"אני אונסת את עצמי שוב ושוב, ואני חייבת להפסיק לעשות את זה", אומרת טלי (שם בדוי), בת 37 ואם יחידנית לילד בן 8, "ובשביל להוריד את הזכרים האלה ממני אני צריכה בית". טלי מתגוררת במרכז הארץ בדירת שני חדרים וחצי. היא משלמת שכר דירה של 4,000 שקלים בחודש. משרד השיכון מסייע לה ב-1,300 שקלים. בחודש מרץ האחרון הודיע משרד השיכון לטלי שכדי שתהיה זכאית לדיור ציבורי, עליה לענות לקריטריון של "גודל משפחה מזכה" – להביא לעולם שני ילדים נוספים.
איור: רון לוין
"תמיד יש לי התראות על ניתוקי חשמל. אז אני הולכת עם גברים תמורת כסף. אני שונה מזונה, כי הם לא נותנים לי 100-200 שקל. אין לי ברירה. מה, אני אגנוב? זה שובר לי את הנשמה. אני לא מספרת את זה לאף אחד, אפילו לא לפסיכולוגית שלי כדי שלא ייקחו את הילד. אני לא עושה את זה בבית ואני לא עושה את זה ליד הילד שלי. זו דרך לא דרך, אבל אני לא מסוגלת לעבוד יותר משעה-שעתיים ואני לא יכולה להחזיק מזה את הילד שלי".
טלי גדלה במשפחה מרובת ילדים, בבית שבו האב מכה את האם, ושניהם מכים את הילדים. גם הילדים עצמם הפכו אלימים אלה כלפי אלה, וכלפי ילדים אחרים. כשטלי הייתה בת 12, אחיותיה עזבו את הבית והיא נותרה בו עם אחיה הגדול ממנה בחמש שנים. בשעות היום, כשהמבוגרים לא היו בבית, היא נאנסה שוב ושוב על ידי אחיה, אך לא העזה לשתף בכך איש.
"הוא שרט לי את החיים", היא מספרת, "הייתי ילדה בת 12, אפילו לא ידעתי מה זה". בגיל 16 נכנסה להיריון מאחיה ובעקבות הפלה טבעית הגיעה לחדר המיון. אמה אספה אותה וחשבה שהאב הוא נער בגילה. לדבריה, עובדים סוציאליים לא היו מעורבים במקרה. היא מצאה נחמה בהסתבכויות של אחיה עם המשטרה בעבירות שימוש בסמים, פריצות לבתים או אלימות, כך שחלק מהזמן עשה במוסדות סגורים. בשלב מסוים ניסתה לשים קץ לחייה.
בכתה ט' נשרה מהלימודים, והפכה לנערה אלימה. היא קיוותה שהצבא יהיה התחלה חדשה בעבורה "ביקשתי לשרת כמה שיותר רחוק. במקום לאפשר לי להכניס אור לחיים, ולהרחיק אותי מהבית, נתנו לי פטור". בגיל 19 נישאה לבחור שהכירה בים, ובמהלך הנישואים הכתה אותו וסבלה מהתפרצויות זעם. כשהתגרשו, אחרי כשנה וחצי, נותרה עם חובות רבים.
בגיל 26 פגשה את אבי בנה, שניתק איתה את הקשר וסירב להכיר בילד. את דבר ההיריון גילתה מאוחר מדי, כשכבר אי אפשר היה להפיל. תחילה תבעה מזונות דרך המוסד לביטוח לאומי. לימים הוכרה כסובלת מפוסט טראומה ונקבעו לה 100 אחוזי נכות. קצבת הנכות שללה באופן אוטומטי את הזכאות להמשך קבלת המזונות, ועומדת על 4,100 שקלים – רק 100 שקלים יותר משכר הדירה.
בעל הבית הסכים לה להשכיר לה את הדירה גם בלי ערבים או צ'קים, שאין לה יכולת להציג. כדי לשכנע אותו להסכים, שיקרה וסיפרה לו שהא נכה של משרד הביטחון "זה נראה הרבה יותר טוב אם את נפגעת צה"ל ולא נפגעת אונס. המדינה לא עוטפת נשים שעברו פגיעות כאלה", היא מסבירה.
נגד טלי יש מספר רישומים פליליים על אלימות, העלבת עובדי ציבור ושוטרים. היא החלה לגשת לטיפול פסיכולוגי רק כשהבינה שבנה עלול להילקח מרשותה. היום היא מטופלת בקנאביס רפואי וכדורים פסיכיאטריים.
בשבע השנים האחרונות היא עברה שבע דירות, וטלי מרגישה שאיננה מסוגלת לעמוד בכך שוב. היא מוכנה לעבור לכל עיר במרכז, ומעדיפה שבנה ימשיך באותו בית ספר ועם אותם החברים, אבל בשביל זה היא צריכה סיוע לעבור לדיור הציבורי. כשקיבלה את המכתב המודיע לה שבקשתה נדחתה כי אין לה מספיק ילדים, לא ידעה איך להכיל את הכאב "איך אני יכולה לנסח מכתב שבו יבינו את מה שנאלצתי לעבור כל חיי? איך אני אדע אם מישהו יקרא את המכתב הזה בכלל?"
טלי יודעת מדוע היא חוששת שאיש לא יקרא את המכתב. לפני כמה חודשים אישרה עובדת משרד השיכון כי כ-30,000 בקשות חריגות לדיור ציבורי מגיעות מדי שנה לוועדה שאמורה לדון בהן. הישיבות מתקיימות רק אחת לחודש, כך שגם ללא חופשות, פגרות או חגים מדובר בדיון בכ-2,500 בקשות מדי ישיבה. איש לא יכול לצפות לדיון רציני ומעמיק כשקבוצה קטנה של אנשים צריכה לדון בכמות כזו של מקרים שרבים מהם קורעי לב כמו המקרה של טלי.
"אני רוצה להפסיק לאנוס את עצמי", היא אומרת שוב, בכאב, "אבל אף אחד לא רוצה להקשיב ולעזור".
ממשרד השיכון נמסר בתגובה: "משרד הבינוי והשיכון שם לעצמו למטרה עליונה לטפל בסוגיית הדיור הציבורי, ומשקיע מאמצים ומשאבים רבים על מנת להגדיל את מלאי הדירות בדיור הציבורי ולהגדיל את הסיוע לזכאים במדינת ישראל. טלי (שם בדוי) זכאית לסיוע בשכר דירה משנת 2010 ומממשת כעת סיוע חודשי על סך 1,310 שקלים. ועדת חריגים בחנה את כל המסמכים שהמציאה ובצר לה לא מצאה לנכון לתעדף את המבקשת על פני בקשות אחרות.
"הוועדה פועלת במסגרת משאבים מוגבלת ולצערה לא יכולה להיענות בחיוב לכל הבקשות ועליה לקבוע סדר עדיפות. המשרד פועל רבות על מנת להגדיל את מלאי הדיור הציבורי וכן את משאבי הסיוע בדיור, אך בעת הזו הביקוש עולה על המשאבים הקיימים ולא ניתן להיענות בחיוב לכל הבקשות. באפשרותה להגיש ערעור לוועדה הציבורית. יצוין כי גם תקציבה של הוועדה הציבורית מוגבל וגם היא נאלצת לקבוע סדר עדיפות בהקצאתן".
[mc4wp_form id="1006521"]