"החלום הגדול של בנותיי זה לעשות מסיבת פיג'מות. לאחרונה הן מעדיפות יותר ויותר להישאר אצל הסבתא ולא לבוא הביתה, כי אין להן כאן פרטיות", מספרת שלי ועקנין, בת 35 ואם לארבעה ילדים. שלי מתגוררת זה שבע שנים בדירת דיור ציבורי בבאר שבע. תחילה גרה בדירת שני חדרים עם שניים מילדיה, כי כשעברה להתגורר בדיור הציבורי הייתה גרושה.
מאז נישאה מחדש לבעלה לשעבר (העובד כנהג מונית שכיר למחייתו), ונולדו להם שני ילדים נוספים. רק אחרי מאבק ממושך הצליחה לשכנע את משרד השיכון כי שש נפשות לא יכולות לחלוק שני חדרים בלבד. בתחילת הדרך אמרו לה במשרד השיכון כי דירתה "ראויה למגורי אדם", והציעו לתקן את הנזילות והליקויים שיש בדירה. הצפיפות הקשה הרשימה פחות את פקידי המשרד.
שני הורים, ילדים בני 11, 9, 3 ושנה וחצי חולקים ארבעים ושמונה מטרים רבועים ובהם חדר שינה וסלון. בעבור פקידי משרד השיכון זה סידור סביר, והרי ידוע שהורים יעדיפו תמיד לחלוק עם ילדיהם את אותו החדר או לחלופין להפוך את הסלון לחדר שינה נוסף. הרי כך מנהלים גם פקידי משרד השיכון את חייהם, לא?
"המילה 'חברים' לא קיימת בלקסיקון של הבנות שלי", מספרת שלי. "הן לא מזמינות אך אחד כי הן מתביישות ויודעות שממלא אין איפה לארח". הדירה צפופה עד כדי כך שהשנה, כאשר אחת מבנותיה של ועקנין קיבלה זכאות לסיוע של פרח הוראה, לא ניתן היה ליהנות מהזכאות. נדרש מועקנין לארגן מקום בו בתה תוכל לשבת עם פרח ההוראה כדי ללמוד – היא פירקה את אחד משני הארונות שהיו בבית וקנתה במקומו ספריה, אך הצפיפות בבית לא אפשרה לפרח ההוראה לקיים את המפגשים עם הילדה בתוך הדירה. כפתרון חלופי פרח ההוראה היא זו שאירחה את הילדה בביתה, שם מתקיימים המפגשים וגם באוניברסיטת בן גוריון.
האנשים נגד עמידר: כתב אישום אזרחי
את הכתם הזה אי אפשר לטייח – עדויות המשתכנים בדיור הציבורי
ועקנין, שהצפיפות הלא סבירה משפיעה לרעה על משפחתה, החליטה שלא לוותר ולצאת למאבק על זכותה לקורת גג ראויה לה ולילדיה. בשנה האחרונה היא הצטרפה לקבוצות המאבק והחלה לנהל מאבק ברשת. היא גם מגיעה דרך קבע לוועדות בכנסת בעניין הדיור הציבורי, שם היא דורשת את את זכות משפחתה לחיים בכבוד תחת קורת גג הולמת. למרות שמספר הנפשות במשפחה מזכה אותה לפי החוק לדירה עם חדר אחד נוסף לפחות, רק בעקבות יצאתה למאבק הצליחה ועקנין לקבל הכרה בכך שהמשפחה זכאית לדירה בת 3 חדרים. גם בדירה בת 3 חדרים, ארבעת הילדים, שתי בנות לקראת גיל ההתבגרות ושני בנים, יאלצו לחיות יחד באותו החדר וללא פרטיות, אך כשהתריעה על כך במשרד השיכון, אמרו לה שרק במידה שתלד ילד נוסף, המשפחה תהיה זכאית לחדר רביעי. מדובר בהמלצה מבזה ומוכרת של עובדי משרד השיכון והחברות המשכנות לדיירות הדיור הציבורי המעזות להתלונן על הצפיפות.
ועקנין מספרת כי הצפיפות גורמת למריבות אינסופיות בינה לבן זוגה ולאי שקט פנימי. הזוג נמצא בסכסוך מתמיד במריבות המתנהלות לעיני הילדים, כי לאיש מבני הבית אין מרחב פרטי. המשפחה כולה נאלצת לישון באחד משני החדרים: בן השנה ישן בלול, שתי הבנות ישנות על הספה הנפתחת וההורים והבן הנוסף ישנים על מזרנים. החדר השני בבית משמש כחדר אכסון לכל חפצי הבית, ובהם ארון הבגדים היחיד שמשמש את המשפחה כולה, ולא מצליח להכיל באמת את כמות הבגדים של ששת הדיירים.
הצפיפות המעיקה גורמת גם לנתק עם הקהילה ועם המשפחה. את הוריה ואת משפחתה ועקנין לא יכולה לארח ואיש אינו מבקר אצלה. "אנחנו אומרים תודה על כך שנשארו לנו בקושי ארבע בלטות כדי לנוע" היא אומרת.
ועקנין מצהירה על כך שבהיעדר וקרת גג הולמת ביטחון ועתיד ילדיה בסכנה. חוסר המרחב משפיע לרעה על הפניות של הילדים ללימודים. המשפחה שקועה בחובות ומוגבלת בנקאית, נמצאת בהסדר עם הוצאה לפועל ואין לה את הביטחונות הנדרשים לשכירות בשוק החופשי, כך שתקוותם היחידה היא להמתין שמשרד השיכון יאפשר להם לממש את זכאותם לדירה הולמת יותר מהדירה הנוכחית.
יש דיור ציבורי: לסטודנטים
באפריל 2017 הוכרה סוף סוף הזכאות של המשפחה למעבר דירה, אך ועקנין עודכנה במשרד השיכון שיש ממתינים רבים לזכאות בעיר באר שבע הנמצאים לפניה בתור לדירה. באותה העת אמרו לה שמקום משפחתה בתור של זכאי הדיור הציבורי במשרד השיכון הוא 56.
בחודש דצמבר לפני כמעט שנה, דרשה חברת הכנסת אורלי לוי תשובות מחברת עמידר לגבי הדירות שמחזיקה החברה בעיר באר שבע. במענה שהוחזר לה על ידי עמידר נכתב: "52 דירות מושכרות למשתכן מוסדי או ציבורי ומתוכן 51 דירות לסטודנטים". הסטודנטים מאוכלסים בדירות דיור ציבורי שלא להם, על חשבון משפחות החיות במצוקה כלכלית תמורת התנדבות בעיר. אותה התנדבות הרבה פעמים היא למען אותם מוחלשים עצמם. למעשה, יוצא שהסטודנטים פוגעים בזכויותיהם של אלה שלהם באו לסייע.
עוד נכתב באותו המענה מחברת עמידר שבעיר "קיימות 71 דירות פנויות ומתוכן 46 אסורות לאכלוס, וזאת על פי הנחיותיו של משרד השיכוון". לא ברור למי משרד השיכון מייעד את הדירות בזמן שמצוקת הדיור כה גדולה במדינה ותור הממתינים בדיור הציבורי רק הולך ומתארך. עמידר טוענת שחלק גדול מהזכאים לא אוכלסו מסיבות ששמורות עמם כגון "אזורים ללא ביקוש, חוסר התאמה לדייר מבחינת מספר החדרים ועוד", אך לועקנין ולמשפחתה לא הוצעה ולו דירה אחת מאז שהכירו בזכאותה לדירה הולמת יותר את צרכי המשפחה. עוד נמסר כי מספר הממתינים בבאר שבע עומד על 75 מועמדים.
שלי ועקנין נחושה להמשיך במאבקה עד שמשפחתה תשוכן בדירה ראויה ומתאימה. אתמול פתחה בהפגנת יחיד ברחבת עיריית באר שבע, שבהם נמצאת גם מחלקת הרווחה שתפקידה לסייע ולדאוג למוחלשים ולעזור לה לדאוג לילדיה. היא הגיעה מצוידת בשלטים שהאיורים שעליהם ממחישים את המועקה והמצוקה של החיים בצפיפות, ומדמים את המשפחה לסרדינים המצטופפים בקופסה.
למחאה מצטרפים גם פעילים חברתיים נוספים התומכים במאבקה. ועקנין אומרת שהיא כבר לא מתביישת. היא נחושה להילחם על זכויותיה וקוראת לאנשים נוספים להצטרף אליה למאבק.