אני מאמין לבני אדם ויש בי תמימות כזו שזרים לעולם לא יעלו עליה, המבט שלי אטום אבל הלב שלי פתוח לכל מה שמישהו אומר. גם כשאני מתיישב ליד סוכן שעונים בטיסת אל-על למילאנו, האוזניים שלי הן מיתר עדין שקולו של הסוכן ינגן עליהן כמו קשת של כינור, מילותיו יפרצו את הסכר שנוצר שם בדקות ארוכות של המתנה ובידוק ביטחוני. עור פניו מחורץ, עיניו כמו פנינים שחורות מתחת לשיער שחור, דליל ובוהק. עוד לפני ההמראה הוא מספר לי על עסקיו. אני כמובן לא מספר לו כלום, או לכל היותר ממציא איזה עניין, אבל לו זה לא משנה והוא ממשיך ומפרט, כאילו הייתי חמו לעתיד. עולם השעונים הוא לא מה שהיה פעם. אבל מי שמבין, יכול עדיין להצליח. הוא לא היה ממליץ לי להיכנס אליו, היום ובגילי (לא העליתי בדעתי להיכנס לעולם השעונים), אבל אם בכל זאת ארצה הוא יעזור לי. ישראלי תמיד עוזר לישראלי. מי ידע שנגיע כל כך מהר לרבין? כותרת בעיתון שחילקה הדיילת, או אולי איזו אסוציאציה, מיקום של חנות, הרי בסופו של דבר דיברנו על נדל"ן, מה זה שעונים אם לא נדל"ן, נדל"ן זעיר, שמייצג נדל"ן גדול ממנו, כי את הבית שלך על המטרז' שלו לא ניתן לענוד על פרק כף היד. בשביל זה יש שעון.
"הצחיקו אותי", הוא אומר, "נראה לך שהכיף-כף התימני הזה רצח אותו?". לא הבנתי את הדימוי. "כיף-כף", הוא מבאר, "דק כזה ששוברים מהחבילה, מתפורר. ראיתי אותו בטלוויזיה ישר אמרתי זה לא הוא. לא הייתי צריך בכלל לשמוע אותו, לא משפט לא כלום. כל השופטים זה כלבים של השב"כ". רציתי לקטוע אותו ולציין שתיאוריות קונספירציה נמאסו עלי לגמרי, לא אכפת לי כבר איזו, כולן התגבשו במשך השנים למין גספצ'ו ששהה יותר מדי זמן במקרר. גם לא היה בהן את אותו קסם שמלווה את הקונספירציות האמריקאיות הגדולות. את קנדי חיסלה המאפיה! על הירח לא נחתו בכלל! הכל צולם בתוך מקלט אטומי בנברסקה! איפה כל זה לעומת סיפור משמים עם ניחוח מפא"יניקי, גרסה חיוורת של עסק הביש. "רצחו אותו הבנקים הזרים", הוא אומר, "מהדולרים עוד, אם אתה זוכר, כשהוא היה שגריר". זכרתי דבר כזה במעורפל. "היתה להם עסקה סודית אתו, שהוא יקדם את הקמפיין של אחזקת מט"ח בחו"ל. אתה יודע כמה שילמו לו בשביל שאשתו תפתח חשבון באמריקה ואחרי זה הוא יודה בזה? הוא היה הפרזנטור של כל הדבר הזה, אתה יודע איזה דבר חזק זה? הפרסומאים הכי גאונים בניו יורק חשבו על זה, כל הכסף היהודי שיגיע אליהם לבנקים שם אחרי זה, מיליארדים על מיליארדים. זה גיבור מלחמה, זה לא סתם. אז הוא גזר קופון ועשה להם פרסומת והתפטר. זה היה הסיכום ב-77'. תאמין לי, היה שווה לו. רק מה, הוא היה גרידי וב-95' ככה הוא ודליה החליטו לסחוט את הבנקים בחזרה עם המידע הזה, לעשות עוד איזה בוחטה, 20-30 מיליון נראה לי, משהו כזה. אז חיסלו אותו".
אנחנו לועסים קרקרים בשתיקה. נראה שיש לו עוד הרבה מה לספר, אבל מכיוון שאני לא מתעניין עוד, לא משתף פעולה, הוא משתתק. האם הוא חושב שקניתי את הסיפור הזה? אני מנתח אותו ביני לבין עצמי. האם יש בו משהו? לא אני האיש להחליט. הוא לא רע אמנם, לא אנמי. סוכן השעונים שולח יד אל תיק שצמוד אליו, ושולף שעון. זהו שעון כסף מאסיבי, עתיר מחוגים. "פאנראי אוריגינל", קורץ האיש, "17 אלף דולר. חסר פה בורג. לוקח אותו חזרה ליצרן". אין לי מה להגיד על הדבר הזה, ואני מזייף התפעלות קרירה. "בשואה", הוא אומר, "אם היה לך שעון כזה, היית יכול לשרוד שבע שנים". הוא מוביל אותי לאנשהו, אני בטוח. על השואה דווקא היה לי מה להגיד, אם זו היתה שיחה אחרת במקום אחר, אבל הוא מקדים אותי, מקדים את הדברים שלא הייתי אומר, כמו קולט את הדרך המהירה שנפתחה בפניו, זה או הוא או אני, והוא עולה עליה, משלב הילוך. "השואה", הוא אומר, "עוד סיפור. אמרו לך פעם מה קרה שם?" אני מנסה לסמן לו שאני יגע מדי בשביל זה, אבל הוא מזהה זאת כהזמנה להמשיך ולחתור.
"היהודים היו מבוטחים בטריליונים", הוא מספר, "אתה יודע איך זה היהודים שהיו שמה. ביטחו את עצמם מכל הכיוונים, ביטוחי חיים, על הרכוש, שריפות, נגד מחלות, פורס מאז'ור. היו להם בנקים, ביטחו את הבנקים. דלתות, ביטחו את הדלתות. ידיות, ביטחו את הידיות. ומי החזיק מלמעלה את כל החברות ביטוח בפירמידה? גם כן היהודים. עכשיו, היהודים הכירו את היהודים. ומה היהודים חושבים על היהודים? אתה יודע מה יהודים חושבים על יהודים. חשדו שאם יקרה נניח אסון לכל היהודים שמפורט להם בהסכם של הביטוח, זו קריסה של כל התחום של הביטוח, וכל היהודים שמחזיקים אותו מלמעלה יפשטו רגל. אז כדי למנוע אסון שמפורט בהסכם, שיטפון נאמר על כל היהודים, שריפה נגיד שתשרוף להם את כל הבתים, משהו שאיזה יהודי יארגן מראש כדי לדפוק את החברות ביטוח, הם חיפשו מישהו שיעלה ויגמור את כל הבעיה הזאת של היהודים עם הביטוחים שלהם, בלי להפעיל את הביטוח. זה המפתח פה. בלי שיופעל הביטוח. כי הנאצים זה לא דבר שיש עליו ביטוח. אי אפשר לבטח נגד עליית הנאצים. לא היה סעיף בביטוח, פיצוי במצב של פתרון סופי. הבנת? אז היהודים מהביטוח מימנו את היטלר, בשביל שיפתור להם את הבועה הביטוחית שנוצרה באירופה עם היהודים. גיסי בביטוח. זה דבר ידוע. יש על זה ספרים. אני יכול לתת לך. זה בדוק מה שקרה".
אנחנו בוהים כמה זמן בבראדלי קופר מביט בעיניו הצוהלות לפה ולשם בתוך מוניטור של תשעה סנטימטר. שערו פרוע והוא תר אחר משהו. איש מאתנו לא משתמש באוזניות או עוקב אחרי התרגום. הסרט מתנהל לו באקראיות של עכביש הרוקד על פני קיר. מדי פעם מאיץ ואז עומד במקומו. דמות כהת עור מצטרפת לפתע. כמה דקות לא קורה שם על המסך כלום ואז – פיצוץ. פי יבש. שום מים לא עוזרים. כדי למנוע את כאב הראש שהולך ומתנחל מאחורי מצחי, אני בולע גלולה של איזה מותג משכך. שכני דוחק בי במרפקו. "תרופות?" הוא שואל, "אתה חולה?" "לא", אני אומר לו. "אשריך", הוא אומר, "מי שחולה מפילים אותו". שוב אני חש כמו לפני מחלף, כמו לפני טיסה שבתוך טיסה. המנוע מתחמם, הגלגלים כבר מתגלגלים. עוד מעט יינתקו מן המסלול ונמריא. "אתה לא יודע שהכל לא עובד?" הוא שואל, "שהכל זה פלסבו?" "שמעתי על זה אולי", אני אומר, "אבל לא… לא ממש".
"כל התעשייה של התרופות זה לא באמת עובד", הוא כבר באוויר, "זה הכל דמה. הם מוכרים לך ג'לטין עם דברים שהם עושים שאפשר לבלוע, אבל הם לא משפיעים בכלל. ואיך הם מוכרים לך את זה? אף אחד לא היה קונה את זה אם לא היה מאמין לזה. אתה מאמין?" "כן", אני אומר, "זה עובד". "זה לא עובד", הוא אומר, "ניסו הכל. יש ניסויים. שום דבר לא עובד. זה בראש שלך. מוכרים לך את זה כדי שתחשוב שזה עובד, אז זה עובד. אם לא היית קונה את זה, זה לא היה עובד. הם מוכרים לך את זה בהפחדות. היה לפני שנתיים מחקר ענק, שעשו בכל העולם. מאתיים שלוש מאות אלף איש השתתפו. עקבו אחריהם מאז שהם נולדו. בלי תרופות בכלל. ומה גילו?" "אני לא יודע". "הכל זה אשליה. אין מוות ואין לפני המוות ואין אחרי המוות. זה שקרים של החברות תרופות". "אין מוות?" אני שואל אותו, מעט לא מאמין. "לא מתים!", הוא עונה, נחרץ כמו שלא היה מאז שהכרנו, "אף אחד לא מת, אף אחד לא מתקרב אפילו למות. אין דבר כזה למות. מפחידים אותך בשביל שתצרוך את הזְבַּלֶה הזה. אתה מכיר מישהו שמת?" "כן", אני אומר. "מישהו שמת שלא לקח אף תרופה בחיים שלו, אתה מכיר?" אני מנסה לחשוב על זה אבל לא יכול להגיד חד משמעית שכן. "אתה לא מכיר, כי אין. הם משקיעים טריליונים, טריליארדים, בשביל שאתה תחשוב ככה. אבל זה הכל אינפומרשיאלז. אתה יודע מה זה? כתבות מוזמנות, הכל. ג' יפית. המוות, החידלון, הכלום הזה שכאילו יש אחרי שמתים, האין, או איך שקוראים לזה. תתעורר בן אדם. שוטפים לך את המוח".
השעון 17 אלף דולר שהוא מחזיק בידו נשמט אל הרצפה. כיס אוויר? אנו מתנודדים. המטוס מושלך לצדדים. אישה מקיאה, ילדים צורחים. הקברניט מודיע לפתע, כמו בסיוטיי הגרועים ביותר: "אנו מצטערים לבשר לכם שאחד ממנועינו הפסיק לעבוד". סוכן השעונים אוחז בידי. "וגם השני", מוסיף הקברניט. הדיילות מציפות את המסדרון. תפילות נשמעות, גברים מבועתים עומדים וצורחים, עומדים וצורחים. המטוס נקרע לפתע לשניים בבום גדול, ואנחנו באוויר. למעלה שמים ולמטה ים. אנחנו צוללים חופשית. סוכן השעונים אוחז עדיין בידי. גופינו חובטים במים. אנחנו פצועים וחבולים מכדי שנשרוד יותר מדקות אחדות, כך לפחות אני משער, אבל הסוכן לא מרפה. "על הטיסה אתנו", הוא לוחש לי במה שנשאר לו מהגרון, "היה מדען רוסי אחד שהיה מבוקש באמריקה. זיהיתי אותו בשורה 34 ליד החלון. היתה עליו פעם תוכנית ב'עובדה' עם אילנה דיין אז הוא נראה לי מוכר, רק עכשיו הבנתי. הוא פיתח מכונת זמן, בגלל זה חיפשו אותו. נראה לי שמה שהיה פה שהוא החזיר את עצמו אחורה בזמן כדי להכניס מטען חבלה למטוס בתור מישהו אחר, ואז יחשבו שהוא מת בהתרסקות והוא יוכל לחזור לרוסיה לעבוד אצל פוטין. אני שם על זה כסף".
פיו מתמלא בקצף ים אבל הוא ממשיך לפטפט איכשהו את הקונספירציה שלו. אני משתמש בידי השנייה כדי לשחרר את אחיזתו בי, ושוקע בשקט במצולות. את השעון אני רואה מתנוצץ הרחק מתחתי, צעצוע לדגי המעמקים.