לפני כמה ימים התחלתי לקבל אל הטלפון הסלולרי רצף הודעות סמס שהגיעו כביכול מן היצרן הסיני שלו, שיאומי, ושנפתחו כך: "קוּם לֵךְ אֶל תֵּל-אַבִיב, הָעִיר הַגְּדוֹלָה, וּקְרָא עָלֶיהָ: כִּי-עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי". בגדול, כך לפי ההודעות שבאו בהמשך, נראה היה שהיצרן, או מי שזה לא יהיה שדיבר אליי באמצעותו, מאוד לא מרוצה מהאדישות הפוליטית שפשתה בעיר הזו ועלתה, לתפיסתו, על גדותיה. החילוניות הנהנתנית, כך סבור היה מי שניסח את ההודעות, התשישות המנטאלית, הפסבדו-שמאלנות הבלתי-סולידרית, התבוסתנות, יביאו לחורבנה הבטוח, כמו גם לחורבנו של החזון הציוני בתצורתו הדמוקרטית, שתל-אביב היא סמלו ובירתו. הוטל עליי, בפשטות, להעיר את העיר מתרדמתה ולהכין אותה למאבק הצפוי לה מול גייסות האתנוקרטיה הדתית-לאומנית שיעמדו בקרוב לפתחה, אם אינם כבר שם מזמן. לא ידעתי מה לעשות. אני איש משפחה וקמפיין התנבאות – גם אם אני מאמין עקרונית במסריו – הוא הדבר האחרון שאני צריך. יש מי שייקח עליו את התפקיד כפוי הטובה זה. לי אין כלים להתמודד עם שיימינג רב מערכתי. שקלתי לברוח לעיר אחרת, רחוקה, אבל מפאת בעיית נזילות מסוימת הסתפקתי בקפיצה אל חנות דגי נוי כדי לקנות לבני בן השבע וחצי את מה שהובטח שאקנה לו עוד בפסח הקודם: אקווריום וצמד דגים לפי בחירתו.
בני בהה שעה ארוכה בחיות השוחות. הזגוגיות היו, איך לומר, מאובקות כמו אחרי אסון קריסה של חניון ולא הייתי בטוח אם ניתן בכלל להבחין שם במשהו. ביקשתי מבעל החנות שינקה אותן קצת, ובפנים חמוצות הוא העביר מטלית מול עינינו. עיגול שקוף חשף שני דגים דקיקים, משולשים פחות או יותר, אחד שחור ואחד לבן, שקשקשיהם בהקו באור הניאון. "אלה", אמר הילד. בעל החנות לכד את הדגיגים ברשת מחוברת למוט, והשליך אותם אל תוך אקווריום שבחרנו מבעוד מועד. "איך קוראים להם?", שאלתי. "סקלרים", הוא ענה. "זכרים? נקבות?", שאלתי. "אי אפשר עוד לדעת".
כשצעדנו בני ואני עם האקווריום ברחוב, חילקנו תפקידים. למעשה, כולם חולקו לבני. הוחלט שיהיה זה הוא האחראי הבלעדי על הסקלרים, כך ילמד הלכות אחריות, ואני אוכל לראות אותו גדל והופך לאיש אחראי, בניגוד אליי, זאת כי לי מעולם לא קנו סקלרים. בכלל, מעולם לא גידלתי שום סוג של בעל חיים. לכן, אולי, בעתות מצוקה, אני נשאב אל עולמם: ברגעי הפחד אני משרבט לֶמוּרִים וכאשר מוטל עליי להתנבא על עירי אני חומק עם בני לקנות סקלרים. אתמול אף עמדתי בחצר הבניין שלנו, והבטתי, לצד שכנה שהזדמנה לשם באקראי, בבעל כנף לא מוכר שצץ לפתע בתל-אביב ונח על איזה ענף. השכנה צילמה אותו, בדקה במגדיר, ובישרה לי זמן מה אחר-כך – גם היא בסמס – שמדובר בעורבני שחור כיפה. לא סרוג כיפה ולא שום דבר אחר.
בלילה האכיל בני את הדגים בדיוק כפי שהורה לו המוכר. בינתיים הקראתי לו קצת ממה שאפשר היה למצוא על הסקלרים ברשת: הם מגיעים, בעיקרון, מן האמזונס, והם שקטים, סקרנים, טריטוריאליים במידה, ונאמנים מאוד לבני זוגם. כלומר, הם מקיימים חיי שיתוף ורביה מונוגמיים, שנמשכים חיים שלמים. "בחרת טוב", אמרתי לו. לאחר שנרדם הדלקתי את התאורה באקווריום והתבוננתי בשני הדגים, השחור והלבן, משייטים בשלווה זה לצד זה. בבוקר, לעומת זאת, שייט שם רק דג אחד. הסקלר השחור היה מפוזר על רצפת האקווריום. "זה קורה לפעמים", אמר בעל החנות כשהגענו אליו עם האקווריום, "אתם רוצים איזה זברה במקום?". "זברה?", אורו עיניו של בני. "דג זברה", אמר המוכר, "קטן כזה. יש לו פסים אז קוראים לו זברה. מאוד נחמדים. זה עולה תשע שקל". "אני לא רוצה דג זברה", אמר בני. "זה מה שיש לי במחיר של הסקלר", אמר המוכר, "אם אבא שלך רוצה לשלם יותר יש גם ברבוס ליצן, זה עולה 45 שקל". "אני רוצה ברבוס ליצן", אמר בני. "רגע אחד", אמרתי, "למה זה בכלל קרה? לא אמרת לנו שזה יכול לקרות. דגים לא סתם הורגים אחד את השני". "בטח שסתם", אמר המוכר, "למה אתה חושב שזה קרה?". "אולי הלבן היה רעב?", הציע בני. "האכלתם אותם?", שאל המוכר. "כן", אמר בני. "הוא לא היה רעב", אמר המוכר, "סתם עניין של שליטה". "לא הבנתי", אמר בני. "שליטה, שליטה", אמר המוכר, "הסקלר הלבן רצה לשלוט". "למה הוא רצה לשלוט?", שאל בני. "תשאל את אבא שלך", אמר המוכר. "למה הוא רצה לשלוט?", שאל אותי בני. הסתכלתי עליו, ילד בן שבע וחצי, שקיבל פטור מהקייטנת פסח של הכדורגל כדי לבוא איתי לחנות דגים. "אתה רוצה שנקנה ברבוס ליצן?", שאלתי. "כן!", הוא אמר. "אוקיי", אמרתי למוכר, "שני ברבוס ליצן".
זרם הודעות הסמס משיאומי גבר. בכל שעה או שעתיים הייתי מקבל מהיצרן או נציגו איזו הנחיה לגבי הצעדים שעליי לנקוט, כיצד לשכנע את התל-אביבים המנומנמים שעתידם בידיהם, איך להוציא אותם מבתי האוכל התאילנדיים, לנתק אותם מהטוויטר, להניע אותם לפעולה. גורלה של הישראליוּת החופשית היה תלוי, משום מה, בצעדיי. אלא שלא נולדתי לנבואה. חשבתי להציע את המכשיר למכירה, לנטוש אותו איפשהו, להחליף אותו עם הסלולרי של אשתי, אבל בסוף הלכתי על הדבר הכי קל, הכי פחדני אולי, אבל הכי הולם, לדעתי. הפלתי אותו בטעות לאסלה. זה קרה באחת עשרה בלילה. השארתי אותו שם. הבית היה שקט לגמרי, חוץ מנשימות הישנים ואותה אוושת פילטר מן האקווריום, בו שייטו דגי הברבוס ליצן. יכולתי להתרווח בשקט על הספה, לשכוח מן הייעוד שלי, מן הגורל, ולהתמכר לסדרה בנטפליקס. העולם מתחמם. הקטבים מפשירים. מפלס האוקיינוסים עולה. בעיר אחת, לחופי איזה ים עתיק, יש איש שמתכונן לגרוע מכל: הוא בונה לעצמו תיבה ומסיע אותה אל ראשו של בניין גבוה. רק הוא יינצל מן הקטסטרופה, רק הוא ומשפחתו. אני שומע את השיאומי מצפצף, עמוק מתוך הקרקעית. כן, אֲפָפוּנִי מַיִם עַד-נֶפֶשׁ, תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי; סוּף, חָבוּשׁ לְרֹאשִׁי. לְקִצְבֵי הָרִים יָרַדְתִּי, הָאָרֶץ בְּרִיחֶיהָ בַעֲדִי לְעוֹלָם.