מכיוון שקרסה לו ריאה בעקבות רצף של 76 שעות עבודה מול המחשב, פנה אלי לפני שנתיים בדיוק חברי המאייר וביקש שאחליף אותו באופן חד פעמי בחוג הקומיקס שהוא מעביר במתנ"ס ע"ש הירש ברלינסקי, שהיה סמנכ"ל התפעול של מרד גטו ורשה וראוי שארחיב עליו בפעם אחרת, מתנ"ס זנוח ודל פעילות שבמסדרונותיו משרכים רגליהם ילדים שלהוריהם אין די כסף לשלוח אותם לחוגים יוקרתיים כמו רובוטיקה או אקרו-באלאנס, והם עצמם יושבים כפופים ומדוכדכים על כיסאות ישנים עם משענות פורמייקה, מחורצי-קללות משנות ה-80.
לא ידעתי כמעט דבר על איור. כלומר, יכולתי לשרטט צורות ברמה מתקבלת על הדעת של כישרון, ריבועים ועיגולים, לעתים גם טרפז אם נחה עלי הרוח. אבל לא יותר. חברי ידע זאת כמובן, וגם נהג להקניט אותי לעתים על כשרוני המוגבל כל-כך, כישרון ציור של צב שהדביקו טוש למצחו, כדבריו, ובכל זאת התעקש שאוכל בלי בעיה להעביר במקומו שיעור בודד שם במתנ"ס, כי באמת אין להם שום ציפיות לילדים האלה, הם פשוט צריכים שמישהו גבוה מהם יעמוד מולם ויגיד להם מה עושים עכשיו בשעה הקרובה, ואז לעבור ביניהם ולהגיד "איזה יופי ציירת את הכלב!", או להשלים איזה אישון חסר בתוך גלגל עין, לחבר סוליה לנעל או סתם למתוח קו אלכסוני שלא מוסיף דבר אבל מייצר תחושה של החלטיות. "אפשר גם לתת להם נושא", הוא הוסיף. "מה למשל?" שאלתי. "זה חוג קומיקס, אז משהו שקשור לעולמות הקומיקס", הוא אמר. "למשל?" הקשיתי. "כוחות", הוא אמר, "למשל, 'כוח המים'. תגיד להם שיציירו גיבורי-על עם מים שיוצאים להם מהאצבעות". "הבנתי", אמרתי לו. "או למשל, 'כוח המזון'", הוא המשיך,"שיציירו גיבורי-על עם מזון שיוצא להם מהאצבעות". "אני חושב שהבנתי", אמרתי.
על שולחן ירקרק עמדה קופסת קלקר ובה צבעים לרוב. בכיתת המתנ"ס ישבו כבר בצורת חי"ת על כיסאות זעירים כעשרה או 15 ילדים ובהו בי. ילדים אחדים עוד המשיכו לצאת ולהיכנס, מלווים בהוריהם. המתנתי בסבלנות שהמהומה תסתיים, ובסתר לבי קיוויתי שאם אהיה סבלני מספיק תמשיך המהומה ולא תסתיים כלל אלא תלך ותתארך ותמלא את השיעור כולו, ואני אמשיך לבהות בהם בוהים בי, אמשיך להמתין להורה האחרון שייצא שוב או ייכנס – זה יכול לקחת שעות – ואז אפרד מעליהם ואשוב לחיי. שקוע בתקוות, מצאתי את עצמי לפתע עומד מולם לבד. ההורים כולם נעלמו והשיעור, בעצם, החל, מבלי שהבחנתי בו. פתחתי והסברתי להם שהמורה הקבוע שלהם כמעט מת, ולכן אני מחליף אותו. שריר לא זע בפניהם של הילדים הללו. "אז מה עושים היום?", שאל אחד מהם. "אה!", אמרתי, "היום – היום נצייר משהו שקשור לקומיקס. היום נצייר – כוחות!" פניהם נותרו קפואות. "לא רוצים", אמר השואל, "גם בשיעור הקודם ציירנו כוחות". "גם לפני זה ציירנו כוחות!" צעק ילד אחר, קטן ממנו. "כל הזמן אנחנו מציירים רק כוחות!", הצטרפו עוד ועוד ילדים. "רק כוחות, כוחות, כוחות!", הם שאגו כלפי, "רוצים משהו אחר!"
"או-קיי", אמרתי בקול שהיה סמכותי משלהם בהרבה, והם השתתקו, "בואו נחשוב ביחד. מה עוד קשור לקומיקס, חוץ מכוחות?" הם התבוננו בי בלי לזוז. "גיבורי על!" צעק אותו הילד שפתח במחאה. כולם הצטרפו אליו: "גיבורי על! רוצים לצייר גיבורי על!" התמהמהתי כעשר שניות כדי להפגין שליטה ואז אמרתי: "בסדר".
הם התנפלו על ערימת הדפים שחיכתה להם על השולחן מאחורי, חטפו צבעים והתקפלו לתנוחות היוגה שבהם ילדים מציירים: שכובים על הרצפה כשצווארם מכופף לתוך בית השחי, רגל אחת מעל הראש והשנייה כרוכה סביב הבטן. הבטתי בהם בסיפוק. חברי צדק, חשבתי לעצמי, אין קל יותר מלהעביר שיעור קומיקס במתנ"ס. ניגשתי אל החלון. הנוף היה מקסים: חצר כלשהי עם מחסן ואיש זקן עומד שם ומחטט בתוך מכנסיו. "תגיד לנו איזה גיבור על לצייר!" צעק פתאום הילד שהוביל אותם נגדי גם קודם. הסתובבתי לעברם. הם עדיין היו מפוזרים כפאקירים על גבי הבלטות, אבל אף אחד מהם לא צייר. הם חיכו לפקודתי. "תמשיכו את מה שעשיתם", אמרתי בביטחון מקסימלי, "זה מאוד יפה". כדי להוסיף תוקף לדברי התכופפתי קצת לכיוונם ואמרתי, "אהה! גם כחול וגם אדום! איזה יופי". "לא", אמר הילד, "תגיד לנו מה לצייר. אנחנו לא יודעים". הם שוב החלו להצטרף אליו, "אין לנו מה לצייר!" הם צעקו, "אנחנו משתעממים!" "או-קיי", אמרתי, "בואו נחשוב איזה גיבורי על אתם מכירים, ואז נצייר אותם. אז את מי אתם מכירים?" הם צרחו את רשימת השמות הסטנדרטית אבל אף לא גיבור אחד גרם להם לחזור אל הצבעים: לא באטמן, לא איש העכביש ואפילו לא הענק הירוק. "או-קיי", ניסיתי להרגיע את הסיטואציה שהלכה ויצאה משליטה, "בואו נחשוב חזק. אולי יש למישהו רעיון לגיבור על אחר?" הם התבוננו בי במה שעשוי היה להתפרש כריכוז, אבל אצל ילדים יכול להגיד כל דבר, ובאמת שאני לא יודע מה זה אמר במקרה הזה.
המנהיג שלהם זז קצת במקומו והתיישב במין תנוחת בודהה: "איש הרבין", הוא אמר. "מי?" שאלתי. חשבתי בתחילה שהוא אומר איש הראביט, כלומר איש הארנב, שם סביר מאוד לגיבור על אימתני שאני טרם שמעתי עליו ולמרות זאת הוא חזק מאוד בפלח הגילאים שבין שש לתשע. "איש הרבין", הוא אמר, "הגיבור של ישראל". כן, זה מה שהוא אמר. החלטתי לזרום. בסך הכל זה שיעור קומיקס, אין שום משמעות למה שייאמר או יצויר כאן בחדר המסויד צהוב של המתנ"ס הנידח הזה; אני והילדים האלה ממילא נישא את מה שיקרה פה בינינו עד הקבר, האמנתי, כמו כל דבר שקורה בכל חדר של כל מתנ"ס בכל מקום בעולם. "או-קיי", אמרתי, "איך הוא נראה איש הרבין?". הילדים התעוררו. "הוא גבוה", אמר אחד מהם. "לא נכון!", סתר אותו אחר, "הוא בצבע לבן כולו, עם דם!" "הוא עם משקפיים כאלה זורחניות", אמר ילד שלישי. "זרחניות", תיקנתי אותו. "אין דבר כזה משקפיים זורחניות!" צעק עליו הראשון. "הוא גר בכיכר", אמר ילד שעד כה לא השתתף כלל בשיחה. כולם השתתקו. "לא נכון!" יצא נגדו הילד הווכחן, "הוא גר בחלל!". "הוא נולד בחלל", הסביר בידענות ילד אחר, "אבל הוא גר בכיכר". "הוא נולד בכיכר! הוא בא מהכיכר", צעק המנהיג.
איור: עומרי כהן (Omriku)
עוד ועוד ילדים הצטרפו לוויכוח ולרגע היה נדמה לי שיש שם אלפים, עומדים כולם סביבי וצורחים, ורק משיכה קלה במכנסי, שחזרה שוב ושוב, חילצה את תשומת לבי מן האסון הזה. הורדתי את העיניים לכיוון הרגל וראיתי שם ילדה, קטנה מכולם, עומדת בפנים מבוישות ומסתכלת אלי, למעלה. התכופפתי מעט. "כן חמודה", אמרתי, "מה רצית להגיד?" "הוא אשכנזי", היא אמרה. "מה?", שאלתי אותה. "איש הרבין הוא אשכנזי". "מאיפה את יודעת את זה?", שאלתי אותה כדי להרוויח זמן. "אבא שלי אמר לי. הוא אמר שהוא 'עוד אשכנזי'". הילדים שבו לזעוק. "הוא לא אשכנזי!", צעק אחד מהם, "הוא היה טוב!" "אשכנזים הם הטובים!" צעק עליו אחר. "ילדים!" היסיתי אותם. "לכל אחד יש את איש הרבין שלו. זה בסדר. בואו נפסיק עם הוויכוחים ופשוט נצייר אותו, בסדר?"
נראה שבאמת מיצו את הוויכוח כי לא היה קשה לגרום להם לקרוס בחזרה אל הקרקע. הפעם הם התעמקו בדפים שלפניהם, שחררו את רסן הדמיון, המשולח גם כך אצל ילדים בגילם. הם עבדו בשקט ובהתמדה. עברתי ביניהם, כפי שהורה לי חברי, רכנתי מעט אל זה ומעט אל זה. בין הקשקושים ומריחות הצבע הלכו והתהוו להם אפים, עיניים, פרצופים שלמים – והתחלתי לזהות שם משהו. האם היה זה אמנם רבין, כפי שהם רואים אותו על גבי מסכי הטלוויזיה ובפוסטרים? האם החרק הזה שמחושיו יורים לייזר, שצץ פה ושם, הוא מבחינתם האיש הזה? גחנתי עוד ועוד וכבר לא הייתי בטוח שאני לא רואה פה דברים אחרים: בין הדמויות המכונפות, המכוניות המעוטרות בברקים, התולעים עזות המבע, צצו גם פנים אחרות. האם זה רק אני או שבאמת צוירו שם גם דיוקנאות ילדותיים, חלומיים, של שמעון שבס, דן מרגלית, ביבי נתניהו (צעיר בהרבה), מירי אלוני, שמעון פרס, מרגלית הר שפי ואבישי רביב? הילדים האלה הרי טרם נולדו כאשר כל זה קרה… האם מבעד לעיני הם הופכים כעת לצינורות של ידע אחר, מתיזים על גבי הנייר את גיבורי הלא-מודע של הוריהם ושלי?
הייתי שקוע כל-כולי בסנטרו הרוטט של איתן הבר, שציירה הילדה שמשכה קודם במכנסי, כאשר נפתחה במפתיע הדלת. עמדה שם אשה בת כ-50. עיני כל הילדים הופנו אליה באחת. "מי אתה?" היא קראה לעברי. "אני?" אמרתי, "אני המחליף של…" "המחליף??" היא חתכה אותי לפני שהשלמתי את דברי, "ממתי יש פה מחליפים בלי שאני יודעת עליהם? איך קוראים לך?" "בועז", אמרתי, "בועז לביא". "ומה אתה?" היא שאלה, "מה הרקע שלך?" "אני…", לאטתי, "יש לי רקע מגוון". "אתה צייר? זה חוג קומיקס פה, יש לך ניסיון בזה בכלל?" "בטח", אמרתי לה. "ואתה מצייר קומיקס?" היא היתה עדיין כעוסה מאוד. "כן, ברור, כל החיים ציירתי קומיקס. אני מאוד אוהב קומיקס". "אוהב זה לא מספיק. בוא תצייר לי משהו". באמת שהייתי המום, לא היה צורך לזייף זאת. "איזו מין דרישה זאת?" שאלתי. "כל מי שמלמד פה במתנ"ס צריך להראות לי יכולת בתחום שהוא מלמד", היא אמרה, הפעם בקור רוח, "זאת דרישה בסיסית".
הילדים התבוננו בשנינו קרועי עיניים. "קדימה, ציור אחד", היא אמרה, התקרבה אלי והושיטה לי את אחד הדפים שעל השולחן. "מה…", המשכתי לגמגם, "מה לצייר בדיוק?" "מה שאתה רוצה", היא אמרה, "אתה הצייר פה". "אני לא יודע מה לצייר", אמרתי. "את איש הרבין!" צעק מנהיגם הנאלח של הילדים. "תצייר את איש הרבין!" כולם הצטרפו אליו כמובן. "מה?", היא שאלה באימה ופנתה אליהם, "מה זה? מה לימדת אותם פה?!" "איש הרבין!" צעק הילד, "הוא ביקש שנצייר את איש הרבין!" "הוא פשוט מתבלבל קצת", השתקתי אותו במהירות, "בגלל שהשבוע זה רבין אז הצעתי שנצייר דברים שקשורים לרבין, הם פשוט לקחו את זה לכיוון של גיבורי על כי זה חוג קומיקס, את יודעת איך זה. ילדים". חייכתי במבוכה. היא תקעה בי מבט ארוך. "אז תצייר את רבין. בבקשה". עיני כולם היו נטועות בי. בפנים עגומות לקחתי את אחד הטושים השחורים, שאפתי ונשפתי חמש או שש פעמים ואז ציירתי באמצע הדף צורה של לב. הוא יצא כמעט סימטרי, לשמחתי. נחתי כמה שניות מן המאמץ, עצמתי עין אחת כפי שראיתי את הציירים עושים בסרטי הקולנוע, ואז, בלבו של הלב, ציירתי מלבן פחוס ובקצהו אליפסה קטנה, אנכית, כמו חרצן של זית. התרחקתי מהדף והטיתי את ראשי ימינה ושמאלה, כבוחן עץ ממרחק, כיווצתי את עצמי שוב וכיוונתי את כל ישותי אל קצה הטוש. מתחת ללב כתבתי "יצחק רבין 1995-1924". התיישרתי והנחתי את הטוש על השולחן. "מה זה?" שאלה האשה. "זה רבין בשבילי", אמרתי ללא היסוס. "נר של זיכרון, בתוך הלב של כולנו". יכולתי לשמוע את מצמוצי הילדים מסביב. היא לקחה את הדף בידה ובחנה אותו זמן ארוך לאין קץ. "מרגש מאוד", היא אמרה בסופו של דבר וחייכה אלי בעיניים טובות, "רואים שאתה אמן. אני יכולה לתלות את זה בתערוכה לזכר רבין שיש לנו במבואה?" "בטח", אמרתי.
רק כשביקרתי את חברי המאייר בחדרו באיכילוב, כשהוא שוכב שם מולי מפוצץ במדללי דם ורוטן, נזכרתי לבדוק בוויקיפדיה מתי נולד רבין באמת. טעיתי רק בשנתיים.