בחדר המיון גם הבלתי-שכיח הוא שגרתי. קשה מאוד להפתיע אותי. לפני פסח שותים נוזלי ניקוי, ביום כיפור משתפדים על כידונים. מי שמרים גבה, מקומו אינו איתנו. אבל כשמגיעה מישהי שנראית כמו פנטזיה של תקציבאי במשרד פרסום, לבושה בשמלה שחורה קטנה, וזרת יד שמאל שלה נגוסה, שאלות מתעוררות. באו איתה שניים: גברתן ואישה. עיני הגברתן לא נחו לרגע. הן שטו על הכל. מדי פעם לחש משהו לתוך מיקרופון, וליטף אוזניה בלתי-נראית. האישה, נינוחה, היתה היחידה שדיברה. "צ'וצ'ו נתן לה ביס", היא אמרה. "מחוסן?", חקרה בעייפות אחות, שעמדה לצדי עם ערימת טפסים. "ברור", ענתה האישה. לא היה לי ספק שהיא משקרת. בעניין החיסון, בעניין שמו של הכלב. בעניין עצם קיומו של כלב. הנגוסה בהתה בי, אדישה, שקועה באיזה סרט וי.או.די פנימי. משככי הכאבים עשו את שלהם, ואולי גם הוסיפו להם שם משהו. הסרתי את החבישה הביתית, וחבשתי את המקום מחדש. הם קיבלו הוראות על המשך טיפול, הקשיבו להן בעניין מזויף, ורק כשעמדו לעזוב, ידו של הגברתן מונחת אדנותית סביב כתף המטופלת, תקעה בי הדוברת זוג עיניים חומות, וירתה: "אתה אוהב להיות רופא?"
הייתי כירורג בשנה השניה להתמחות. את משמרות חדר המיון שלי עשיתי באיכילוב. מחאות הרופאים באו והלכו ולא השאירו כמעט סימן. הבטתי קדימה אל עתיד מעורפל. דיברנו בלילות על מקומות אחרים, אבל למי יש כוח להזיז דבר כזה. השקעתי כאן כבר כל כך הרבה. אני דור שלישי לאנשים שהשקיעו דווקא כאן. וגם אני, כמו אבי וסבי, רופא יהודי בארץ ציון. אך האם אמצא עצמי, שלא כמותם, מככב בסירטונים ויראליים, מוכה במוט ברזל על-ידי פאציינטים, בועט בהם חזרה, נאבק לנצח בעיניים הנעצמות, נידון להכפשה על כך שפתחתי לי לבסוף קליניקה באסותא, בשכירות מפלצתית, שטיפלתי בחולים אמידים מקזחסטן על חשבון אלה מכפר חב"ד, שאני תאב בצע, לא נחמד, לא אישי, שהכתב שלי בלתי-קריא? "אוהב", עניתי לה. היא בחנה אותי מלמעלה למטה. "אתה יותר מדיי טוב בשביל המקום הזה", היא אמרה. "ואני יודעת בדיוק כמה אתה מרוויח וכמה אתה עובד ואיך החיים שלך נראים. גיס שלי אורתופד באיך קוראים לזה בבאר שבע. אני יכולה להציע לך משהו". האחות כבר הלכה, וכך גם הגברתן וקטועת הזרת. היינו שם שנינו, בין וילונות הפלסטיק. היא נקבה בכתובת. "תצלצל בדלת ותגיד שאתה לסיגל".
המשמרת חלפה. אבל במקום לחזור הביתה, עליתי על כביש 1. כולם אצלי ממילא ישנים. השעה היתה אחת בלילה. מצאתי את הבית, בשוליו של איזה מושב. הוא עמד מבודד, מוקף נדל"ן שטרם הופשר. את הדלת פתח גברתן אחר. כששמע למי באתי הפנה אליי את גבו והוביל אותי בעקבותיו. צעדנו במבוך של מסדרונות צרים, שבסופם דלת כבדה. הגברתן הקיש קוד והורה לי להיכנס. בתוך קונטרול-רום אפל ישבו חמישה או שישה אנשים ועקבו אחר המתרחש על גבי אוסף של מסכים. על כל מסך הופיעה דמות אחרת. אחדות מן הדמויות ישנו, אחרות כססו ציפורן או פיזמו לעצמן שיר. שניים, גבר ואישה, שוחחו בתוך ג'קוזי. "בוא, דוקטור", קראה אלי סיגל, "תשב". הכסא לידה היה פנוי וקרסתי לתוכו. תשישות של שעות נספגה בריפוד השחור, דמוי-העור. סיגל הציגה לי בזריזות את שאר היושבים בחדר. כולם הציצו בי בחוסר עניין, וחזרו אל עיסוקם הקודם, שהיה, בפשטות, להציץ באנשים שאינם אני. פניתי אל סיגל: "אז מה בעצם…". היא היסתה אותי. "זה קורה!", היא אמרה, "תסתכל". חשמל עבר בחדר. שניים מהיושבים זינקו על רגליהם. על אחד המסכים ראינו איש בטי-שירט כחולה, מתקרב אל איש אחר, ששכב שרוע על מיטה. "בוריס עזב אותו!", צעק אחד האנשים בחדר שלנו. "לא ייאמן", לחשה לעברי סיגל, "בוריס שמר עליו, היתה ביניהם ברית. אבל בוריס נעלם. צוף נשאר עכשיו לבד, והוא ישן מאוד עמוק. זה הרגע הכי מסוכן. אתה רואה את גבי מתקרב אליו?". הנהנתי. "גבי הולך עכשיו להכין ממנו משהו". "להכין משהו?", שאלתי. "להכין", היא אמרה. "המשימה היא תבשיל ביתי, בישול ארוך. גבי כנראה ישתמש בשביל זה בצוף". "את רוצה להגיד לי ש…", גמגמתי. "הנה!", היא קטעה אותי שוב, "ידעתי!". למול עינינו הצמיד גבי צמר גפן אל אפו של צוף ("כלורפורם", פירשנה לי סיגל), העמיס אותו על גבו ויצא מן החדר. "מטבח!", צעק אחד היושבים בקונטרול. בכל המסכים התחלפה פתאום התמונה, והם הציגו כעת מזוויות שונות מטבח ריק ומצוחצח. וגבי אכן נכנס לתוכו. הוא הטיל את צוף הישן על משטח עבודה, בחר לו בכובד ראש סכין, והחל במלאכה.
ישבתי בחדר הזה עד שש בבוקר. בנסיעה הביתה, באור הזריחה, חלפו מול עיניי הדברים שראיתי שם: את גבי מכין שוקרוט מבשר ירכיו של צוף, את נעמה עושה חמין מרוקאי מפרוסות החזה של ירין, ואת בוריס מצליח לברוח מתוך תנור ענק, לאחד שריפדו אותו בבטטות ורוזמרין. האנשים שלצדי היו עסוקים כל העת במעקב אחר המשתתפים השונים, במסעותיהם בין החדרים ובדרכים השונות שבהם הפכו זה את זה למנות. "זה פורמט שישבור את העולם", תפסה סיגל שוב ושוב את ידי וקירבה את כסאי אליה, "אנחנו קוראים לזה: 'המחבת'. זה שם זמני. אבל כמובן שזה כולל לא רק מחבתות. זה בעצם שילוב של הישרדות, האח הגדול, ומאסטר שף. המתחרים מקבלים משימות מטבח, בדיוק כמו בתוכנית בישול רגילה, אסייתי, בצקים, קינוחים, אבל הטוויסט זה שהם חייבים להכין את זה ממישהו שנמצא בבית. או לפחות שהוא יהיה רוב המנה. אנחנו גמישים עם זה, כי זה פורמט חדש, אז עוד בודקים. יש לנו פה ערבי, הומו, רוסי, אוקראיני בעצם, שמנה, אתיופי, שתי רזות, שמאלני קיצוני ומצאנו אפילו מישהי שהיא נגד שיהיה לה ילדים. שמעת על זה? אל-הורות. יש אנשים משוגעים. בכל אופן, את המנה כל אחד מגיש בשידור חי לכל המתחרים האחרים, כולם אוכלים ואז הם נשפטים עליה ומקבלים נקודות. מה שקורה זה שלאט לאט רק היותר מוכשרים שורדים, כי את השאר פשוט אוכלים, ובסוף נשאר רק אחד שאכל בעצם את כולם". "את מדברת איתי פה על קניבליזם, את יודעת?", אמרתי. "למה להגיד קניבליזם?", היא נרתעה, "זה פורמט טלוויזיוני. אנחנו לא באים לחנך". "אבל איך זה חוקי?", צעקתי, "אני יכול לקרוא עכשיו למשטרה, יש פה רצח המוני מול המצלמות!". הנוכחים תקעו בי מבט מזוגג. גם הם רצו כבר הביתה, אני מניח. "יש ארצות שזה לגמרי חוקי", אמרה סיגל, "בדקנו. ואל תשכח שאנחנו בעולם ללא גבולות. תסתכל על גוגל, על פייסבוק. הם אפילו לא משלמים מסים בשום מקום! זה כן חוקי? לאיזה ארץ הם שייכים בכלל? אז מה אנחנו לידם? כלום, יתושים. אולי פה במקרה זה לא חוקי, אני לא ממש יודעת, אני אגיד לך את האמת – ישראל זה שוק קטן ולא מעניין. אבל יש לנו משרד עורכי דין מאוד גדול שעובד עם כל העולם. 'המחבת' זה פורמט בינלאומי. עכשיו זה הפיילוט אז אף אחד עוד לא שמע זה, הכל סודי לגמרי, אבל עוד חודש אנחנו בפסטיבל מיפ אם שמעת. שוק הפורמטים. נעיף להם את האנטנה".
היא רצתה שאצטרף מיידית. הרופא הקודם שלהם נטש פתאום, בערב הקודם. הוא לא עמד בזה. לכן הגיעו אלי לחדר המיון, לאחר נסיון כושל של הפיכת אחת מאצבעותיה של המתחרה נעמה לסיגר ממולא. הפורמט, על כל פנים, דורש רופא באתר הצילומים. סיגל, שהיתה לדבריה המפיקת-כוח-אדם של ההפקה, הציעה לשלם לי פי חמישה ממשכורתי הנוכחית, תוך הבטחה שאשמש גם כרופא העל של הפורמט בכל מקום שבו יצולם. רופא ללא גבולות, אפשר לומר. מבחינתה לא היה ספק שהפורמט יימכר ולכן יכלה להתחייב לשלוש שנים של העסקה. ואחר כך, נצח של ייעוץ בשכר מופקע לתוכניות ריאליטי אחרות. זה מה שכולם עושים. "ותמיד אתה יכול לחזור להיות רופא", היא שבה ואמרה, "כלומר, רופא רגיל".
ביום למחרת השאירה לי כמה הודעות. וכך גם ביום שאחרי. לאט לאט הידלדל הזרם, ונותרתי לבדי. לא סיפרתי על ההצעה הזו לאיש. אולי התביישתי. בבית המשכנו לדבר על החיים כאילו כלום, על הקירות הסוגרים עלינו, התקרות היורדות. מה כבר יכול להציל מזה? בגן הילדים ראיתי אותם גדלים, מיום ליום ממש, כל פעם טועמים משהו חדש, בהתחלה מעווים את הפרצוף אבל לפעמים אוהבים את זה, וממשיכים. הם מכרו את הפורמט, מצאו בינתיים גם רופא אחר. סיגל הזמינה אותי אפילו למסיבה שעשו באיזה מועדון ביד חרוצים. היא לא נטרה לי טינה, ואולי גם חששה שבכל זאת, מה שאמרתי נכון, ואולי כל העסק פלילי מהיסוד. מי צריך אויב כמוני, בחלוק לבן, שיכול כל רגע להפוך גם לעד מדינה. אבל לא הלכתי. רק ראיתי על המסך את ההזמנה ששלחה לי, מעוטרת בלבבות ובפרצופים צוהלים, וטיפסתי עם סיגריה לאיזה חלק של גג, מעל בית החולים. העיר נפרשה מולי, כמו קרפצ'ו בורי, עם המכוניות על הכבישים השחורים, והאורות שלהן ממששים את הלילה. עברתי אצבע אצבע, כולן היו במקום. כל האצבעות שלי, וכך גם האף, והעיניים, הפנים כולן. ונזכרתי בזקן אחד, שהיה מגיע אלינו פעם, כל כמה זמן, מטונף, שיכור ומדמם. "הם אכלו אותי!", הוא היה צורח, במבטא שלא הצלחתי לזהות. לאט לאט היה תמיד נרגע.
