נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות | צילום: דוברות בתי המשפט
כבר מתיזים מים על הדרכים המאובקות המובילות לבג"ץ. הרוכלים מחדשים את מלאי הבירה, הנקניקיות, הפלאפל והשווארמה, אווירת חג משתלטת: צפויה עליה לרגל המונית לבג"ץ. "חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי" מושך עותרים כמו פרפרים למנורה חשופה על מרפסת בודדה, בקיבוץ שלא עבר הפרטה.
לדעתי עדיף להתאפק, להמתין. יש סיכוי שהחוק יישכח בדפי ספר החוקים, כמו אחיו הבוגר "חוק יסוד: משאל עם" הקובע בעיקרו כי החזרת חלקים ממדינת ישראל מחייבת אישור במשאל כזה. זה עוד לא קרה, ספק אם יקרה אי פעם וההנחה היא שאם יקרה, תבטל הכנסת את החוק בהינף יד ועוד סלפי בדפי הדמוקרטיה – אבל אין סיכוי לאיפוק. מי לא מכור לאדרנלין הנמזג בעורקים, לרעם התופים המתגלגל מגבעה לגבעה? הנה, כבר נדלקות המדורות והשליחים לבג"ץ יוצאים לדרך.
האם יש מקום לבג"ץ? בוודאי שיש. די להתבונן בסעיף השערורייתי הראשון של החוק, "ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, שבה קמה מדינת ישראל", סעיף מעורפל כמו בוקר בלונדון בחודש פברואר. נטען לגביו, כי הסעיף בסך הכל חוזר על האמור במגילת העצמאות.
אכן, אפשר למצוא במגילה מילים דומות מפוזרות כאבקת סוכר לאורכה, אך אם יש במגילה סעיף אחד מגובש ומעוצב לתלפיות, כנראה על ידי צבי ברנזון (אז עורך הדין של ההסתדרות, לימים שופט בית המשפט העליון), ליברל רחב אופקים וצמחוני אדוק: "מדינת ישראל […] תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות". להתבסס על מגילת העצמאות, בעניין הזכות ההיסטורית, ולהתעלם לחלוטין מן הסעיף האחר הוא מעשה שחיתות ושוד אלים לאור יום של קופת ערכי מדינת ישראל.
יותר מזה, בית המשפט העליון קבע יותר מפעם אחת כי מגילת העצמאות אינה חוק, ועשה זאת כאשר ביקשו עותרים להסתמך על סעיף השוויון ואיסור ההעדפה של דת אחת בכל תחום שהוא.
שדרוג למדרגת חוק של סעיף הצהרתי במגילת העצמאות העוסק ברקע ההיסטורי להקמת מדינת ישראל, והתעלמות מוחלטת מחלק אופרטיבי המטיל חובה מפורשת על המדינה בנוסח "המדינה תקיים", "המדינה תשקוד" היא מעשה נבלה כלפי התושבים הלא-יהודים בארץ, המטיל גם חובת התנשאות ואדנות על יהודים שאינם חפצים להיות אדוני הארץ, ואינם זקוקים לליווי משוריין של חוק יסוד כדי להצדיק את חייהם במדינת ישראל.
ההשוואה בין חוק היסוד ובין מגילת העצמאות מלמדת עד כמה נסוגנו אחור מאז שנת 1948, ולאיזה מחוזות אפלים הגענו הן כלפי התושבים היהודים של מדינת ישראל והן כלפי התושבים המוסלמים, הנוצרים, הדרוזים, הבהאים או בני כל דת אחרת.
אז האם רצוי להגיש בג"ץ? הבה נשרטט את מפת הדרכים שבמרכזה נמצא בית המשפט העליון ואת האפשרויות שיעמדו בפניו:
ביטול חוק היסוד – לא סביר לחלוטין. במצב היחסים כיום בין בית משפט והמחוקק, יהיה בכך משום הכרזת מלחמה של פרעוש נגד הפיל שמתחת לבית שחיו התנחל. צעד כזה יביא להערכתי לחקיקת חוק הנוטל מבג"ץ את רוב סמכויותיו ומעביר אותן לבית המשפט המקומי בקריית ארבע, כמו שנעשה לאחרונה כשנטלה הכנסת ביוזמת שרת המשפטים, את רוב סמכויות בג"ץ בעניין קרקעות ובנייה בשטחים הכבושים לבית המשפט המחוזי בירושלים, המתמלא באנשי שלומה של השרה שקד.
בג"ץ מאשר את החוק ונותן לו גושפנקה של חוק יסוד חוקתי – גם זה כנראה לא יקרה. נשיאת בית המשפט העליון וחלק נכבד של השופטים יודעים היטב כי אין הסכמה לאומית להפיכת מדינת ישראל למדינת השריעה היהודית הראשונה.
בג"ץ יבחר לדעתי בדרך השלישית – הדרך האומרת כי כאשר עומד אתה על פרשת דרכים ואוי לך מיוצרך ואוי לך מיצרך, עדיף לא להחליט. בג"ץ יקבע, על פי הערכתי, כי מאחר וחוק היסוד החדש אינו קובע כל הוראה אופרטיבית, ומושגיו הבסיסיים מעורפלים כמו מוחו של חבר הכנסת אורן חזן, מן הראוי להמתין ולראות כיצד ייקלט החוק במערכת המשפט – כיצד יפרשו אותו בתי המשפט בנושאים קונקרטיים, ואיזה חוקים יבואו בעקבותיו. אז יהיה מקום לבדוק כל פרשנות וכל יישום בנפרד, בבית המשפט המוסמך לכך, לאו דווקא בג"ץ עצמו.
זו תהיה תוצאה גרועה ביותר. חוגגי החוק יטענו כי הנה, בג"ץ לא ביטל את החוק ומשמעות הדבר כי החוק חוקתי. לא יואילו ההסברים כי בג"ץ לא אימץ את החוק לליבו, ובינתיים ישמש החוק הקובע את עליונותם המוחלטת של בני עמנו היהודים על כל עם אחר כאמצעי שלטוני של אפליה, הדרה והדחה של כל שאר הלאומים. אולי יוסיפו סעיף, כי הגדרת "לא-יהודים" אינה כוללת את מי שיצהירו בפני נוטריון ציבורי כי הם יהודים על פי הכרתם ומצפונם, או כל פתרון אחר שיימצא בעבור הדרוזים.
[mc4wp_form id="1006521"]