איור: עפרה אייל
ראיתי אותו מתרגל טאי-צ'י על הדשא בשעות הדמדומים, רך כמו גבעול, קוטף נענע או עומד ובוחן בחיוך שווה נפש את הפתקים שהוצמדו ללוח המודעות – קריאה לפינוי המחסן או אזהרה מפני איזה רעל של מדבירים – הכול היה עבורו היינו הך. ולכן, כשנפגשנו בוקר אחד, אני עם הדֶנִי הענק שלי, סְטַאבִּילְנִי, כלומר יציב, והוא, לראשונה אי-פעם מבחינתי, מעשן סיגריה על גדר האבן, סיגריה עגומה, ישראלית, עצרתי לידו ושאלתי אם הכול טוב. בפגישות כאלו היינו מחליפים הנהון, לא יותר, אבל העשן שאפף את פניו באור הבוקר שיווה לו מראה של מי שחרב עליו עולמו. "הבן שלי בן 18 שבוע הבא", הוא אמר. "לא פשוט", אמרתי. "יש לו יומולדת", הוא אמר. "מזל טוב", אמרתי. הוא מחץ את הסיגריה על האבן האפורה. "הוא רוצה לעשות קעקוע. הוא אומר שעכשיו הוא מחליט על עצמו וזה מה שהוא רוצה". "קשה", אמרתי. "האמת שעקרונית לא כל כך אכפת לנו מקעקועים. גם לי יש אחד, שחף יושב על צ'יטה כזאת, בחלק הפנימי של הקרסול", הוא אמר, "וליפעת יש שחף בלי צ'יטה". "אז הכול כן בסדר?" שאלתי. "לא", אמר שכני הטוב, "הוא רוצה לקעקע על עצמו את כל ספר דברים. בגב".
השמש טיפסה מעל דודי השמש. "תגיד לי איך זה יכול להיות", המשיך השכן, "שילד שלא פתח ספר בחיים שלו, בחיים שלו לא פתח ספר, לא הרפתקאות ג'ינג'י ולא הארי פוטר, פתאום רוצה לקעקע על עצמו את כל הדבר הזה? חמישית מהתורה? מאיפה זה בא בכלל?". "הוא למד את זה בבית ספר, לא?", שאלתי, "מלמדים את זה שמה?". "אתה שואל אותי אם מלמדים תנ"ך בבית ספר?", שאל השכן, תמה. "אני לא למדתי פה, אני לא יודע", אמרתי, "אצלי למדו פושקין". "ברור שמלמדים פה תנ"ך", אמר השכן, "חצי ממה שמלמדים זה תנ"ך". "אז מי זה המורה שלו בתנ"ך?", שאלתי, "אולי הוא אמר לו לקעקע את זה על הגב?". "אז אתה חושב שהמורה שלו לתנ"ך אמרה לו לקעקע על הגב את ספר דברים? זה מה שאתה אומר לי בעצם?", שאל השכן באיטיות, מאזין מזועזע לקולו שלו. "לא", אמרתי, "אין לי מושג. אולי זה נכון, אולי זה לא. אני לא למדתי פה, אני לא יודע איך דברים פה עובדים. אבל אני לא הייתי מופתע משום דבר, בְּלַאט". "אז אני אומר לך שזה לא מה שקרה", אמר השכן, "אבל מה שכן קרה, זה שדחפו לו בבית ספר את התנ"ך, לא יודע כמה שעות בשבוע, ואת הבגרות בתנ"ך, ואת אני לא יודע מה, ועבודות בתנ"ך ושיעורי בית בתנ"ך, וכל משרד החינוך החליט שזה מה שהוא צריך ללמוד. אז זה מה שקרה בסוף. הם הצליחו. הוא אוהב את ספר דברים". סטאבילני התחיל למשוך אותי אחריו. "אוקי", אמרתי, "תשמע. יש לי רעיון בשבילך. אני צריך ללכת, אבל אני מכיר מישהי שיכולה לעשות פה משהו". "לעשות מה?", שאל השכן, "מה כבר אפשר לעשות? הוא בן 18, אני יכול להגיד לו מה לעשות?". "לא", אמרתי, "אבל אני יכול להמליץ לו על מקעקעת שאין דברים כאלה, אלופה מספר אחת, ואני אקח אותו אליה מתי שהוא רוצה. והיא תעזור. אתה תראה. אני מכיר אותה". "מה היא תעשה בדיוק?", שאל השכן. "היא תעשה", אמרתי.
כעבור יומיים העמסתי את סטאבילני על הטויוטה, ויחד עם הנער נסענו לחיפה. לא היה קשה לשכנע אותו. עוד בערבו של היום שבו נפגשנו הזמין אותי השכן לביתו, ובשיחה מקרית-כביכול בסלון, שבה גם נכח הנער, שיחה על קעקועים דווקא, מכול הדברים, סיפרתי כדרך אגב שאני מכיר מקעקעת אחת, היחידה בארץ שמקעקעת בקנה במבוק. ענף אפרסמון למעשה. טכניקה קמבודית. הנער נפעם. לקוח רגיל צריך לקבוע אצלה תור שנה וחצי מראש, הסברתי. "אין מצב שיש לי מספיק כסף בשבילה", אמר הנער. הרגעתי אותו: היא חברה ישנה מאוד שלי. היא תקבל אותנו מתי שנרצה ואתה תשלם כמה שאתה יכול. "אני רוצה את כל ספר דברים", אמר הנער, "זה 956 פסוקים. בדקתי". "נתחיל בקטן", אמרתי, "ונראה אם זה מתאים לנו". כשנפתחה הדלת אל המרתף, מקלט בעצם, שתי קומות או יותר מתחת לאדמה, רעד הנער. בקושי הצליח לדפדף בספר התנ"ך שהביא, כדי להראות לה את הטקסט. לאחר ששתה כוס מים הקריא בהתרגשות את שורות הפתיחה: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב. יפה, נכון?". "יפה מאד", היא אמרה, "אבל יותר טוב לנו להתחיל מִסוף. ככה זה קעקועים. וסוף צריך להיות כתוב גדול. כי סוף הכי חשוב". היא הורתה לו להוריד את החולצה, השכיבה אותו על מיטה והחלה לשרטט על גבו את השורה האחרונה מן הספר, כמין טיוטה. לאחר דין ודברים הסכימו על גודל האותיות וצורתן: בינוניות, פונט 'קורן'. היא הכינה את קנה הבמבוק, או האפרסמון למעשה, שבקצהו 25 חודים זעירים, פוררה גוש בצבע פיח אל כלי מים קטן, זרזפה ממנו אל הקנה, והחלה במלאכת הניקוב. מעולם לא שמעתי מישהו צורח כך, למעט אולי בביקור אחד, פעם, מזמן, אצל בן דוד שני שלי בבית הכלא צ'ורני דֶלפין, הדולפין השחור, שבעיר סול-אילצק. לאחר שש שעות וחצי יצאנו משם. הנער היה חי, בזה הייתי בטוח. אבל רק בזה.
ארבעה שבועות הוא לא יצא מהבית. הוריו, שכניי, מרחו על גבו משחות אנטיביוטיות, האכילו אותו, שטפו את האזור המודלק והקשיבו להתייפחויותיו. מדי פעם קפץ אליי האבא, מוטרד. "מה זה?", הוא שאל, "זה נורמלי?". "זה לא נורמלי בכלל", אמרתי לו, " בקמבודיה היו ככה בודקים אם אתה כבר נהיית גבר. אחרי זה היו שופכים עליך גם ארס של צפרדעים. אבל החמר רוז' הוציאו קעקוע עם במבוק מהחוק. הם ישר היו הורגים את כולם בגיל 9. תולים אותם". "היא שפכה עליו ארס של צפרדעים?", שאל השכן בפנים לבנות. "לא", אמרתי. הכאב חלף. ערב אחד המתין לי בפתח הדירה בקבוק של וודקה בְּלַאבוֹד שחורה. במעטפה שהוצמדה אליו היה כרטיס ברכה, שבו איחלו לי במקביל חג שמח, לכבוד איזה חג, שמחת תורה אולי, וגם הודו לי על העזרה. "הצלת אותנו", כתבו. אני לא שותה וודקה, אני לא שותה כלום חוץ ממים קרים, לכן החזרתי להם את הבקבוק עם פתק שבו אני מבקש שיחליפו לי אותו בגנרטור-מיני, 800 וואט. זה יוצא בערך אותו מחיר.
פגשתי את הנער שוב, בבוקר ערפילי. צעדתי עם סטאבילני והוא חזר בדיוק מן הים, לגופו רק מכנסיים קצרים וכפכפים, ועל גבו מיתמר גלשן. "נו, מתי ממשיכים?", שאלתי, "שנקבע לנו תור?". הנער נדרך. "לא צריך תור", הוא מיהר לפלוט, "שיניתי קצת כיוון". "תַראה לפחות איך יצא", אמרתי, "נסעתי בשבילך עד חיפה. זה הרבה דלק". "יצא בסדר", הוא אמר וליקק בלשונו את שיניו, "אבל התחלתי להשתעמם מקעקועים אז לא נראה לי שאני רוצה לחזור". "כאב לך קצת אז זהו?", שאלתי, "אתה כבר לא רוצה יותר פסוקים מהתורה על גב שלך?" "זה לא שכאב", הוא אמר, "זה פשוט נשאר כל החיים". "חַרַשוֹ", אמרתי. "אולי אני יתחרט אחר-כך?", הרהר בקול, "אני רק בן 18. אולי אני גם יפסיק אפילו לאהוב את התנ"ך?" "אתה ילד חכם", אמרתי. "אני עכשיו גולש", הוא אמר. "אני רואה", אמרתי. "אני חוסך עכשיו בשביל לנסוע לטהיטי", הוא אמר. "זה הגלים הכי טובים בעולם. אולי אני יספיק לפני הגיוס". "כל הכבוד", אמרתי. היה נדמה לי שהוא רוצה להמשיך לדבר, לשפוך את לבו, אבל סטאבילני התחיל למשוך אותי אחריו. "להתראות", אמר הנער ופנה לדרכו. הספקתי עוד לראות את המלים שעיטרו את שיפולי גבו: "וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה, וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל", אבל אולי אני טועה. הזיעה ואדי הבוקר מקשים קצת על הקריאה.