החלטתי לבדוק מה קורה לגוף האנושי אחרי שבוע של שחיתות שלטונית. אלא שאין לי שום זיקה לשלטונות ולא מכיר שם אף אחד, חוץ אולי מאבא שלי שהיה מבקר של עירייה מסוימת בגודל בינוני, ועד היום מתקשרים אליו עיתונאים בארבע בבוקר לקבל תגובות על דו"ח שלו שהוציא ב-2006; דו"ח ארוך מאוד, משהו כמו 900 עמודים ועם הרבה ציטטות מהמקורות, חלק מהעיתונאים הגיעו רק עכשיו לסופו של הדו"ח ובאופן טבעי מבקשים את תגובתו של המבקר לשעבר לשאלות שיש להם, וזה קורה בארבע בבוקר כי ככה זה עיתונאים. אבל חוץ ממנו אני לא מכיר אף אחד שקשור או היה קשור לשלטונות, למעשה גם את אבא שלי אי אפשר בדיוק לקשור לשלטונות כי מה שהוא עשה היה להוציא אנשים בשלטונות מכליהם. הוא שנא את השלטונות והשלטונות לא אהבו אותו. ולכן אני יכול לבדוק על הגוף שלי רק אספקט אחד של שחיתות שלטונית, שהוא: השחיתות. ביטלתי את כל התורים שהיו לי והקדשתי לכך שבוע.
יום ראשון
יצאתי החוצה בלי שום תכנון והלכתי ברחובות. הייתי שבע כי את ארוחת הבוקר שלי כבר אכלתי בבית, אבל כשהגעתי אל דוכן מיצים שעמד פתוח ונטוש התקרבתי אליו לאט והצצתי פנימה. לא היה שם אף אחד. צעקתי: "הלו!" ולא היתה תשובה. דפקתי על הדלפק עם הצד האחורי של האייפון שלי. הופיע מבפנים איש בשנות ה-60 המאוחרות, עם תלתלי שיער לבנים, פרועים. "אהלן", הוא אמר, "להכין לך משהו?". על הקיר לשמאלו היה תלוי שלט עם רשימת המיצים. היו שם כל מיני ערבובים והרבה דברים עם אסאי. "מה זה אסאי?", שאלתי אותו, למרות שידעתי. זה היה השער אל תוך השחיתות הראשונה שלי. "זה מברזיל", הוא אמר, "בוא תנסה, חזק מאוד". "תשמע", אמרתי לו, "אני אנסה, אבל אני רוצה לבדוק איתך קודם משהו". "תפאדל", הוא אמר ולא חייך. היה נדמה לי שזאת השיחה הראשונה שלו הבוקר עם מישהו, היה בו משהו לא חד, עיניו היו אדמדמות ובפינותיהן עמדו עדיין קורים. "איפה שהדוכן שלך עומד" אמרתי, "אפשר לפתוח דוכן תיקים". הוא לא הגיב. "זה עובד על חשמל?", שאלתי והצבעתי על המסחטה. "כן", הוא אמר. "אתה פה עם אופניים? עם טוסטוס?", שאלתי. "באוטובוס", הוא אמר. "איזה קו?", שאלתי. "42", הוא ענה. גירדתי ברקה. "תביא לי אסאי", אמרתי. "להוסיף לך משהו?", הוא שאל, "יותר טוב עם טעמים, בננה זה הולך טוב". "תביא בננה", אמרתי. בזמן שערבב לי את הערבובים הסתכלתי עליו. "תשמע", אמרתי לו, "אני אשלם לך על האסאי הזה עוד 10 שקל יותר ממה שאתה מבקש, בתנאי שפעם הבאה שאני בא אתה סוגר את המקום רק לי". "אין בעיה", הוא אמר מידית, לא נראה לי אפילו שהקשיב. "אף אחד לא נכנס", אמרתי, "אני עושה פה אירועים". "אין איפה להיכנס", הוא אמר, "זה דוכן עם שתי כסאות". "סגוּר", אמרתי לו. "בבקשה", הוא נתן לי את האסאי עם הבננה. "תודה", אמרתי והעברתי לו שטר של 50. "תשמור את העודף".
יום שני
ירדתי לחצר האחורית לבלוש קצת אחרי עבודת הגננים. הם מקבלים את כספי דרך מסי הוועד ולכן מעניין אותי מה הם עושים. יש בעיקרון עץ בודד שבו הם מטפלים. קשה לי לומר כרגע מזיכרון מה שמו של העץ, אבל אם אני לא טועה מדובר בפיקוס. יכול אבל להיות שזה תפוז סיני. סתיו כעת אז העץ עומד די עירום ומדי פעם משיל כמה עלי שלכת. תפקידם של הגננים הוא בין השאר גם לאסוף את העלים ולזרוק אותם לאנשהו, אבל בדיוק שם נכנסתי אני לתמונה. הדשא הרמוס היה מרופד בשישה או שבעה עלים שנשרו לא מזמן מהעץ. אחד הגננים עישן בפינת הגינה והשני היה עסוק בחיזוקו של איזה חלק שלא הרעיש מספיק באחת המכונות המשונות שלהם. התקרבתי אל העלים, גחנתי מעליהם. אחד מהעלים עופף קצת בשל הרוח הקלה ונחת על גבו של עלה אחר. הסתכלתי סביב. הגננים היו עסוקים בשלהם והיתה זו שעת צהריים או בוקר כך שאנשים אחרים לא היו שם אלא במקום אחר כנראה. רכנתי עוד אל העלים היבשים, פוררתי אותם בין אגודליי ואת הפירורים פיזרתי בין כיסי הטרנינג שלי. כעת עמד לרשותי משאב שהיה שייך למעשה לכלל תושבי הבניין: פירורי עלים. עליתי הביתה, רוקנתי את כיסיי אל קופסת פלסטיק שקופה שקיבלתי מאמי לרגל איזה מאכל שאפסנה בו והעבירה אלי. סגרתי את המכסה והכנסתי את הקופסה עם הפירורים למקפיא. אחרי כמחצית השעה העברתי את הפירורים לתוך סיר שאותו הכנסתי סגור לתנור לא דלוק. אני לא יודע בדיוק למה עשיתי את כל זה אבל אני חושב שזה אחד הסימפטומים של השחיתות, שהתחילו להופיע אצלי אחרי יומיים: אני מתחיל לטשטש את מסלול פעולותיי.
יום שלישי
למרות שלפני שיצאתי לניסוי ביטלתי כאמור את כל התורים שהיו לי, כולל תור לרופא עור ביום שלישי, בכל זאת החלטתי ביום שלישי לבקר את רופא העור שלי, רופא עור שאני מאוד אוהב. יכול להיות שעשיתי את זה כי אני אובססיבי ביחס לעור שלי. הוא עור טוב, כולם אומרים לי את זה, עור מאיר וזורח, ועדיין אני מוצא את עצמי חושב עליו הרבה (עור הוא האיבר הגדול ביותר בגוף), מוטרד ממנו. לא היה אף אחד בתור אז פשוט דפקתי על הדלת ונכנסתי. רופא העור ישב שם והסתכל עליי. היחסים בינינו הם די חד-סטריים. אני מרגיש שהוא לא עסוק בי כמו שאני עסוק בו, או לפחות עסוק בדבר שקושר בינינו: העור שלי. אני מרגיש שהוא לא חושב ביום-יום על העור שלי כפי שאני חושב על העור שלי. משהו פה לא עבד, בקיצור, אבל בכל זאת סמכתי עליו ולכן הגעתי אליו ביום שלישי. "מה יש?", הוא שאל. "יש לי קרובה רחוקה בנובוקוזנצק", אמרתי, "זה בסיביר". הוא לא אמר כלום. "יש להם הרבה מאוד כסף, הם סוחרי פלדה". הוא המשיך לשתוק ואף עבר לעלעל בדפים שעל שולחנו. גם אני לא אמרתי כלום – נתתי לחדר להיספג במתח. "אז מה הבעיה?", הוא שאל בסוף, "למה באת?". "לקרובה שלי יש גירוד", אמרתי לו. "אז מה אתה רוצה ממני?", הוא שאל. "היא רוצה רופא מומחה טוב", אמרתי, "ממש ממש טוב". היה נדמה לי שהמסר עובר. "שתלך לרופא בסיביר", הוא אמר, "יש לך משהו שאתה צריך ממני?" החלטתי להוציא את החתול מהשק. "דוקטור", אמרתי, "היא מוכנה לשלם הרבה כסף בשביל שתראה אותה פה באופן פרטי במקום אנשים אחרים ישראלים שמחכים בתור עם בעיות עור". הוא הטה מעט את ראשו. "אתה מוכן לזה?", שאלתי. הברזל היה חם והכיתי בו. רופא העור הפנה אלי את צדודיתו ותקתק משהו על המחשב.
פריים מתוך עבודת וידאו של סם טיילור ג'ונסון, 2001
יום רביעי
באתי אל בית העירייה שבה עבד אבא שלי כמבקר עד לפני מספר שנים. שאלתי איפה המחסן. הפנו אותי אליו. במחסן היה באותה שעה מישהו בשם אברם (אני יודע את זה לפי דף שהיה מודבק על הקיר מיד אחרי שנכנסים מהדלת, שם הופיעו שמותיהם של עובדי המחסן, בצירוף שעות העבודה שלהם, בצירוף טלפונים). שאלתי את אברם אם יש לו עט פיילוט לתת לי מהמחסן. הוא חיפש באיזו מגירה ונתן לי עט. "אתה יודע מי אני?", שאלתי אותו. "לא", הוא אמר, "למה, אני אמור להכיר אותך?". "אז למה אתה נותן לי עט אם אתה לא מכיר אותי?", שאלתי. "ביקשת עט", הוא אמר. "ביקשתי עט כי אני הבן של מבקר העירייה הקודם", אמרתי ונקבתי בשמו של אבי. "בסדר גמור", הוא אמר.
יום חמישי
התעוררתי עם תחושה שאף פעם לא היתה לי: שכרון כוח. השחיתות התחילה לחלחל עמוק אל תוך הרקמות. כל פעולה שעשיתי ראיתי באור המושחת של החיים שבחרתי לחיות בשבוע הזה. כל דבר היה נגוע. ידעתי שבהינף אצבע אני יכול לגרום לאנשים תמימים לשלם מחיר יקר על דברים שלא עשו, לאיים על בעלי שררה, לפלס את דרכי לכל עמדה או תפקיד שאחשוק בו. בצהריים קפצתי לבקר את אבא שלי. הוא ראה ערוץ ההיסטוריה. ישבנו כמה זמן ולא אמרנו כלום. אחר כך שאלתי איפה אמא. "הלכה לפגוש חברות", הוא אמר. "אבא", אמרתי לו, "הבאתי לך משהו". הוא התעורר. "קנית לי טאבלט?" הוא שאל. "לא", אמרתי. התרחקתי ממנו לכיוון הדלת, אל כסא שעמד שם ועליו תיק שמתוכו הוצאתי את עט הפיילוט שלקחתי אתמול מן העירייה. התיישבתי בחזרה על הספה. "יש לי עט שלקחתי מהעירייה", אמרתי. "אני לא צריך את זה", הוא אמר וחזר אל ההיסטוריה. "זה עט מהעירייה, אבא", אמרתי. "לקחתי את זה כי האיש מהמחסן חשב שזה בשבילך. אמרתי לו שאני זה אתה". "למה עשית את זה?", הוא שאל בחוסר עניין. "רציתי לבדוק איך זה עובד שם", אמרתי, "אבל מה שחשוב זה שעכשיו אני יכול לפרסם בכל מקום שלקחת מהמחסן של העירייה עט בלי שאתה בכלל עובד שם". "אני פנסיונר שלהם", הוא אמר. "זה לא משנה", אמרתי, "אתה לא אמור לקחת משם עטים. זה יכול להופיע בכל המקומונים מחר". "אז מה אתה רוצה?" הוא התחיל קצת להתרגז, "אתה מפריע לי". "אני רוצה שתיתן לי כספים תמורת זה שאני לא אגלה שלקחת עט מהעירייה בלי שיש לך סמכות", אמרתי לו. "עזוב אותי", הוא אמר. "אבא", אמרתי, "אני רציני לגמרי. אני אפיל אותך". הוא הבין שהעניין רציני וכיבה את הטלוויזיה. אחרי זה הסתכל עליי דקה או שתיים. "יש לי מעיל ספורט לתת לך ושני קלסרים ריקים שאני לא צריך אם אתה רוצה", הוא אמר. ואז קם באיטיות והכניס את הכל לשקית ונתן לי.
יום שישי
לא הצלחתי לחשוב על תחומים נוספים שבהם אני יכול להפעיל את השחיתות שלי (חייב לציין שעד עכשיו לא הצלחתי להבין אם מבחינה גופנית שחיתות זה משהו שעושים או משהו שצונחים לתוכו, מוותרים, ואז היא מגיעה, אבל זה דיון אחר). לכן חזרתי לאבא. הפעם גם אמא שלי היתה שם. באתי עם פירורי העלים מיום שני, שאותם יצקתי בינתיים לתוך פאוץ'. בסלון הבית שלהם פתחתי את הריצ'רץ' של הפאוץ' ופיזרתי את פירורי העלים על השטיח. אמא שלי ראתה אותי מהמטבח. "יש לך פה פירורים של עלים אם תצטרכי", אמרתי, "זה של תפוז סיני". "תשאב אותם בבקשה", היא צעקה מהמטבח, "אני לא צריכה את זה". "אני לא אשאב אותם", אמרתי. היא לא אמרה כלום אבל אחרי כמה דקות יצאה מאיזו דלת אחרת והחזיק חוברת. "תראה, אבא מופיע בכנס על ביקורת פנים בחיפה", היא אמרה. לקחתי את החוברת ועיינתי בה. תמונה של אבי התנוססה בעמוד 33. "מתי יראו תמונה שלך בחוברת של כנס?", היא שאלה. "אני עובד על זה", אמרתי לה.
יום שבת
באופן שחורג לגמרי ממנהגי הזמנתי את אבא ואמא שלי לארוחת צהריים. הם הגיעו חגיגיים, מצאו חניה לאחר מאמצים קשים, וצלצלו בפעמון הדלת. יצאתי אליהם. "חשבתי שאוכלים אצלך", אמרה אמא שלי. "לא, לא", אמרתי, "אנחנו יוצאים למקום מאוד מיוחד". "איזה יופי!", היא אמרה. אבא שלי היה אדיש. ירדנו למטה והלכנו קצת ברחוב. הגענו אל דוכן המיצים. להפתעתי הוא היה סגור. "זה כאן", אמרתי להם, "ביקשתי שיסגרו במיוחד בשבילנו". "מה זה?", שאל אבא שלי, "זה דוכן של בננות?". "אסאי", אמרתי לו, "ועוד כל מיני דברים". "אבל זה סגור", אמרה אמא שלי, "פה אנחנו אמורים לאכול? זאת מסעדה?". "לא", אמרתי, "תקשיבו למה שאני אומר. זה מקום שביקשתי שיסגרו במיוחד בשבילנו. אני ארגנתי את זה בעצמי". "אבל הוא באמת סגור", אמרה אמא שלי. "לא סגור במובן הזה", אמרתי, "זה שהוא סגור עכשיו זאת אי-הבנה". הוצאתי את האייפון והקשתי באמצעותו על דלת הפח. "הלו!", צעקתי, "זה אני!". "מה יש להם פה", שאל אבא שלי, "זה שיפודים?". "יש להם הכל", אמרתי, "סגרתי איתם מראש". המשכתי לדפוק על דלת הפח עם האייפון ובבעיטות, אבל איש לא בא. הרחוב היה ריק ורק זקן אחד צלע בדרך לבית הכנסת. "בואו נלך", אמרתי להם. הם צעדו בעקבותי בעצב.
מה למדתי מהשבוע הזה? שהשחיתות מצויה בכל אחד מאיתנו. ממש בתוך הגוף. שהשחיתות היא משהו פנימי. לא צריך להתאמץ בשביל לחלץ את האני המושחת מתוככם. אבל שהשחיתות, עם כל הקסם שלה, לא באמת תשנה דבר. החיים שלכם הם מה שעשיתם מהם. השחיתות יכולה רק לצבוע אותם קצת בצבעים נעימים יותר, צבעים של זריחה.