בתוכנית "עובדה" האחרונה, הוציאה מאיה פורמן-רזניק ממרתפי המכון הפתולוגי, את הגוויות המנותחות – שבטנן מולאה בנייר עיתונים, החזה נתפר בתפרים גסים, מכסה הגולגולת הודק למקומו במהדקי פלדה – לריקוד לילי באבו כביר, בין המכון הפתולוגי ובין בית המעצר הסמוך. הם כולם שם, השחוטים, התלויים, הנשרפים הטבועים במזוודה ישנה, עיניהם ריקות, הילוכם מתנדנד. לפני זמן מה תמונותיהם הופיעו בכותרות העיתונים, שכניהם רואיינו ודיברו בשבחם ועתה נשכחו מלב, עד שבאה מאיה פורמן ז'אן ד'ארק של המתים וקראה להם לצאת ולרקוד את הריקוד החביב על המתים – הטנגו. וברגע זה יוצא מן המכון, לבוש קטיפה שחורה ד"ר חן קוגל, ובידיו הבנדונאון, כלי הנגינה דמוי אקורדיון, ואלה הצעדים הבסיסיים שהמתים מבצעים: כושלים, נופלים ומתרוממים.
צעד ראשון
אמגה: איום. תנועה מאיימת, הנעשית כאיתור לריקוד.
רימו אתכם, צועקת מאיה פורמן, דווקא כאן, במכון הפתולוגי, שהיה אמור להיות לכם בית חם ומקום מקלט לקורבנות, הפנו לכם עורף, זייפו את משקל הלב שלכם, הרופאים בחלוקים הירוקים שהיו אמורים לפתור את מותכם האכזרי, שירתו את הפרקליטות, זו שאם יניחו את לבה על כף המאזניים, לא תנוע המחט אפילו גרם אחד.
צעד שני
הרמה: הגבר גורר את האשה על ידי משיכתה ביד לאורך רחבת הריקודים, או סחיבתה כאשר היא אוחזת בצווארו ואינה נעה והוא נע.
אתם חייבים לנסות את הצעד הזה, גוערת מאיה במתים העסוקים באיסוף אבריהם הנושרים מן הרצפה, רק כך תבינו איך בגדו בכם, זה הריקוד המועדף על הפרקליטות והמכון. "אנחנו עובדים בשביל הפרקליטות", אומר הפרופסור היס מבלי להניד עפעף. אנחנו נתלים על צווארם והם גוררים אותנו לאן שיחפצו, לפעמים לקרן זווית אפלולית, ומבצעים בנו מעשים מגונים.
"די", גונחים המתים, "לא נשארו לנו רגליים לרקוד", הרגליים מפוזרות על הרצפה, בצד אגנים, סרעפות ועיני זכוכית. "עוד צעד אחד", פוקדת מאיה, הצעד האולטימטיבי בריקוד הפרקליטות והמכון.
צעד שלישי
סקדה: הגבר מוציא את האשה, על ידי תפיסת מקומה, מכונה גם דיספלסמיינטו, הזזה.
כאשר המכון מתעקש לבצע תנועות בלתי צפויות, כמו למשל בולטו או ברידה, מבצעת הפרקליטות את תנועת הסקדה, כאשר היא עצמה מחליפה את המכון. וכך נמצאה פרקליטה ממחוז הצפון חוגרת למותניה סינר קצבים שחור
והיא אוחזת בידה סכין יפאנית בעלת להב ישר ומבצעת תנועת חיתוך מושלמת לעבר צווארו של הנאשם.
מאיה פורמן אוספת בידיה הרחמניות את המתים, מחזירה לכל אחד את האברים שנשרו, דוחסת חזרה למקום את נייר העיתון הממלא את מקום המעיים ומחזירה אותם אל מרתפי המכון הפתולוגי. הד"ר מאיה פורמן-רזניק היא אשה אמיצה, מי רוצה לרקוד עם מתים? לנחם אותם על ששיבשו את מותם וכך למעשה להרוג אותם בפעם השנייה.
גילויי מאיה פורמן חייבים לגרום לרעידת אדמה במערכת המשפט הישראלית, לא פחות מן הגילוי לאחר פרשת קו 300 ודו"ח ועדת לנדוי, כי אנשי שירות הביטחון משקרים דרך קבע בבית המשפט, הרשעות שהסתמכו על ממצאים של המכון צריכים להיבדק מחדש, פרקליטים שהשלימו עם תיקון חוות דעת כך שיתאימו לקונספציה המשטרתית (ואני יכול לתת כמה דוגמאות), צריכים למצוא את מקומם בתאי מאסר במקום אלו שהורשעו לשווא.
הסירוב המתמיד להעביר לסנגוריה את ההקלטות המתבצעות תוך כדי נתיחה בטענה השקרית כי ההקלטות מושמדות אחרי כתיבת חוות הדעת, וגם לזה אני יכול לתת כמה דוגמאות, מחייב תגובה עונשית הולמת. הסימביוזה, שלא לומר גילוי העריות, בין המכון ובין הפרקליטות מחייבת ועדת חקירה לפי חוק ועדות חקירה, דהיינו ועדה עם שיניים מחודדות, שלא תחשוש מן הפרקליטות, שביססה לעצמה עמדת כוח ללא גבולות, סמכויות להזמין עדים ולהמליץ המלצות אישיות.
אני לא יכול להשתחרר מהבעת הפחד שעלתה על פניה של מאיה פורמן, בכל עת שהתקרבה לספר על גילויי שחיתות ושיבוש ראיות במכון. הבעה שדומה לזו העולה על פניהם של עיתונאים רוסיים, כמה ימים לפני שהם מושלכים ממרפסת ביתם. המכון תחת הנהגתו של יהודה היס ובעידוד הפרקליטות, איבד כל קנה מידה מוסרי. חובה להקים מכון פתולוגי בלתי תלוי במדינה, שיהווה משקל נגד למכון הממשלתי. עכשיו שפורמן-רזניק וקוגל חזרו למכון הממשלתי, לא נותר בארץ כל מומחה שיידע לשים אצבע על שיבוש הראיות שמתבצע במכון, כי כל עוד המכון הפתולוגי הוא המכון היחיד המבצע נתיחות לאחר המוות ומקיים קשרים הדוקים עם הפרקליטות – קשה למנוע מהם שותפות לפשעי שיבוש חקירה, ואפילו תחת צלילי הטנגו של הבנדונאון, בידיו האמונות של חן קוגל.