אירחתי מתופף אחד שהגיע לכאן לשבוע, חלק מלהקה, אני חבר של מי שהזמין אותם לכאן וביקשו ממני לעזור. היה לי חדר ריק. בשבוע הזה יצא לנו להיות ביחד לא מעט. בין לבין גם החלפנו סיפורים. הוא היה חצי-יהודי, כלומר לא יהודי בכלל על פי ההלכה אבל אבא שלו היה יהודי, והייתה לו זיקה כלשהי אל המקום הזה. לקח לי כמה ימים להיפתח, אבל כשיצאנו לאיזה מקום בלילה השלישי שלו פה, אחרי ההופעה הראשונה, כבר הרגשתי נוח מספיק לספר לו על המתופפת.
תמיד הייתה לי שמיעה מעולה. אולי זה כי אני קצר רואי. יש כמובן קשר בין הדברים, מנגנון פיצוי, אוזנו של קצר הרואי רגישה לסכנה, מזהה לפני כולם את צעדיו של הטורף. בגיל 13 הייתה השמיעה שלי בשיאה. קוצר הראיה דווקא עצר באיזו נקודה כמה זמן לפני כן, ההידרדרות נבלמה, העיניים נאחזו באור המועט שעוד יכלו לעבוד אתו, התכוננו אל המסע, אבל האוזניים קלטו כל צליל, כל מילה, מזדקפות אל הרחש הקל ביותר. אף פעם לא שמעתי כמו ששמעתי בגיל 13, ובלילה – כל קולות העולם התנקזו אל עור התוף שלי. השקט שאפף כביכול את הדירה, את הבניין, היה טפט לבן שעליו רחשו ציקדות, יתושים, נמלים תועות. מקקים חיככו כנפיים, נשים לחשו על מיטותיהן, גברים השתינו, ציפורים נשפו על ענפי הפונצירוס התלתני, מין לימון כזה, שזזו מעלה-מטה והשירו עלים שצנחו על הארץ. בום. את כל זה שמעתי. ובלילות הקיץ של גיל 13, עמוק בתוך הלילה, הרבה אחרי שאבא ואמא נרדמו, שמעתי פתאום גם קול תיפוף.
איור: עפרה אייל
לא ידעתי מאיפה זה בא. התהפכתי על המיטה, שעות על גבי שעות, מנסה לאתר את מקור הרעש. וזה היה אמנם רעש. למעשה, היה זה הדבר היחיד מבין מה שהגיע עד אז לאוזניי, שהיה באמת רעש. לאו דווקא כי הצליל היה חזק יותר מאיזו משאית על כביש אי-שם, או חתול מייבב בשכונה אחרת, או רעם. זה היה רעש כי מכול מה ששמעתי אי פעם בחיי, רק בקול התיפוף העיקש הזה זיהיתי את מה שאני קורא לו היום הרצון להרעיש. הרצון להפריע באמת את שנתי, או את שנתו של מישהו. שנתו של אף אחד חוץ מזו שלי לא הופרעה, כמובן. שאר בני הבית ישנו שנת ישרים. כששאלתי בבוקר אם שמעו את התופים, לא ידעו על מה אני מדבר. בהתחלה צחקו, חשדו שזו בדיחה. כשהמשכתי לדבר על זה כבר דאגו. ישנתי רע. איחרתי לבית הספר. בשיעורים הייתי נרדם.
כעבור זמן מה ביקשתי מהוריי רשות לצאת בלילות החוצה, לבדוק את העניין. הם הכירו את טענותיי בעניין שמיעת-היתר, בעבר כבר הוכחתי להם שאני יכול לשמוע מה בדיוק הם מפזמים, גם אם הם עושים זאת במקלחת ואני סגור במקלט, ארבע קומות מתחת. חשבתי שאם אקיף את הבניין, אטייל קצת ברחוב, אצליח אולי להבין מאיפה בא הרעש. גרנו בשכונה טובה, מה שנקרא, או נקרא לפחות אז, מעמד בינוני, פרבר, ולא הייתה סיבה לחשוש שיקרה לי משהו, גם לא בשתיים בבוקר. ובכל זאת, הייתי בן 13. אבי דרש להצטרף אליי. הייתי מעיר אותו והוא היה לובש משהו, שוטף את פניו ומצטרף. אני הייתי ער לחלוטין, לא נרדמתי הרי עדיין. אבי השתרך אחריי וקילל. היה זה בלי ספק מראה מוזר מאוד, אבל לא היה שם איש שישפוט אותנו; המשטרה ערכה את סיורי הלילה שלה במקום אחר. הסתובבנו כמה שבועות ברדיוס של אולי חצי קילומטר מסביב לבניין, קולות התופים התחזקו ונחלשו, צצו ונעלמו, ובהדרגה הצלחתי להבין מאין הם באים: בדיוק מאיפה שיצאנו.
עברתי לשיטוט בחדר המדרגות. אבי הניח לי לנפשי, לאחר שהבטחתי לו שלא אצא מגבולות הבניין. בחצות ורבע הייתי יוצא מהדירה שלנו, ובודק דלת דלת, שש קומות. כאן, בניגוד למסעותיי הקודמים, מהר מאוד התמקדו האזנותיי בדלת אחת: דלתה של הדירה ליד. גר בה זוג מבוגר, ששתי בנותיו עזבו זה מכבר את הבית. הכרנו אותם מצוין. התיפוף הגיע משם, לא היה לי ספק. חזרתי אל הדלת שלהם לילה ועוד לילה, לפני שהודעתי על כך להוריי. הם ביטלו את הרעיון, גם לא שמעו כלום בעצמם, והכול נראה להם כמו איזה מרד לא ברור, שהגיע, לצערם, מוקדם מדיי. הרעיון היה אכן מופרך: מי יתופף אצל הזוג הזה בלילה? אצל שכנינו השקטים והטובים? ובכל זאת – מישהו תופף שם, מחצות ועד אור ראשון, על מערכת תופים. זה לא היה פח הפוך של זיתים. היה שם סְנֶר, ותוף באס, ומצילות. לא הייתה לי אז שום השכלה מוזיקלית מלבד שנתיים של לימודי חלילית, אבל את המצילות שמעתי. במיוחד את מצילת הקראש.
באותו ערב ביקרנו אצל השכנים. ישבנו על הספה. הם קיבלו אותנו בלבביות, הציעו תה ועוגה. אמי שאלה מה שלום הילדים ואחרי שיחה קצרה בעניינם ביקשה שאספר לשכנינו מה שמעתי. סיפרתי. הם נראו מבולבלים. השכן התחיל לצחוק, אבל אשתו הניחה יד על ירכו ועצרה אותו. היא פנתה אל אמי: "אני חושבת שלבועז יש בעיות. אתם צריכים לראות רופא". "אין לי שום בעיות", אמרתי. היא המשיכה לדבר מעל ראשי: "ראיתי אותו הולך כמו כלב על הדשא. צריך לבדוק אותו". "כמו שועל", אמרתי, "זה עבודה בביולוגיה". "תלכו לפסיכיאטר", אמרה השכנה. "הוא לא צריך פסיכיאטר", אמר אבי, נעלב, "אם הבן שלי שמע תופים מהדירה שלכם בלילה, אז מישהו מתופף אצלכם בלילה". מעולם לא זכיתי לקבל ממנו כזו הבעה של אמון, לא לפני אותו ערב וגם לא אחרי. "אתה רוצה לחפש פה תופים?", התערב גם השכן, "בבקשה, הדירה שלך. תחפש". הוריי הביטו בי ואני בהם. "אוקי", אמרתי, "נחפש". עברנו חדר חדר. השכנה עקבה אחרינו, לעתים עוקפת אותנו, פותחת איזו דלת או סוגרת אחת מאחורינו. בעלה נשאר לשבת בכורסה שלו, מעלעל בעיתון כלכלי. לא מצאנו דבר וחזרנו אל הסלון. לשבת חזרה על הספה כבר לא יכולנו. עמדנו בַּהוֹל ושתקנו. "אתם תמיד מוזמנים", אמרה השכנה. השכן ישב עדיין מול הספה ואפילו לא הביט לעברנו. "תודה", אמרה אמי. "חג שמח".
לאחר דיון קצר, שנערך בין הוריי בשעה שהמתנתי להם בחדרי, הודיעו לי שעליי לכתוב לשכנינו מכתב התנצלות, ארוך ומפורט, להניח אותו בתיבת הדואר שלהם, ואחר כך גם לבוא אליהם בעצמי ולהתנצל פנים אל פנים. אבי אמר שכדאי גם שאציע לשטוף להם את האוטו, אופל קדט, במשך כמה שבועות, כמין מחווה. אמי לא חשבה שזה נחוץ. "יכלה לדבר אלינו יותר יפה", היא אמרה, "שישלחו הם את הילדה הקלפטומנית שלהם לפסיכיאטר. חצי בית היא גנבה לנו". "היא כבר לא גרה פה", ציין אבי. "מה אכפת לי", אמרה אמי, "מגיל שנתיים אני מכירה אותה. פסיכיאטר היא אומרת לי". ידעתי כבר בדיוק מה אני עומד לעשות, ולכן לא מצאתי טעם להתווכח. הבטחתי להם שאתנצל.
קצת אחרי חצות, כשהתחיל התיפוף, קמתי מן המיטה, התלבשתי בשקט, לקחתי פטיש שהסתרתי מבעוד מועד מעל ארון המטבח, ויצאתי מן הבית. הוריי היו שקועים בשנתם ולא שמעו דבר. עמדתי דקות אחדות מול דלתם של השכנים, מארגן את נשימותיי, ואז לחצתי לחיצה ארוכה על הפעמון. כצפוי, שום דבר. לחצתי שוב. ושוב. לאחר הלחיצה החמישית או השישית, פתח השכן את הדלת, שיערו סתור ועיניו מפלבלות. "מה אתה רוצה?", הוא שאל, במין חרחור של איש ישן. "אני רוצה להיכנס", אמרתי, ודחפתי אותו הצידה. הייתי כל כך נחוש, כל כך מלא אדרנלין, תוסס עד גדותיי מהורמונים של גיל 13, מי יודע מה שמם, עד כדי כך שהשכן שלי פשוט נעתר לי, המום. ידעתי שהזמן שעומד לרשותי קצר, פסעתי במסדרון ואת כל כוח המחשבה שלי כיוונתי אל האוזניים. "מה קורה שם?", שמעתי את השכנה צועקת ממיטתה, כנראה. "הבן של השכנים", צעק אליה בעלה. "מה?", צעקה אליו היא בחזרה. אבל אני כבר עמדתי בדיוק בנקודה שאותה חיפשתי. התיפוף נשמע חזק ככל שיכולתי לשמוע אותו, חזק מאי פעם, מכל לילה, בוקע מעבר לחלקת קיר קטנה שבין הסלון לחדר השירותים. הצמדתי אליה את האוזן. סְנֶר, סְנֶר, באס, רצף של מכות, מצילה כזו ומצילה אחרת. "זה כאן", אמרתי. "על מה אתה מדבר", אמרה השכנה. היא כבר עמדה לצדי ונראתה מבועתת, "אין פה שום דבר". "אני הולך לקרוא להם", צעק השכן ויצא. היכיתי עם הפטיש בקיר. זה היה קיר גבס, והקול שנשמע היה כבד ועמום. היכיתי שוב. השכנה נדחקה בין הקיר וביני. "בועז", היא אמרה, "אתה ילד טוב, אתה תהרוס את כל החיים שלך ככה, יש לך צבא עוד כמה שנים, חבל, הם רושמים שם הכול, הם עוקבים, אתה יודע". הטחתי אותה אל הרצפה והמשכתי להכות בקיר. הוא התחיל להיסדק. התיפוף גבר. היכיתי בפטיש ובעטתי בקיר ברגליי, בכל כוחי. הוריי הופיעו פתאום מאחוריי, אוחזים בי, אבל אני המשכתי, והמשכתי. הקיר התפרק מול עינינו, נפרץ, ומאחוריו, באור המסדרון, נגלה לנו תא זעיר, חשוך, חדרון ללא דלת וללא חלון, ובמרכזו מערכת תופים שאליה יושבת נערה. גם היא הייתה בת 13, עד כמה שיכולתי לשפוט. אולי קצת פחות. בגילאים האלה קשה לפעמים לדעת. היא תופפה כמו משוגעת, ממצמצת חיוורת מול האור שהציף אותה, ואחרי שסיימה סדרה בלתי נגמרת של חבטות בשני המקלות שבידיה צנחה על מערכת התופים, התמוטטה איתם, התגלגלה, ואיבדה את הכרתה.
כיוון שהפסקתי לדבר שאל אותי המתופף אם אני רוצה עוד בירה. אמרתי שכן. ישבנו בבר ברחוב לבונטין. הוא הזמין לנו עוד שתי סטארו פראמן, המתין אולי עוד דקה ושאל: "ומה קרה אז?". "אני לא זוכר כל כך טוב", עניתי, "הגיעה משטרה, ומכבי אש, אמבולנס, כל הבלגאן. ההורים שלי בטח קראו להם. אני הייתי מותש והשכנים — הם ישבו על שני כסאות במטבח ופשוט חיכו שזה ייגמר, אני חושב. לקחו אותם, ואותה, וזהו. לא ראינו אותם יותר אף פעם". "אבל מה היה שם בדיוק?", שאל המתופף, "זה נשמע קריפי לגמרי, כמו הסיפור ההוא עם האוסטרי". "לא", אמרתי, "אני לא חושב שזה היה ככה בכלל. היא פשוט הייתה שם, תופפה. בתוך החדר הזה בקיר. סך הכול היא נראתה די בסדר, לא רזה מדיי. אני לא חושב שהתעללו בה או משהו כזה". "זה מחריד, בנאדם", הוא אמר. "כן", אמרתי. "ולא כתבו על זה בעיתונים? טלוויזיה? משהו?", הוא שאל, "בטח היה משפט, זה לוקח שנים". "אני ממש לא זוכר", אמרתי, "בכל זאת, הייתי בן 13". "זה נשמע סיפור די גדול", הוא אמר והרים את הכוס אל שפתיו, "אם זה היה קורה באמריקה היו עושים מזה סרט. סדרה". "אולי", אמרתי, "אבל פה זה לא אמריקה. גם עכשיו אני כבר לא בטוח בהרבה דברים. זה היה מזמן. אבל ככה פחות או יותר זה היה". "הצלת אותה, בנאדם", הוא אמר.
הקשבנו כמה זמן למוזיקה, איזה היפ הופ משנות השמונים. הוא עישן. "אתה רוצה לשמוע סיפור?", שאל. "בטח", אמרתי. "זה הסיפור על למה נהייתי מתופף". "קדימה", אמרתי. "אז סבא שלי", הוא אמר, "אבא של אבא שלי, שסיפרתי לך עליו, נולד באוקראינה. היה לו אח אחד. כשהנאצים השתלטו שם על העניינים שמו אותם בגטו. לא זוכר איזה. כל השמות של המקומות האלה, אי אפשר לזכור מהם כלום. מהגטו לקחו אותם מתישהו למחנה ריכוז, הוא היה ילד. ילד ממש. אח שלו היה קצת יותר גדול ממנו. אני חושב שהם היו כבר בלי ההורים. הרגו אותם מתישהו. בכל אופן, הם היו יכולים למות שם תוך שבועיים במחנה ריכוז הזה אבל לאח הגדול שלו, שזה דוד של אבא שלי, היה לו כשרון כזה, הוא ידע לתופף על דברים. על כל דבר הוא תופף. כל מה שהוא מצא. מיטות, קרשים, סירים. והוא תופף טוב. עם היד, או עם מקלות כאלה שהוא הכין בעצמו. אתה יודע איך זה אם יש מישהו מוכשר, בבדיחות או עם תופים, זה לא משנה, אוהבים אותו. זאת דרך טובה לשרוד. גם אם אתה יודע שחמט זה טוב. דמקה. כל דבר. ברידג'. לצפצף עם השיניים. אז אח של סבא שלי היה מתופף על דברים. וסבא שלי היה צמוד אליו כל הזמן, כאילו הוא האמרגן שלו או משהו, והמפקדים שם שמרו עליהם, וכל הזמן ביקשו מאח שלו לתופף על עוד ועוד דברים, כל פעם היו מביאים לו דברים יותר ויותר משונים לתופף עליהם. אתה יודע איך זה עם הנאצים. דפוקים בשכל לגמרי. היו מביאים לו חיות לתופף עליהם, חזירים, היו הורגים בשבילו כל מיני חיות רק שיתופף עליהם וכולם היו עומדים מסביב ומוחאים כפיים. הוא היה מתופף על גופות של סוסים בזמן שהוציאו אנשים להורג. אני יודע את זה בוודאות. בסוף כבר נגמרו להם הרעיונות אז אח שלו היה צריך לתופף על גולגולות של בני אדם שהוציאו מהתעלות, או מאיפה שלא יהיה. הוא תופף עליהם עם עצמות, אולי של בני אדם, או חיות, אני לא יודע. ככה הוא שרד. שניהם. עד הסוף. אחרי זה באו האמריקאים, והוציאו אותם משם, והם חזרו לעיר שלהם שבה הם נולדו. ואח של סבא שלי הסתובב כמה זמן ביערות וצד חיות, ופשט את העורות שלהם, והכין מין תוף ענק כזה. הוא מתח עליו את העורות של כל החיות שהוא צד, וחיבר אותם יחד, ואז נכנס פנימה לתוך התוף הזה, וסגר את זה מעליו ולא יצא. הוא ביקש מסבא שלי שכל כמה זמן, פעמיים ביום או משהו כזה, שיכיש על התוף ככה עם משהו שהוא הכין לו מעץ. בום. אבל אחרי כמה זמן סבא שלי הפסיק עם זה כי לא היה יותר טעם. לא יודע מה עשו עם התוף. סבא שלי בכלל נסע לאמריקה. בגלל זה נהייתי מתופף. אני חושב שיש לי גם את הגנים של האח הגדול שלו, עם השמירה על קצב וכל זה. אז בכלל".
החלפנו עוד כמה סיפורים בימים שעוד נשארו לנו, וגם ראיתי שלוש הופעות של הלהקה שלו, שהייתה לא רעה. היה להם שיר אחד שנקרא "נקמה", וכל הסוף שלו זה מין תיפוף חזק כזה, ארוך, על טאם טאם. וכשהם ניגנו אותו בהופעה האחרונה ראיתי שהמתופף מרים אליי את העיניים בחושך, בין מכה למכה, ומחייך.