גבר אחד, מאלה שמכונים "אושיית-רשת", כתב בדף הפייסבוק שלו בעקבות פרשת ארי שביט שהוא ערך משאל זריז בקרב נשים ממכרותיו ו- 90% מהן אמרו לו שגבר ששואל אישה האם הוא יכול לנשק אותה זה "טרן-אוף מטורף" מבחינתן. בדיון שהתפתח בעקבות זאת, כתבו לו נשים אחרות שלדעתן הדבר אינו נכון, ושיש הרבה מאד נשים שחושבות שזה דווקא אקט רומנטי או סקסי (מעבר לעובדה שזה עשוי למנוע הטרדות ותקיפות מיניות).

ואני שואל: איך זה שפעם אחר פעם אנחנו הגברים עסוקים בשאלה 'מה נשים רוצות'?

כיצד קורה שבכל פעם שמתעורר דיון על הטרדות מיניות, על רומנטיקה, על סקס, על פורנו, על תופעת הזנות, על חיזור ושאר סוגיות שקשורות ביחסים בין המינים, השאלה העיקרית היא מה נשים רוצות, איך הן רוצות את זה או אוהבות את זה, מה הן בוחרות או לא בוחרות לעשות, וכן הלאה. הזרקור כמעט תמיד מופנה אל הנשים, וההתנהגות של גברים בסיטואציות האלו בדרך כלל מוסברת או מוצדקת בהיותה סוג של תגובה או פרשנות שלהם (או זו המקובלת חברתית) לאופן שבו נשים מתנהגות או חושבות ("נשים אוהבות גבר אסרטיבי וחזק, נשים שמתלבשות חשוף כנראה 'רוצות את זה', אם אני לא אהיה קצת 'מניאק' לא אצליח להתחיל עם נשים, נשים בוחרות לעסוק בזנות אז מה הבעיה עם זה…"). מה שמעניין לא פחות הוא שכמעט תמיד התשובות לשאלה 'מה נשים רוצות' מוטות לכיוון מאד מסוים, וכשיש נשים שמנסות להציג תפיסה מעט אחרת (נגיד, פמיניסטיות) אזי הן מוקעות על פי רוב כעוכרות שמחות, ממורמרות ולא נשיות.

עוד באותו נושא:

---

• זה מה שהיה לקרן גרינבלט להגיד על "הודעת הגינוי" הפחדנית של "הארץ"
• הטרדה מינית או חיזור לגיטימי: מבינים את ההבדל? בואו לבדוק!
• "פשששש, איזה יופי": איך נשים חוות את המרחב הציבורי? 

צורת המחשבה הזאת טומנת בחובה כמה מכשלות ובעיות. ראשית, אין דבר כזה 'נשים'. יש בנות אדם (וחוה) אינדיבידואליות, נפרדות, שלכל אחת מהן מחשבות, רגשות, רצונות ותשוקות משל עצמה, בדיוק כמו (הפתעה!) שיש לכל אחד מאיתנו הגברים. נכון שכולנו מושפעים ומושפעות מהתפיסות ומההבניות החברתיות והתרבותיות שלתוכן גדלנו, ולכן בהחלט יתכן שיהיה דמיון מסוים בתפיסות שלנו לגבי איך אמורים להראות יחסים בין המינים, אבל החדשות הטובות הן שזהו פרי החלטה שלנו כחברה אנושית, ושהדבר בר-שינוי. והוא אכן משתנה: לפני 50 שנה יכולנו לראות בסרטים הוליוודיים רבים סצינות שבהן הגבר-הגיבור מנסה לנשק בכוח את האישה היפה שבה הוא חושק, פעמים רבות תוך הטיית ראשה לאחור בחוזקה גם כשהיא מתנגדת בצורה ברורה, עד אשר היא נכנעת ו"מתמסרת" בתשוקה למגעו, כאילו רצתה בכך כל הזמן ורק חיכתה שימלא את תפקידו הגברי וייקח אותה בכוח כדי שהיא תוכל להיענות לו, לאחר שתפגין שהיא אינה "קלה להשגה". סצינות כאלה כבר כמעט שאינן נראות על מסכינו בדיוק בגלל שהתפיסות החברתיות השתנו, למזלנו, בעשורים האחרונים.

רק חיכתה שימלא את תפקידו הגברי. סצינת הנשיקה מתוך הסרט "חלף עם הרוח"

שנית, הפניית הזרקור אל התנהגותן של הנשים פותחת פתח רחב לתופעה הידועה בשם האשמת הקורבן. לא יעזור לנו כלום, גברים: יחסי הכוחות החברתיים, שקשורים במעמד, יוקרה וכוח כלכלי (וגם יחסי הכוחות הפיזיים במרבית המקרים), נוטים בבירור לטובתנו, ועל כן האחריות על מניעת פגיעה בצד השני היא קודם כל עלינו. יש לנו אחריות גם על האופן שבו מתרחשות כיום סיטואציות שונות ביחסים בין המינים, אך לא פחות חשוב מכך: כבעלי הכוח יש לנו אחריות לעשות בו שימוש טוב וראוי לשינוי המצב הקיים לכיוון שוויוני יותר, מכבד יותר, אנושי יותר. אם אנחנו רק מנסים כל הזמן לנתח מה נשים רוצות, אזי אנו פשוט זורקים את האחריות מאיתנו והלאה, ומסובבים את המשוואה באופן כזה שמאפשר לנו אחר כך להאשים את הנשים בכל מה שקורה ("הן אוהבות אותנו חזקים וקצת מניאקים אז מה הן מתלוננות כשאני מתחיל איתן ברחוב? הן מתלבשות עם כל הציצי בחוץ אז איך הן חושבות שאנחנו נפרש את זה?"). היכולת הזאת להשאיר את הזרקור על הנשים במקום להפנות אותו אלינו הגברים מדגימה גם היא בצורה ברורה את יחסי הכוחות החברתיים הקיימים בין המגדרים.

ולבסוף, השיח הזה ששואל מה נשים רוצות או עושות או חושבות הופך גם אותנו הגברים לגוש מונוליתי אחיד, שאין בו ניואנסים ואין בו הבדלים בין כל אחד ואחד מאיתנו כאדם עצמאי, חושב ומרגיש בזכות עצמו. הזרקור אמנם לא מאיר על הגוש הגברי, אבל גם בתוך החושך הזה ניתן להבחין בכך שהעמדת הדברים בצורה הזאת מייחסת לכולנו כגברים כמה תכונות אקסיומטיות, כאלה שכולנו לכאורה אמורים לדבוק בהן: כולנו אמורים לרצות סקס כל הזמן ועם כל אישה, כולנו צריכים לתפקד כציידים בשדה הקרב של היחסים בין המינים וחובה עלינו להשיג ולהשכיב כמה שיותר נשים כדי לבסס ולתחזק את "גבריותנו" הנשאפת. הנה כי כן, לא רק שאנו שוללים מהנשים את היכולת להיות סובייקטים עצמאיים ונבדלים עם מגוון רחב של רצונות ותשוקות, באופן אבסורדי אנחנו שוללים זאת גם מעצמנו ובוחרים להשאיר את כולנו בתוך שדות הצייד הנצחיים…

ולכן, אני רוצה להציע שאולי נתחיל לשאול את עצמנו: מה אנחנו רוצים?

כן, כן, אני יודע שכולכם רוצים סקס. כבר דיברנו על זה קודם. אז אולי באמת נתחיל מלשים סימן שאלה גם על האקסיומה הזאת: סקס ותשוקה מינית זה דבר נהדר, אבל האם באמת מתאים לנו שהדבר הזה ינהל אותנו בכל זמן וכמעט בכל מקום רק בגלל שמצופה מאיתנו להיות "גברים אמיתיים" שאמורים לחרוט עוד סימן על החגורה עם כל בחורה שאנחנו משכיבים? האם לכל אחד מאיתנו מתאים לשחק את המשחק הזה? האם אנחנו באמת מסוגלים היום להבדיל מה מכל זה הוא צורך אמיתי שלנו ומה מזה הוא היענות אוטומטית לציפיות החברתיות? וגם: האם אנחנו מאפשרים לחברים שלנו שהפוזיציה הזאת לא מתאימה להם להיות מי שהם באמת רוצים להיות, מבלי ללעוג להם על גבריותם הקלוקלת?

בואו נפנה את הזרקור אל עצמנו

אבל השאלה היותר חשובה בעיניי היא מה אנחנו, כגברים, רוצים מבחינה ערכית, מוסרית, אנושית? קבלו את התנצלותי הכנה על השימוש במילים הפלצניות האלו, אבל כן: אני רוצה להתעקש ולחשוב שאנחנו הגברים מסוגלים להכניס אותן לתוך סל המחשבות והבחירות שלנו גם בהקשר של היחסים עם נשים, כפי שאנחנו עושים זאת בהרבה תחומים אחרים. אז בואו נפנה את הזרקור אל עצמנו, נעזוב רגע את ניסיונותינו החוזרים ונשנים להבין מה נשים רוצות, וננסה – כל אחד מאיתנו – לשאול את עצמו כיצד הוא היה רוצה שייראו יחסים בין נשים וגברים? שאל את עצמך: אילו ערכים שאתה מאמין בהם היית רוצה שימומשו במסגרת היחסים האלה? האם שוויון הערך האנושי של כל בני (ובנות) האדם הוא משהו שאתה מאמין בו וחשוב לך לממש אותו בדרך פעולתך בעולם, כולל ביחסיך עם נשים? האם כבוד הדדי הוא ערך יקר עבורך? האם אתה מאמין שכל אדם – גבר או אישה – הוא יחיד ומיוחד ושיש להתחשב ברצונותיו ורגשותיו כפי שהיית רוצה שיתחשבו בשלך? האם אתה מאמין שמניעת פגיעה בזולת היא דבר חשוב יותר ממימוש תשוקה מסוימת שיש לך או למישהו אחר?

וגם: האם לא היית רוצה להיות אתה-עצמך באופן אותנטי ואמיתי בתוך קשר עם אישה (רומנטי או מיני), ולדעת שהיא בחרה להיות איתך בדיוק בגלל מי שאתה באמת – מבלי שתזדקק לפוזות או למהלכים או להתנהגויות שלא בדיוק מתאימים לך ושאתה חש שעליך להשתמש בהם כי מצופה ממך "להשיג בחורות" או כדי לאשש את גבריותך בעיני עצמך ובעיני הסביבה? האם אתה מסוגל להרגיש גבר גם בלי לצאת לציד? האם אתה מסוגל לפרגן גם לחברך ולתמוך בו מול אחרים כשהוא אומר שזה לא מתאים לו ושהוא רוצה להתנהג אחרת ממה שאולי מצופה ממנו כחלק מ'החבורה' שלכם?

האם אתה מסוגל להרגיש גבר גם בלי לצאת לציד? צילום: מתוך הסרט "אקסיות לכל הרוחות"

כן, אני רואה אתכם נדים בראשכם: אם ננהג כך, אתם חושבים, אין שום סיכוי שמישהי בכלל תרצה אותנו. אכן, יש סיכוי מסוים שמספר הנשים שתצליחו "להשיג" בעקבות שינוי הגישה הזאת יהיה נמוך יותר. אבל יש גם סיכוי שלא – כי הרבה נשים שעד כה הסתייגו ונרתעו מחיזורים אגרסיביים ומציידים כוחניים פתאום ייראו בכם מישהו שראוי לתשומת לבן. זוכרים? הן לא כולן מקשה אחת אלא בנות אדם אינדיבידואליות. אבל מה שיותר חשוב כאן לדעתי היא השאלה מה האחריות שאנחנו כגברים רוצים ומוכנים לקחת ולממש כדי למנוע פגיעה באחרים/ות? מה האחריות שאנחנו רוצים ומוכנים לקחת ולממש כדי לקיים את מערכות היחסים שלנו על בסיס של ערכים ועקרונות מוסריים ואנושיים שאנחנו מאמינים בהם?

הכותב הוא יו"ר אסל"י – ארגון סרט לבן ישראל למיגור תופעת האלימות נגד נשים