אני אוהב את המדינה, בואו נתחיל בזה. אני חושב עליה בבוקר עם הפריחולס נגרוס, השעועית השחורה שלי טובעת בכמון ומלח, חושב עליה בצהריים, בדרך היורדת אל אגם אילופאנגו, חושב עליה בלילה עם בקבוק של טיק-טאק, ליקר של קנה סוכר, וצל של תרנגול מציץ בי מן התווית. תמיד המדינה. לא הייתי בה כבר, כמה? 27 שנה? אבל עדיין אוהב אותה. כי היא המדינה. לאיפה שאני גר עכשיו לא הייתי קורא מדינה. בקושי ארץ. הגואנאקוס פה לא מבינים אפילו מה זה אומר, מדינה. תן להם להפעיל קו אוטובוס במסלול קבוע הם מיד משתגעים, אוכלים אחד את השני. רוצחים עם יריות בראש. אז מדינה זה לא. וזה קל לי ככה. כי המדינה זה המדינה, מדינה יש רק אחת. לכל אחד.
פעם היו לי הרבה מדינות. וזה בלבל אותי. היו לי 60. זה נשמע בלתי הגיוני, אבל זה המספר. אני כנראה האדם היחיד בעולם שהיו לו כל כך הרבה מדינות. זה קרה בגלל שאימא שלי ילדה אותי בניו יורק. בבניין האו"ם. היא עבדה שם והייתה כבר בהריון מתקדם, ובוקר אחד הגיעו הצירים. בתוך הבניין. תרגלו שם חילוץ משריפה, או אסון אחר, אף פעם לא הבנתי מה בדיוק היה שם באותו יום ואם באמת היה, ואימא שלי, שחיפשה את אבא שלי בטלפון ולא מצאה אותו, בתוך כל המהומה פשוט התחילה ללדת. למזלה, ולמזלי, היא לא הייתה לבד, אלא מוקפת בנשים עם חוכמה כלל עולמית. הן נתנו לה עצות מאפריקה וטיפים מאירופה ותמיכה נפשית מארצות הברית וקנדה והיא פשוט ילדה אותי על השולחן בתוך איזו לשכה. ובדיוק כמו שהחוק אומר שמי שנולד בתוך מטוס זוכה בטיסות חינם לכל החיים, כך גם כשנולדים בבניין האו"ם מקבלים את כל האזרחויות של כל המדינות בעולם. כלומר, אלו שחברות באותו זמן באו"ם. כשנולדתי היו בו 60 חברות. אחר כך זה גדל. אבל מה שחשוב זה שבגיל שנה, לפני שהרחקתי אפילו קילומטר אחד מהמקום שבו נולדתי, הייתי כבר אזרח העולם, עם ערימה של 60 דרכונים שההורים שלי קיבלו בשבילי ושמרו בכספת.
הם היו אמריקאים. ויהודים. אבא שלי מפילדלפיה ואימא מלונג איילנד. הם נפגשו בקולג' ואחר כך הפכו לעורכי דין, נכון יותר לומר משפטנים, אימא שלי עבדה באו"ם ואבא התחיל לטפס במעלה הדרגות של משרד נוצץ אחד במידטאון, אבל כל הזמן חלמו בעצם לעשות עלייה. אחרי שנולדתי הפכו אפילו עוד יותר להוטים לעניין, עד שדבר כבר לא עצר אותם ולקחנו את הדברים ועלינו לירושלים. אני הייתי בן 5, עם 59 דרכונים – ניו זילנד, אתיופיה, קנדה, ברזיל, מה שתרצו – ועוד אחד יקר במיוחד, כי כמוהו קיבלו גם הם, כל אחד. וחיינו את החיים שלנו. ירושלים של שנות השישים הייתה בשביל יהודים מתקדמים מאמריקה מין וודסטוק בלתי פוסק, עם אמנים וזמרות ויהודה עמיחי וגרשום שולם. ומתישהו גם חיברו אותה יחדיו והיה להם קתרזיס גדול. אני לא יודע אם ההורים שלי הבינו משהו בכל מה שקרה מסביב, או רק עשו את עצמם מבינים, אבל הם התערו היטב, כולם אהבו אותם כי הם היו נדיבים ויפים, והם הביאו אותי איתם לכל מקום, והייתי חמוד, וכולם אהבו אותי, ונקשרתי יחד איתם למקום הזה. עד כדי כך נקשרתי, שכשעמדתי להתגייס החלטתי שאני לא רוצה יותר 60 דרכונים. מצאתי אהבת אמת: דרכון אחד עם מנורה של שבעה קנים. ועל מנת לכבול אותי אליו בטבעת ולמנוע מראש כל סיכוי לניאוף, כפי שעושה כל חתן, נסעתי יום חורף אחד לנחל הקישון, והשלכתי אל המים את כל דרכוניי למעט אחד. שלום ולא להתראות.
המלחמה הייתה נוראה ואיומה, כמובן. לא נשאר דבר מהאופוריה של פעם כי יותר מדיי אנשים בגילי ראו את החברים שלהם בוערים מול העיניים. גם אני נפצעתי. לא אכתוב על זה מילה, לא איפה ולא מה קרה לי, רק אומר שבמרכז השיקום פגשתי את אהבת חיי, בשר ודם הפעם, לא מסמך בכריכה כחולה. מהר מאוד הבאנו לעולם בת. כולם הזדרזו בתקופה ההיא. אבל נולדה בת, כלומר נולדה משפחה, ואתה הסיוטים, מראות המוות, הריקושטים מן המלחמה. התחרטתי פתאום חרטה עמוקה על ה'תשליך' ההוא בקישון. מה בער לי כל כך להיפטר מכל הדרכונים? מה רע באזרחות הולנדית? כמה טיפש יכול גבר צעיר להיות? ואז התרחש לנו הנס הראשון. יווני אחד מן העיר קאלאמאטה כתב מכתב שהגיע לבית הוריי, ובו הודיע שדרכון אל-סלבאדורי השייך לי, כלומר לאדם בשם כך וכך המתגורר בכתובת זו וזו, נמצא לאחרונה בתוך בטנו של דג אינטיאס, אשר נלכד ברשת הדייגים של אחיינו, פיליפוס חאריסטאס. מיהרתי לכתוב לאיש שאכן איבדתי באחד הנחלים בארצי דרכון אל-סלבאדורי, שכנראה נסחף משם לים התיכון, ואמנם, בתשובה, הגיע בדואר כעבור מספר שבועות דרכוני האל-סלבאדורי הישן בצירוף תצלום של דג שבבטנו הפעורה מונח דרכון אל-סלבאדורי, עטוף שליית אצות, וסביבו בני משפחת חאריסטאס הנרגשים. הודיתי לדודו של פיליפוס במכתב משלי ואף שלחתי תצלום של משפחתנו הקטנה, עומדת נפעמת סביב התצלום של הדג והדרכון ומשפחת חאריסטאס. הוא שלח לי בחזרה תמונה של בני משפחתו המקיפים באושר את התצלום ששלחתי לו אני. השבתי לו בתצלום דומה. כך נמשכה ההתכתבות שלנו עוד שנים ארוכות, כל כולה תצלומים של בני משפחותינו, המקיפים בכל פעם את התצלום של חבריהם לעט, אותו קיבלו זה עתה בדואר. עד שמת דודו של פיליפוס חאריסטאס. אלא שזמן רב לפני שמת, החלטנו כבר רעייתי ואני לקחת את בתנו ולרדת לאל-סלבאדור. ידענו יפה שמדובר בארץ מוכת מלחמות, טרור ופשע, אבל לבלהות הלילה שלי לא היה מחיר. רציתי להרחיק את משפחתי מהמדינה ששלחה אותי לתופת והטביעה בי את האימה, ושעתידה לוט, ותמיד יהיה לוט, בערפל המלחמות. בשנת 1990, לאחר חמישה חודשי חיפוש, רכשנו בית קטן, צריף עץ למעשה, בעיירה אילופאנגו, ליד אגם אילופאנגו, למרגלות הר הגעש אילופאנגו, שבאל סלבאדור.
אמנות נאיבית ברחובות לה פאלמה, אל סלבדור
נחתנו בגיהינום. למרות שהייתה אז רק בת 16, למדה בתי להבחין מהר מאד בין מדוריו השונים. היו אלו השנים הגרועות ביותר במלחמת אזרחים עקובה מדם שנמשכה כבר יותר מעשור, ולחרדתי הרבה ראיתי את הנערה הזו נמשכת, נשאבת ממש, אל עין הסערה. היא הייתה פיקחית, סקרנית, ושום דבר לא הפחיד אותה. ספרדית היא קלטה בשבועות, וכשהבנו, אשתי ואני, שככל הנראה טעינו, כבר היה מאוחר: בת 18 ראינו אותה רצה בכיכר עם חבריה החדשים, נמלטת מאנשי הצבא, אוחזת דגל אדום צהוב, פטיש ומגל, סמל כוחות החופש העממיים על-שם פאראבונדו מארטי, מין צ'ה גווארה מקומי. בתנו הפכה לפעילה מרקסיסטית-לניניסטית, בארץ שבה עונה, נחטף, הועלם, הוצא להורג בירייה על-ידי הצבא כל מי שנחשד בצל צלה של זיקה אל השמאל, ולכן, כאשר הופיעה יום אחד עם שלושה מידידיה וביקשה שנחביא אותם אצלנו מתחת למיטה, החלטנו לארוז הכול ולנטוש. מיד. יחד אתה. היא התפרצה, האשימה אותנו שאנחנו לא מבינים אותה ולעולם לא נבין, ונמלטה עם חבריה אל החשיכה. לא שמענו ממנה שבוע. באחד הלילות ניפצה את החלון אבן עטופה פיסת נייר, ועליה, באותיות אדומות, שלוש מלים: הם תפסו אותה.
זמן מה אחר כך התרחש לנו הנס השני, עליו למדנו באיחור, מפיה שלה. בתי נלכדה אמנם בידי הצבא. בשל גילה הצעיר, או משהו שזיהו בה גם בלי להבין מהו, נלקחה אל איזה מחנה. תשעה מתוך עשרה היו כבר נורים במקומה: היא התחצפה, נאבקה, סיפרו לנו שגם צחקה ממש בפניו של אחד החיילים, וגם לזה האמנו. היא מצאה את עצמה כלואה בחדר צר, עם אסירה אחרת, מבוגרת ממנה בעשרים שנה. הן קיבלו מנות קצובות של תירס, והמתינו למשהו, לא ברור מה; אולי למישהו שיבוא ויחליט על גורלן, גזר דין מוות כנראה, והתמהמה. כדי להעביר את הזמן סיפרו על עצמן זו לזו, וכשחברתה לתא הבינה שבתי היא ישראלית, בעצם, התחננה בפניה שתלמד אותה את שפת הקודש. בתי עשתה זאת בשמחה, והצילה בכך את חייה, שכן ישראלי צעיר אחר, ששימש, בשליחות מולדתו, מדריך בשירות צבא אל-סלבאדור, הצעיד שם באותו זמן איזו מחלקה ושמע פתאום את קולה דובר העברית של בתי מבעד לסורגי החלון. הוא בירר מי היא ומה היא עושה שם, וכיוון שהכבוד שרכשו שם לנציגיה של המדינה הרחוקה שסייעה להם כל-כך היה רב מאין כמותו, הניח לו מפקד המחנה להוציא אותה מן התא ולשוחח אתה באוויר החופשי. למרות שפעל בשורות צבא הדיקטטורה שנגדה התקוממה, התאהבה בו בתי באופן מיידי. מלח הארץ, לוחם לשעבר בסיירת מטכ"ל, גבוה ונאה, עומד תחת רקיע טרופי, במה יש לא להתאהב? גם היא מצאה חן בעיניו. יחד הם רקחו איזו דרך למלט אותה משם, ויחד נקשו על דלתנו באילופאנגו. אחרי שחגגנו את שובה, סיפרו לנו שהחליטו לנטוש את אל-סלבאדור, לטייל יחד בדרום אמריקה טיול של אחרי צבא, ואז לחזור הביתה. הביתה? שאלנו. הביתה, היא אמרה. לא לכאן.
הזמן חלף, בינתיים התאלמנתי. הסיוטים הלכו. בתי נשואה עדיין לבחור ההוא. יש לי מהם שלושה נכדים. אני מדבר איתם בסקייפ לפעמים, כשהאינטרנט עובד. פה נגמרו איכשהו מלחמות האזרחים, אף אחד לא הבין בדיוק איך, אבל הכול רע מאוד גם בלעדיהן. זה אולי אחד המקומות הכי גרועים בעולם. איפשהו בין אפגניסטן לרפובליקה המרכז אפריקאית. מבחינת אלימות נטו זה המקום הכי גרוע שיש. מספר אחת. 15 אנשים נרצחים פה ביום. אבל פה אני גר. טוב לי באילופאנגו, עם ההרים והאגם, והטעם של האוכל. לא חסר לי כלום. יש גם איזה שדה תעופה צבאי לא רחוק מכאן, קטן כזה, אני נוסע לשם לפעמים עם הטנדר, חונה ליד הגדר ומסתכל. מזכיר לי את המדינה.