלשכתו בת"א. היא המליצה גם לשר עצמו לפגוש בו. "הוא מקשיב", כך אמרה ונתנה לי אותו. הוא נשמע נרגש. "אתה השר?", הוא שאל. "זה לא אני", אמרתי, "זה מישהו אחר, אבל כן". "אפשר לפגוש אותו?", הוא שאל. "כן, בשמחה", אמרתי, "המחיר הוא… 65 אלף שקל. ואני מארגן לך פגישה מיידית עם השר". "65 אלף שקל?", הוא שאל, ועבר להסתודד עם האחרים. "כן", עניתי לתוך השפופרת הריקה. "בסדר", הוא אמר בסוף, "אבל שיהיה מהר".
ביום למחרת הגיע ללשכתנו שר החקלאות, בלוויית השלישייה שכבר פגשנו. הוא התבונן בשלט שבמסדרון ומלמל: "לא ידעתי שיש סניף בת"א". אל המשרד נכנסנו כולנו. אבי הביט בשר בניחותא. בזמן האחרון התוסף איזה תו של ניסיון ושיקול דעת לפניו. השר התיישב. "אתה השר?" הוא שאל את אבי. "אני שר החקלאות", אמר אבי, בביטחון שמעולם לא ראיתי כמוהו אצלו, "איך אפשר לעזור לך?" "אתה מכיר את סינדרום המתחזה?", שאל שר החקלאות. "לא", אמר אבי, "לא חושב". "זה מצב כזה", אמר השר, "שבו אתה ממלא תפקיד מסוים, או נואם, או מלמד, ומרגיש שאתה בעצם לא ראוי לתפקיד שאתה עושה. שאתה בעצם מתחזה. זה מלחיץ. אתה מרגיש שכולם רואים את זה חוץ ממך. כולם יודעים שאתה לא יודע כלום". "אף אחד מאתנו לא באמת יודע כלום", אמר אבי. "אני לא מדבר על זה", אמר שר החקלאות. "כן, אני מבין", אמר אבי, "אז אתה סובל מסינדרום המתחזה ומרגיש שאתה לא באמת שר החקלאות". "בדיוק. אז כששמעתי שיש אותך", אמר השר, "הכל הסתדר. בגלל זה רציתי שניפגש". "אני פה, לרשותך", אמר אבי. "תודה", אמר השר. שתקנו כולנו כמה רגעים. "אפשר לשכב על השטיח?", שאל השר. "בוודאי", אמר אבי, והחווה בידו אל השטיח. שר החקלאות ירד מן הכיסא שעליו ישב, והתגלגל מעדנות אל השטיח. הוא הביט בתקרה ונשמע היה שהוא מזמזם משהו, או אולי מדבר לעצמו בקול פנימי, עמום מאוד, כמו ילד. הטלפון צלצל. אבי הרים את השפופרת, הקשיב כמה שניות ואז אמר: "חברים, היה לי עונג גדול לפגוש אתכם שוב, וגם אותך כבוד השר. אני מקווה שעזרתי. יש לי פשוט שיחה חשובה מאוד עם שר הכדורים פורחים הפולני, אני חייב לענות". שר החקלאות קם ונופף בידו כאומר "אין בעיה". בלי שנדרשתי לדחוף אותם, הם נפלטו כולם החוצה. בחניון העניק לי השר תיק ובו הכסף במזומן. "תגיד לו שלא התאכזבתי", הוא אמר.
אנחנו אנשים רעים, אני יודע את זה. על הדברים שעשינו ראוי שנשלם מחיר. היתלנו בתמימים שבתמימים, הפרנו אמונים, חטאנו, לקחנו שוחד. ובכל זאת, כשאני עומד עם אבי במרפסת, ואנו מתבוננים יחד בשקיעה, בשמש היורדת על עצי הדקל, בשדרה השוקקת, אני נזכר תמיד במבטים שלהם, בידיהם המושטות. נכנסנו ללבו של כל אחד ואחת מהם, ולשר עצמו – הענקנו מתנה נדירה. הוא ונהגו, ברכב השרד, יצאו מן החניון, שניהם לבד, נעלמו ולא נודעו עקבותיהם.