אני מתבוננת שמאלה ופתאום רואה נפנוף זרוע. מסתכלת ימינה ואין מאחוריי אף אחד. חוזרת ומתבוננת ושוב רואה את הנפנוף. ואז הידיים בתנועה קצרה מסמנות, "חירשת?” אני מהנהנת.
"שלום,” הוא מסמן.
אני: "שלום שלום.”
הוא מפסיק לסמן, עומד ישירות מולי ומדבר בצורה ברורה כך שאקרא את שפתיו: “למה אין לך שתל?”
אני: “יש לי. ומה אכפת לך? מי אתה?!?”
הוא: “אה סליחה. אני שמעון. יש לי בן לקוי שמיעה.”
אני: “חירש.”
שמעון: "לא. הוא לא חירש. הוא לקוי שמיעה.”
לקות. ההבדל בין לקות שמיעה לבין חירשות הוא לא סמנטי גרידא. ההתעסקות וההתעקשות על הביטוי חשובים, משום שלא כולם נמצאים במקום שהם שלמים עם עצמם. לכן, כאשר מישהו אחר מגדיר אותך בצורה מסוימת, יש לכך משקל. הגדרות של אחרים מעצבות את ההגדרות האישיות שלנו. יש כאלו שמאמינים שמילים משנות מציאות, ויש שלועגים למחשבה שהצלילים שאנשים מוציאים מפיהם משפיעים על העולם. זה לא הוויכוח המרכזי. הוויכוח הוא בשאלה האם חירשות היא בעיה. המושג "לקות שמיעה" קובע בוודאות שכן; חירשות לא מצמידה ערך שלילי לאפיון.
שמעון: “לא הבנתי. הבן שלי לא שומע טוב. יש לו בעיה וזו עובדה שאי אפשר להכחיש!”
אני: “עבורך זו עובדה.”
שמעון: על מה את מדברת?”
אני: “הכיפה שלראשך מעידה על אמונתך היהודית. עבור חלק מבני דתות אחרות אתה בעיה: חובה עליך להמיר את דתך. מבחינתם, ההתעקשות שלך להישאר יהודי היא תוצאה של היכולת המוגבלת שלך להבין את האמת האלוהית שלהם. אבל עבורך, זו הבעיה שלהם שהם לא מקבלים אותך.”
מוגבלות. כאשר מישהי מגדירה את עצמה כאדם עם מוגבלות, היא בעצם אומרת שהמוגבלות היא אירוע או סמן חיצוני לה. היא מפרידה בין ה"אני" המופשט שלה, הישות שהיא בעלת חלומות, תשוקות, כעסים ורגשות, לבין המוגבלות הגשמית. המוגבלות היא מעין עלוקה על ישותה שמגבילה אותה גם פנימית וגם חיצונית: פנימית משום שמעשית המוגבלות מגבילה אותה בכל מיני דרכים מלעשות את מה שהיא רוצה לעשות, וחיצונית משום שכאשר אחרים מתבוננים בה הם רואים רק את המוגבלות ולא רואים אותה. לכן ההתעקשות על המושג מגבלה; כי להיות נכה משמע שאת והנכות התמזגתם לכדי מקשה אחת. קחו ממני את המוגבלות ואהיה המאושרת באדם –וסוף סוף גם אוכל לאהוב את עצמי.
שמעון: “זה לא קשור. כולנו נולדנו עם אוזניים. עם שמיעה. צריך לשמוע! אם הוא לא שומע, אז הוא מוגבל. השתל הציל אותו.”
אני: "נולדת גם עם תוספתן ועצם זנב. אתה לא משתמש בהם, אז אתה מוגבל?”
שמעון: “אני לא צריך אותם.”
אני: “ואני לא צריכה את השמיעה.”
שמעון: “אבל זה עולם של שומעים! אם את לא שומעת – את נכה!”
נכות. כאשר מחפשים את ההגדרה של נכות מוצאים הגדרות תפקודיות. אדם צריך לתפקד בצורה מסוימת, בסביבה מסוימת – ואם משהו בגופו או נפשו אינו מתפקד על פי הנדרש או הצפוי, אזי זו נכות. בעולם של בריאים ויפים, להיות נכה משמעו להיות מחוץ למשחק: יש אלו שמוציאים את עצמם מהמשחק מתוך המחשבה שהם לא שייכים אליו; יש אלו שמוציאים אותם גם כאשר הם מוחים בקול; ויש את אלו שמונעים את כניסתם למשחק עוד בשלב ההריון ולפניו. ולמה בעצם? כי מלכתחילה כאשר מדמיינים את העולם כטהור ונקי, כל נכות נתפסת כאיום, כטומאה וזיהום על אותו עולם זך. החזקים הם המחליטים – והם החליטו להגלות את הנכים. זו שורש המשמעות של הנכות: יחסי הכוח. אבל בסופו של דבר, כמו בכל יחסי כוח, לפעמים אתה החזק, ולפעמים אתה החלש. בנכות, הזמן תמיד מנצח וכולנו נידונים לחוות אותה.
אני: “זה אמנם עולם של שומעים, אבל אנו לא חיים בעולם של הישרדות החזק. התקדמנו מאז החיים במערות.”
שמעון: “לא הבנתי.”
אני: “בעולם של שפע, דמוקרטיה וטכנולוגיה – מה ההצדקה לכפות דרך מסוימת? מזמן הבנו שאפשר וצריך לתת לכל אחד לחפש את האושר האישי – כי אין דרך אחת מוחלטת. זו ההתקדמות הכי משמעותית. גם ישראל זו דוגמה למיעוט קטן שדורש שיכירו ויכבדו את שוני שלו. רק כבוד הדדי מאפשר לנו לצמוח כל אחד בתורו ולהפרות אחד את השני.”
שמעון: “אבל אתם חירשים! איך אפשר לתקשר? איך אפשר להצליח בחיים?”
חירשות. הצלחה היא מושג חמקמק: תמיד ישנה מטרה שצריך להשיג וכישלון שרודף אותך. הצלחה היא עניין של הגדרה חברתית השוואתית. יש סיבה שהדשא של השכן ירוק יותר; תמיד אנו צריכים קנה מידה השוואתי עם אחרים כדי להעריך את מה שאנו עושים. ומכיוון שכולנו מחזיקים בכובעים רבים, אנו נוכחים לדעת שכמעט תמיד הצלחה כבירה בתחום אחד איננה מבטיחה הצלחה בתחומים אחרים; יתרה מכך, פעמים רבות הצלחה כבירה בתחום אחד, משמעה כישלון לא פחות אדיר בתחום משמעותי אחר. החירשים תמיד התגאו בהצלחות הכבירות שלהם בתחום החברתי: היכן שהם היו מנוכרים ממשפחותיהם השומעות, מנודים מהחברה הכללית ומוסדותיה, תמיד היה להם בית בתוך קהילת החירשים. בית שבו יכלו לשוחח בשפתם, שפת הסימנים, חופשיים להיות הם עצמם. השפה שחררה אותם מכבלי הדיכוי והדיכאון. וככל שגמעו מהשפה, כך הצימאון העמיק: חופש מהכפייה לרקוד על פי החליל המעוות של שומעים שדרשו שיתנהגו כשומעים. בינות הדומים להם, שפת הסימנים העניקה לציפור הנפש החירשת את הדרור מכלוב השמיעה.
שמעון: “אתם חיים בתוך בועה. ככה אי אפשר לחיות.”
אני: “כולנו חיים בתוך בועות – חלקן מצומצמות וחלקן עצומות. בני-ברק זו בועה חרדית. תל-אביב היא בועה הדוניסטית במדינת ישראל. מדינת ישראל היא בועה של ציונות בתוך מרחב ערבי. אנו אפילו לא בוחרים באיזו בועה לחיות – פשוט מקבלים מה שקובעים לנו. החירשים לפחות יכולים לבחור.”
שמעון: “זה לא עובד כך. חירש תמיד יהיה תלוי באחרים. שומעים.”
ביטחון. תלות זו מילה שהורים מתקשים לקבל. בזכות בדיקות השמיעה שנערכות לוולד הטרי, יודעים ההורים אם הילד חירש או לא עוד בבית החולים. ולמי שטרח יש בדיקות גנטיות. מערכת שלמה אשר מיועדת לטעת בנו את הביטחון לגבי ניבוי מאפייניו של הילד העתידי; אם הילד יהיה כמו שאנו רוצים שיהיה, נרגיש בטוחים. במקרה של חירשות, הצורך לדעת מראש, למנוע ולטפל הוא דחוף. בהילות שנובעת לא בגלל החירשות עצמה, מאפיין שאינו מסכן חיים או פוגם בפעלנות (סוכנות) האדם, אלא בגלל השוני העצום. הילד החירש הוא תפוח שנפל רחוק מהעץ השומע. הפער התקשורתי נדמה כתהום פעורה. לרוב, ההורים לא רק מתבוננים לתוך התהום, אלא התהום מתבוננת לתוכם: לא רק שהם אינם יודעים איך להתמודד עם החירשות אשר שונה מכל מה שהם יודעים ומכירים, הם גם חווים את הריקנות שמחשבות השווא על האשמה בהבאת ילד פגום, מעלות. ילד שגם אם תצרח עד כלות הנשימה, לא ישמע אותך. האימה הממלאת את לב ההורים נוטעת בהם את החרדה העמוקה שבעקבותיה המרדף הנואש אחר ביטחון כלשהו – גם אם הוא מזויף – מצדיק כל דרך ואמצעי. ההורים יעשו הכל כדי שהילד ישמע, מכיוון שמנקודת מבטם הילד החירש תמיד זקוק לליווי, תמיכה, תיווך, תרגום, ועזרה. והורה תמיד חווה חרדה ואשמה כאשר הוא תוהה, "מה יקרה כשכבר לא נוכל לעזור לה, במי היא תהיה תלויה?”
שמעון: “את חושבת שאני אתן לבן שלי להיות תלוי באחרים? עם השתל הוא שומע. והוא יהיה עצמאי.”
אני: “קצת מוזר שאתה חושב שאתה לא תלוי באף אחד. כאילו אם אתה שומע, אין לך תלות.”
שמעון: “את משחקת עם המילים. אי אפשר לומר שחירשות היא עצמאות.”
אני: “למה לא? רק בגלל שאני לא דומה לך? בסופו של דבר אתה משליך על הבן שלך את הפנטזיה ואת האשליה שהוא צריך להיות בבואה שלך. לאחרים לא היית עושה זאת.”
שמעון: “מה זה השטויות האלו?”
אני: “הרי אם הייתי תיירת, היית מתאמץ בשבילי ומתאים את עצמך אליי. אם הייתי הבוסית שלך ומדברת לא ברור, היית מתחנף אליי ועושה מה שאני צריכה למרות הקשיים. אתה פשוט מנצל את זה שאתה הסמכות העליונה על הבן שלך ואתה יכול להרשות לעצמך לכופף אותו לפי הרצונות שלך.”
שמעון: “מה שאת אומרת זו חוצפה! השמיעה היא הדרך היחידה. זה לטובתו, לא לטובתי!”
יעילות– כאשר אנו מאמינים בדרך חיינו בצורה מוחלטת, אנו עיוורים לדרכים אחרות. עיוורון זה נובע מהוודאות המוחלטת, הביטחון בצדקתך. עד כדי כך שכל דרך אחרת היא מיותרת במקרה הטוב; במקרה הרע מאיימת ומפריעה עד כדי כך שצריך להיפרע ממנה והמאמינים בה. זה המקרה הרע של החירשים: אלו הרואים בדיבור את הדרך היחידה נפרעים מהחירשות, מהחירשים ומשפת הסימנים. וההצדקה לכך מתחילה בערך הייחודי שיש לקול עבור האדם. התודעה האנושית מתחילה עם האינטימיות של הקול; אותה בת קול אשר האדם שומע במחשבותיו, היא כל כך פרטית ופנימית עד אשר לא ניתן להפריד בינה לבין העצמי. אפילו קולו של אלוהים בדתות המונותאיסטיות הוא קול אשר אדם שומע בנבכי נפשו. הקשר בין הקול לבין המשמעות העצמית של היותנו בני אדם הוא המקור לאידיאולוגיה האודיסטית (שמיעתנות). באידיאולוגיה זו השמיעה – ואחותה הסיאמית, הדיבור – היא עליונה על פני כל דרך אחרת. וישנן דרכים אחרות. אנשים חירשים מלידה אינם חווים את המחשבות שלהם בצורת קול, אלא באופן חזותי; לאדם השומע, בלתי אפשרי לדמיין את ה"אני" ואת המחשבה ללא קולות. וכאשר האמונה בקול היא מוחלטת וקנאית אז שפת הסימנים היא מוקצית, נחותה, מעין צורת תקשורת פרימיטיבית-ציורית עם העוויות מגוחכות. הניגוד בינה לבין תקשורת מילולית (אוראלית) הוא בינארי: רוב השפות המדוברות חולקות פונטיקה זהה – 62 אחוזים מתוך 4,298 שפות. שפת הסימנים לא חולקת עמן דבר, אבל היא100% יותר יעילה מכל שפה מדוברת לילד החירש. לחירשים זה ברור אינטואיטיבית כבר אלפי שנים, אבל רק עם חקר שפות הסימנים נמצאו הראיות המדעיות. שפת הסימנים היא שפה מלאה ושווה מבחינה בלשנית לשפה המדוברת; פשוט שונה מכיוון שהיא שפה חזותית. הערוץ החזותי במקום הערוץ השמיעתי: עיניים במקום אוזניים. האדם החירש נולד עם ההטייה לערוץ החזותי, ולכן שפת הסימנים היא שפתו הטבעית. כל דרך אחרת, היא ניסיון ליישר את העץ העקום שממנו האנושות צומחת.
שמעון: “קודם כל, אני מאמין שאי אפשר רק עם שפת הסימנים, ושאר ההורים חושבים כמוני. דבר שני, כל בעלי המקצוע – מהעובדות הסוציאלית, דרך קלינאיות התקשורת, המורות והמפקחות – כולן אמרו את אותו הדבר. שהצלחת הילד החירש בהשתלבות בחברה, בחייו האישיים והמקצועיים, תלויה ביכולתו לשמוע ולדבר ברור.”
אני: “קודם כל זה בטוח לא כולן. ומה שכן, האם מישהי מהן דוברת שפת סימנים כשפת אם? הרי לא היית שואל מישהו שאינו יודע לקרוא לחוות דעה על ספר כלשהו. ובכלל, כמה אנשים חירשים שאלת?”
שמעון: “אה. את מאלו.”
אני: “אלו?”
שמעון: “אלו שמתנגדים לשתל, מתנגדים לשומעים, מתנגדים לשילוב.”
אני: “בכלל לא. אני נגד כפייה. אתה מרשה לעצמך, כמו שומעים רבים, לתקוף אותנו החירשים. אבל אתה לא שם לב שבשם הנוחות שלך אתה כופה ומשעבד את הבן שלך נגד טבעו וטובתו?”
חירות. הגדרת זהות מחייבת פעמים רבות מדי שלילת זהויות אחרות, כדי לחזק ולהדגיש את הזהות המוחצנת והמיוחצנת. עבור שומעים רבים מדי, הגדרת זהות שומעת מחייבת את שלילת החירשות ושפת הסימנים. הסימן הראשון לשלילה הוא הטענה שלא חייבים להיות חירשים, שמסתירה במובלע את התפיסה שחירשות היא אינה מאפיין מכונן. החירשות משפיעה על האדם מלידתו ועד מותו, ולמרות זאת, האנשים מסביב לאדם החירש מסרבים לקבל זאת. כך ההכחשה של החירשות יוצרת מצב שבו הילדה החירשת נמצאת בדיסוננס: היא חווה את העולם באופן שונה מאנשים שומעים, אך כל הזמן דוחקים בה לחשוב שהיא רגילה, קרי שומעת. אפילו ימנעו ממנה מפגש עם ילדים דוברי שפת הסימנים כדי שחס וחלילה לא תיחשף. אשליית השמיעה חייבת להימשך בכל עת; הרי אם השקר עמוק מספיק, מאמינים בו. וחובה לשקר, כי החירשות גורמת חוסר נוחות לשומעים. תחושת הזרות שהחירשות יוצרת, מזינה את הרצון ללוש וליצור מחדש את החירש כשומע. אך האדם החירש אינו צלע, והשומע אינו אלוהים; אי אפשר לרדד ולמעוך את האדם כבצק מבלי שיתלוו לכך השפעות והשלכות. הסבל אשר החירשים חווים מצד השומעים הוא כמו זיהום אוויר המלווה אותם סביבם בכל היממה ולכל אשר יפנו. סבל מחוסר נגישות, התעלמות, זלזול, דעות קדומות, התנשאות ופטרוניות. והנה האירוניה. בגין הסבל האמור החירשות נתפסת כחולשה: איום נוראי על האדם ועל החברה. אך מאין הסבל? מקור הסבל אינו מהחירשות, אלא מאנשים. שומעים. לא פלא, אם כן, שהחירשים מאושרים כל כך עם חירשים אחרים. המשותף להם הוא לא החירשות, כמו כבדי השמיעה – אלא השפה. שפת הסימנים משחררת אותם מכבלי הסבל הנכפה עליהם על ידי אנשים דורשי "טובתם,” בניגוד לטבעם. כמה מתוקה החירות של הידיים המתנפנפות.
שמעון: “טובתו של הילד קודמת להנאתו. אני מכיר אתכם החירשים. אתם מדברים בשפת הסימנים ביניכם, אבל לא תמיד אתם יכולים לקבל תרגום, ולא תוכלו להתקדם בחיים ובעבודה. אולי אתם נהנים, אבל בשביל להיות כמו כולם, אתם צריכים לדבר ולשמוע.”
אני: “תמוה בעיניי שאתה חושב שאני נגד הדיבור או השמיעה. אבל יותר תמוה בעיניי שאתה מאמין לעצמך. האם כל השומעים מצליחים ומתקדמים בחייהם? אין ביניהם כאלו שנכשלו וכושלים? למה הדיכוטומיה הזו?”
שמעון: “אולי הכל לא שחור ולבן, אבל אצלכם הכל זה קצבאות ביטוח לאומי ושיקום. רק עבודה קשה והשתלבות זו הדרך. אי אפשר להשיג כלום בדרך שלכם.”
אני: “לא זכור לי שפגשתי הורה אחד שסרב לקבל את קצבת הילד החירש שביטוח לאומי מספק. קל לכם לדמיין ולהשמיץ את החירשים הבוגרים כמקבלי קצבאות, אבל לקבל את קצבאות הילדים החירשים, לדרוש מהמדינה שיקום שמיעתי, שתלים קוכליאריים ועוד על חשבון המדינה לא מפריע לכם. זו צביעות. ובכל מקרה, זה לא קשור לנקודה הכי חשובה. החירשים כן משתלבים בחברה. יותר מאשר קבוצות אחרות אשר מבדלות את עצמן מהחברה הכללית מסיבות אידיאולוגיות או אחרות. ולשם כך הילד צריך את כל הכלים. אני לא נגד השתל, אני נגד אלו שאומרים שזה או השתל או שפת הסימנים. זה שקר. הילד שלך חייב לדעת את שפת הסימנים, וללמוד לקרוא שפתיים, ולשמוע עם מכשיר שמיעה או שתל קוכליארי. אני לא מבינה איך אתם מעזים לשלול ממנו את שפת הסימנים ולצמצם אותו לדבר אחד – ניסיון להשתלב ולהבין את העולם דרך חוש שמיעה שהוא במקרה החוש הכי פחות מוצלח אצלו!”
שוויון. בלי שפת הסימנים, האדם החירש הופך להיות סתם אדם עם לקות שמיעה. מתחרשים חווים את המעבר למוגבלות כאובדן עצום. המאבק של אדם עם נכות נרכשת הוא מאבק כולי: כל הישות הפיזית והמטפיזית עוברת טלטלה – כי השינוי מזעזע את האדם מיסודו. שלושה דברים מניח האדם: שהעולם מתנהל על פי סדר מסוים, שלו אישית יש שליטה על סדר זה, וכי שום דבר רע לא יקרה לו. אובדן השמיעה ממוטט את ההנחות הללו. המתחרש חווה דבר רע, חווה איבוד שליטה, ומאבד את התחושה שלעולם יש סדר שאותו הבין. במצב זה – ולרוב דרך שלבי ההכחשה, כעס, התמקחות, דיכאון והשלמה – מנסה האדם לשנות את המאורע הרע, להחזיר לעצמו שליטה, ולהסתגל לסדר החדש בעולמו. אחת התובנות המהותיות במסעו לאחר האובדן, היא שלמרות השינויים שחווה, הוא עדיין אותו אדם, גם אם שונה. מתובנה זו עולה הדרישה ליחס שווה. תובנה שמשמעה שאין הצדקה לפסול את עצמך ואת האחרים, כאשר אתה מודע לכך שדברים רעים קורים, ששליטה היא לא דבר שנתון לרצוננו באופן מוחלט, וכי לעולם יש סדר שאינו תמיד עולה בקנה מידה עם מה שאנו חושבים או רוצים. בין אם זה שוויון הזדמנויות, שבו אנו נדרשים לתת לאנשים שונים את ההזדמנות להוכיח את יכולותיהם ואת כשרונותיהם; או אם זה שוויון תוצאות שבו אנו נדרשים לספק את אותן תוצאות לאנשים שונים, גם אם יכולותיהם וכשרונותיהם אינם שווים. רעיון השוויון הוא הבסיס לנוחות אשר מאפשרת לאנשים שונים לחיות יחד. בלעדיו בני אדם הם בלתי נסבלים– במיוחד אם נדמה להם ששום דבר רע לא יקרה להם, והם שולטים במצב, וכי לעולם יש סדר שהוא ברור רק להם.
שמעון: “לא הבנתי. אז מה את רוצה בעצם?”
אני: “אני מבקשת שתחשוב על הילד שלך מעבר לפחדים שלך. הפחד שלך מהחירשות, מהילד השונה, מהחריגות של שפת הסימנים, מהזרות של קהילת החירשים”
שמעון: “אני לא מפחד. אני חושש”
אני: “היינו הך. אני מבקשת שתוותר על הפחד. יש בתוכך משהו הרבה יותר חזק. הרבה יותר משמעותי. יש בך אהבה. רגש כל כך עמוק ועשיר. תן לאהבה שבך לעטוף את בנך. אהוב אותו כחירש, אהוב את שפת הסימנים, אהוב אותו עם השתל ובלעדיו, אהוב אותו עם דיבור ברור ועם דיבור מוזר. אהוב את הצלחותיו ואת כישלונותיו. שניכם תפרחו.”
אהבה. "דעלך סני לחברך לא תעביד…” ממרתו של הלל הזקן היא נפלאה, כי היא עוזרת לנו להבין מה לא לעשות לאחרים ובכך מונעת את הסבל שאנו ממיטים על אחרים. אך היא לא אומרת לנו מה לעשות. אנו צריכים גם הכוונה ולא רק הגבלות. ולכך יש משפט נפלא לא פחות: "לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה'.” כל כך פשוט. אהוב את האחרים, כפי שאתה אוהב את עצמך. אני חירש שחי בינות לשומעים שאוהבים את עצמם; אהבו אותי כפי שאתם אוהבים את עצמכם.אתם שלמים עם הקול, ואני שלם עם שפת הסימנים. אהבו אותי ואהבו את שפת הסימנים כי היא נותנת לי את הכוח לדעת שאני יכול לאהוב את עצמי ולהיות אהוב על ידי אחרים; למרות ואולי בגלל השוני. "אני מסמן; אני שלם.”