לילה אחד לקראת אמצע השבוע שעבר נזכרתי שבשנת 2009 היה לי עסק אינטרנטי קטן, שעסק בתיווך לרכישת שמות אתרים בנושאי אסונות. הייתה תקופה שהתחום הזה שגשג. אנשים היו מאוד שליליים, אולי בעקבות מפולת השווקים בארצות הברית, עוד לא התאוששו גם מקריסת התאומים, והיה משהו מפתה פיננסית ברכישה של אתר עם שם של קטסטרופה שעוד לא קרתה אבל קיים סיכוי שתקרה, למשל, "צונאמי-במינסוטה-דוט-קום", או "עדכונים-על-מגיפת-הדבר-השחור-דוט-אורג" וכולי. מכל רכישה כזאת שעשה מישהו, ראיתי כמה סנטים. הייתה זו נישה עולמית שפרחה מהר ודעכה מהר, ואני זינקתי משם על רכבת אחרת, ואחריה עוד רבות. אף אחת מהן לא הובילה לשום מקום.
אבל לא רק בזה נזכרתי. נזכרתי עוד שבשלהי אותה תקופה קצרה, לקוח אחד, מולדבי כמדומני, שרכש אם אני לא טועה את האתר "מטאוריט-ענק-נוחת-על-כל-הילדים-דוט-נט", ביקש לשלם לי עבור שירותיי בביטקוין. הדבר היה אז בבחינת חידוש מוחלט, וכיוון שלא ידעתי כלום על ביטקוין, הכניס אותי הלקוח בסוד העניין, סייע לי בהתקנת ארנק דיגיטלי, ואף הבטיח לשלם לי סכום בביטקוין שערכו פי 2 ממה שהיה חייב לי, כמין פיצוי על הסיכון שלקחתי בקבלת המטבע הווירטואלי. כל זה נשכח ממני לחלוטין, בארנק לא נגעתי מאז ובביטקוין לא עשיתי כל שימוש; הייתה זו עבורי תקופה סוערת יחסית מבחינה רומנטית, למדתי אז הרבה על עצמי ועל גופי ובקצב גבוה והיו לי דברים יותר חשובים לעשות מאשר להתעסק בהמרתו של מטבע דיגיטלי שערכו כקליפת השום, גם אם היו לי ממנו פי 2 ממה שהיה אמור להיות לי בפועל. אבל השכחה נמשכה רק עד אותו לילה, בשבוע שעבר. מיד כשנזכרתי במה שנזכרתי קפצתי מן המיטה, ואת כל כוחותיי, הנפשיים והפיזיים, השקעתי בשחזור פרטיו של הארנק השכוח. לשמחתי, הצלחתי. הכסף שנזנח עמד לרשותי, ומבדיקה זריזה של שער הביטקוין התברר לי שהפרוטות שהושלכו לשם בשנת 2009 על-ידי לקוחי המולדבי, שוות כעת קצת למעלה מ-326 טריליון דולר.
כמו לוליין רוקנתי את הארנק לתוך שרשרת של ארנקים אחרים, העברתי את מה שהיה שם דרך בורסות וירטואליות, אתרי חליפין, חישוקים פיננסיים וצינורות, עד שהכסף נחת, כעבור פחות מארבעה ימים, בחשבון העובר ושב שלי. בניגוד לחוכמה העממית אני עונה תמיד ולכל מספר, גם אם אני מזהה שמדובר בקידומת של איזו עיר נוכלים, ולכן עניתי באותו הבוקר למספר חסום, שצלצולו טלטל אותי מתוך שינה עמוקה. על הקו הייתה מנהלת הסניף שבו מתנהל חשבוני. היא הציגה את עצמה בקול רועד ושאלה מה מקור הכסף שהועבר אליי הבוקר. סיפרתי לה בדיוק במה מדובר: עסקת תיווך למכירת שם של אתר, שהתשלום עבורה התעכב מספר שנים. טרם התייעצתי בעניין עם רואה החשבון שלי, הוספתי, אבל הכול תקין וחוקי למהדרין. היא חככה מספר שניות בדעתה, והזמינה אותי, באדיבות רבה, בדחילו ורחימו אולי אפילו, לפגישה. עדיף מידית. קולה, שרעד עדיין, היה גם חם ונעים, ונראה היה לי שהיא רוצה בטובתי. קבענו לעוד שעה בסניף הבנק.
צלחת עם מאפים ובקבוק של נסטי המתינו לי על השולחן. החדר היה לא גדול. ציור בצבעי שמן של כד ותפוח, פוסטר של נתב"ג מצולם מן החלל – למנהלת היה עבר גם בחיל האוויר – ותעודת הוקרה או שתיים. עם כניסתי בירכה אותי וביקשה שאשב. לא הבחנתי בשום תכונה מיוחדת בסניף, חשבתי שיהיו אולי בלונים, לא ידעתי בעצם למה לצפות. השקט דווקא הלם את המקום. כל עובד ישב בפינתו. בימים שבהם גם סניפים של בנקים הם עניין שהולך ונעלם, את הכול דורסים הרי הפיקסלים, חיממה את לבי קבלת הפנים הזאת. טעמתי מאחד המאפים. "לפני שנתחיל", אמרה המנהלת, "רציתי שתדע שמדובר בסכום מאד מאד גדול. אני אגיד לך את האמת, לנו בסניף אין ניסיון עם סכום כזה, אבל נשמח לעשות הכול ויחד אתך להחליט. חשבת כבר מה תרצה לעשות עם הכסף?". המאפה התפצפץ בפי. "לא כל כך היה לי זמן", אמרתי. "זה בסדר גמור", היא אמרה, "בשביל זה אנחנו פה. יש כמה אפשרויות, זה תלוי כמובן רק בך. אפשר לקחת יותר סיכון, פחות סיכון. יש כמובן את הערוץ המנייתי. יש גם ערוצים יותר סולידיים. העיקר לעשות משהו. לא סתם שישכב. אז על מה חשבת?". "חשבתי אולי נדל"ן", אמרתי. היא נראתה מעט מאוכזבת. "נדל"ן זה לא פה", אמרה, "אבל יש אג"ח נדל"ן. אתה מתכוון אג"ח נדל"ן או נדל"ן ממש?". "אני לא ממש מבין בזה", אמרתי, "עד היום התעסקתי יותר בשיווק באינטרנט". "זה לא תורה מסיני", היא אמרה, "אני יכולה להסביר לך, אתה יכול לשאול מה שאתה רוצה". המאפה נגמר, אך גם פתח את הרעב אצלי. נזכרתי לפתע שזה הדבר הראשון שבא אל פי, מהבוקר. "אני יכול לצאת לאכול משהו?", שאלתי, "ממש סליחה". "בוודאי", היא אמרה, "אם תמשיך קצת ממול יש את צ'יינה ווק, מקום מאוד נחמד, אוכל סיני. גם כשר. אני פה מתי שתרצה. עד שבע או שמונה אפילו".
חזרתי אל הרחוב. כבר לא הייתי בטוח אם אני רעב או אולי משהו אחר. צמא בטח לא הייתי, כי במשרדה של מנהלת הסניף שתיתי שתי כוסות מלאות של נסטי. ייתכן שהיה זה חוסר מסוג חדש, שלא הכרתי. החלטתי לעשות כהמלצתה. היונים שמילאו את הכיכר התעופפו כשצעדתי דרכן. "הי יונים", אמרתי. חיפשתי פירור של משהו בכיס. לרגע שכחתי לאן מועדות פניי, אך מיד נזכרתי. חלפתי לצד חנויות ראווה, חנויות לבגדי ספורט, נעליים, הלבשה תחתונה, וכשהגעתי אל צ'יינה ווק צחצח מלצר, או איזה עובד אחר, את השולחן הקרוב אל הדלת. חיכיתי שמלאכתו תסתיים, והתיישבתי אל השולחן הנקי. הוא סימן לי שאגש לדלפק, שם מתבצעות ההזמנות. קמתי ממקומי, הזמנתי מן האיש שעמד מאחורי הדלפק מנה של נודלס עם עוף, שילמתי, חזרתי למקומי והמתנתי. המלצר, או מנקה השולחנות, הביא אליי את האטריות, ארוזות בקופסת קרטון רבועה, מונחת במרכזו של מגש פלסטיק חום. תפסתי במקלות, ואכלתי. כשחשתי שובע, הרחקתי ממני את קופסת הקרטון. במסעדה לא היה אף לקוח מלבדי. העובד-מלצר, שעקב מגבי אחר תנועותיי, הרגיש מן הסתם שאני עומד לעזוב ולכן מיהר אל שולחני עם צלוחית פלסטיק ובה עוגיית מזל, שחולצה כנראה מתוך כד פלסטיק שקוף, מלא בעוגיות, שעמד על מדף מאחורי האיש בדלפק. ביד אחת הציב המלצר את הצלחת על השולחן וביד השנייה הרחיק את המגש החום. רוצצתי את עוגיית המזל. על הפתק המקופל בה היה כתוב: "חיוך הוא קו עקום שמיישר הכול, אז חייכו".
"תראי", אמרתי אחרי שהתיישבתי שוב על הכיסא במשרדה של המנהלת, "אני באמת לא מבין בזה, אני מבין יותר בשיווק באינטרנט, אבל חשבתי שאולי אפשר להביא מישהו שיעזור פה? איזה יועץ?" "בוודאי שאפשר", היא אמרה, "אני יכולה מחר בבוקר להביא לפה יועץ, יש לנו גם יועצים בסניף אם אתה רוצה". היא הרימה את שפופרת הטלפון שעל שולחנה וחייגה משהו. "ישראל?", אמרה לתוך האפרכסת, "אתה יכול להיכנס אליי רגע?". "לא, לא", אמרתי, וסימנתי לשלילה גם בשתי ידיי. "אתה מכיר את ישראל?", היא שאלה, "ישראל יועץ השקעות מצוין, 20 שנה הוא פה בסניף". "כבר החלטתי בעצמי", אמרתי, "לא צריך את ישראל". "תודה, ישראל", היא אמרה לאפרכסת, "לא משנה". על הצלחת עמדו עדיין המאפים. למרות שבטני הייתה גדושה באטריות, חשתי צורך מוזר ללעוס אחד מהם. "אז מה ההחלטה?", שאלה מנהלת הסניף. היא הייתה אדיבה כמקודם, אבל אל קולה התגנב בכל זאת איזה שמץ קוצר רוח. "אג"ח", אמרתי לה. "החלטה טובה מאוד", היא אמרה, "לא תמיד צריך להסתכן". היא פנתה ממני ותקתקה משהו על המקלדת. "מה המספר חשבון?", פנתה אליי שוב. אפלה מילאה את ראשי. לא זכרתי כלום. "מספר חשבון?", היא שאלה, גבותיה עולות. "אה", אמרתי, "אין לכם את זה?". "אני צריכה את זה ממך", היא אמרה. "למה את צריכה את זה ממני?", שאלתי, "את יודעת שזה אני". "זה הנוהל", היא אמרה. "איזה מין נוהל זה?", שאלתי. "זה הנוהל אצלנו ובכל סניף", אמרה. "אוקי", אמרתי. ידי נשלחה, כְּמְאַלֵיהַ, אל צלחת המאפים. "תיכף אני אגיד לך אותו", אמרתי.
עיניי נעצמו. האם הייתי עייף? לא בטוח. שמעתי את מנהלת הסניף מוזגת נסטי לכוס, ומציעה לי לשתות. פקחתי את עיניי לכדי חרך, וסימנתי לה שהכל בסדר. מולי ראיתי משהו – מטוס נוחת. שדה תעופה עצום. המולה ורעש. על כבש המטוס צץ גבר שחור בחליפה. הוא מתחיל לרדת. מאחוריו צצים גברים נוספים. כולם לבושים בחליפות, בדיוק כמוהו, כולם עונדים על דש בגדם איזה אות. זוהי נבחרת. הם שבו ממשחקי האליפות, וזכו במקום הראשון. כן, עכשיו אני רואה – על צווארו של כל אחד מהם תלויה מדליה. בזה אחר זה הם יוצאים מדלת מהמטוס, יורדים בכבש, ואז פוסעים על שטיח אדום, שהוכן במיוחד לכבודם. הם מתקרבים אליי. גם אני לובש חליפה יוקרתית. גם עורי שחור. אני הנשיא! אני נשיא ארצם. לא, לא רק נשיא ארצם. אני נשיא היבשת כולה. נשיא העולם. נבחרת הקריקט של העולם שבה ממסעה ביקום. חזרה הביתה עם מדליית הזהב. אני לוחץ את ידי השחקנים, יד אחר יד, טופח להם על שכמם. הם מרכינים בפניי את הראש, חיוכם נבוך. מדיי דקה או שתיים מתפקע בי איזה גרגור של אושר, פרץ של צחוק. אני נושף אל על, מרים את יד ימין ומנופף.
"אני לא זוכר כרגע את המספר חשבון", אמרתי לה. "אני מבינה", היא אמרה. "אני אחזור מחר בבוקר עם המספר", אמרתי. "אתה יכול לחזור מתי שאתה רוצה, מתי שנוח לך", היא אמרה, "אני פה, וכולנו פה, והכול בסדר. וישראל גם יעזור לך אם תרצה. אתה יכול לחזור מחר, אתה יכול לחזור מחרתיים, זה ממש בסדר. בינתיים הכסף יושב בעובר ושב, אין אם זה שום בעיה. אתה לא צריך לדאוג. תלך ותנוח לך, ואל תדאג. הכסף שלך בידיים טובות". "תודה רבה", אמרתי. כשיצאתי מחדרה וחלפתי במסדרון הייתה לי תחושה שעיניים עוקבות אחריי. כשהגעתי הן לא היו שם. אבל הנחתי לזה ויצאתי החוצה, אל הכיכר. חציתי אותה, והמשכתי ברחוב הארוך, רחוב חנויות האופנה. ליד חנות של טמבור נזכרתי שאתמול בערב, כשהדלקתי את האור בשירותים, התנפצה לפתע הנורה ורסיסיה התפזרו על הרצפה. רציתי לטאטא אותם, אבל לא מצאתי את היעה. אולי אבד מאחורי מכונת הכביסה.