لقراءة المقالة بالعربية – اضغط/ي هنا
אני ערבייה מודעת, מכירה את התרבות שבתוכה אני חיה. ועדיין, לא חלמתי שיום אחד אשה שאני מכירה היטב תירצח, והתירוץ, "כבוד המשפחה", ייאמר בקול רם.
כשאומרים "כבוד המשפחה" מתכוונים למעשה ל"כבוד הגבר". גברים שלא מוכנים לקבל שלנשים יש מקום שווה בחברה הערבית. גברים שלא מוכנים לאפשר לנשים להיות חזקות, עצמאיות. במקרה הזה הגבר החליט בוקר בהיר אחד לעזוב הכל, השאיר ילדים, אשה, ולא חשב לרגע מה יעלה בגורלם. אחרי שנים ארוכות הוא חזר, ורצה לקחת את המקום שעזב מתוך בחירה, כאילו דבר לא קרה. הוא לא היה מוכן לקבל את המציאות שחזר אליה – של מי שהתמודדה עם קשיים גדולים, ובדרך נהפכה לאשה חזקה. אשה שלא מוכנה לוותר על כל מה שרכשה בדרך.
פגשתי אותה במסגרת עבודתי, היא באה לבקש עזרה, ותפקידי – לעזור. היא היתה אשה נוכחת. אשה שהשמיעה את קולה גם במקומות שבהם לא היה מקובל לשמוע קול נשים ערביות. ובמקומות שבהם לא מקובל לשמוע ערבית, היא השמיעה את קולה בערבית, כי עברית היא לא ידעה.
הרבה שיחות היו לנו, על כל כאב קטן, כל תחושת אשמה ועל החיים עצמם. תהיתי כיצד לקרוא לה. חברה? לא. כי המידע על אודות חיי לא זרם אליה. לפעמים נתתי דוגמה מתוך חיי, אך לא סיפרתי לה דברים שאני עוברת. לפעמים חווינו אותן חוויות, למרות שבניגוד אליה אני למדתי בחיי איך לתמרן את העולם החברתי וללכת לפי כללי מבלי להתגרות בכלליו.
היא היתה אשה יפת-תואר עם העיניים הכי שמחות שפגשתי, עם ראש מורם, הליכה זקופה והמון בעיות על כל כתף מכתפיה. לכתוב עליה בזמן עבר מעורר בי צמרמורת קשה. את מספר הטלפון שלה אני מתקשה למחוק מהנייד, ולבי שואל לפתע: "ומה עם התמונות שבו?" כשאני עוברת בכביש יש לי לפעמים הרגשה שהיא תעבור באוטו ותתחיל לצעוק את שמי, כל צלצול מחסוי מקפיץ אותי, והמחשבות לוקחות אותי אליה, ואני לא יודעת מה לעשות עם התזכורות התמידיות הללו.
היא ידעה שהמוות אורב לה בסמטה חשוכה כי הרוע חי אתה, גער בה, ולא אהב לראות אשה מודעת – אישה שחייה שנים לבד למען גידול ילדיה. מכלום היא עשתה הרבה ונהפכה לאישה חזקה אסרטיבית, נטולות גבולות ופחדים אם הדבר היה יכול לפגוע ולו לרגע בילדיה.
אני כועסת, והכעס שבי יכול למלא עולם, יכול להשמיד מחשבות ולהרוג מסורת. רצח הוא מקומם ורצח נשים במיוחד גורם לי, נוסף לכל לפחד – עלי על ילדותי ועל החברה כולה. הפחד האישי הוא הנורא מכל, פחד שבכל פינה מסתתר רוצח נתעב שכיר חרב ללא צלם אנוש, רוצח שתמורת סכום כסף זעום יכול לרצוח אותי בלי להניד עפעף מול עיני ילדי ולאף אחד לא איכפת – לא למשטרה, לא החוק, ולא לחברה שיודעת בוודאות מי הרוצח ובוחרת בשקט מפחיד מהול בבהלה. כי מי שידבר – הוא הבא בתור.
לחיות בחברה שמקבלת את הרצח של אשה בסלחנות והשלמה לא נותן לי מנוח; לחיות במדינה שבעקיפין נותנת יד לרצח נשים זה גם מטריד. חברה שלא מוקיעה רוצחים , אנסים ואנשים אלימים מתוכה, חברה שחושבת שיריות בחתונה הן מעשה טוב וסימן של כבוד, היא חברה כושלת. המשטרה והממסד כולו לא פועלים נגד הנשק הזמין בחברה ונגד הקלות שבה אפשר להשיג אותו. המשטרה שלא מתייחסת לתלונות של אשה לאלימות, כאשר היא מתריעה: "אני אֲרַצֵּחַ ואלה יהיו רוצחי" והמשטרה לא קמה ועושה מעשה יום אחד לפני הרצח, ואפילו לא יום אחד אחרי. הרוצחים מהלכים חופשי. וזאת בחברה שבה מקבלים אהדה והולכים בראש מורם לרצח הבא.
האחריות למניעת הרציחות הבאות היא על המדינה, והמדינה שאני חיה בה לא עושה דבר. מקלטים לנשים מוכות אינם הפתרון היחידי, הם פתרון חלקי מאוד. חינוך לשוויון של כל האנשים, ומתן כלים אמיתיים בידי המשטרה למניעת רצח, ועוד – אלו הם דברים שהמדינה צריכה לפתח ולהוביל יחד עם המנהיגות החברתית והדתית בחברה הערבית. ואני לא רואה אף אחד בממשלה שעוסק בזה.
ספקות מקננים בי על צדקת דרכי. האם האור מפחיד? האם הידיעה יכולה להרוג אותי? האם לא עדיף לחיות בשקט ובחשיכה? האם להישאר האשה שהחברה מצפה שאהיה זה בטוח יותר? אי אפשר להיות חזקה ולאיים על שלטון הגבר הבלעדי בחברה שמנציחה את המוטו הזה מבלי להיפגע. האם למרות הכול להמשיך? האם זה לא טיפשי? האם בכלל אני בדרך הנכונה?
אלו שאלות שיכולות לערער את כל האמונה שלי והחופש שלי, הן האישי והן החברתי: חינוך בנותי ובני הדור הבא תלוי בכך. הדור שבכל פעם שאני חושבת שעלה על דרך המלך, מפגיש אותי עם האמת המכוערת שאומרת לי בוודאות שאני – וכל מי שחושב אחרת – הוא נטע זר בתוך החברה שבה אנחנו חיים, ואנחנו לא מתרבים אלא רק מתחלפים. האשה האמיצה הזאת היתה אחת מקורבנות החושך, וגם אני, שלא יכולה לחתום על הטור הזה בשמי.
הכותבת היא פלסטינית אזרחית ישראל, פעילה חברתית בחברה הערבית בישראל
*
בשיתוף "כולאננה" יוזמה לקידום חברה הוגנת ורבגונית