סיפורה של אתי מילר הוא אחד מהסיפורים הקשים המשרטטים את המצוקה שמייצרת מדיניות המתעלמת מכך שקורת גג היא זכות יסוד, ואחד הסיפורים העצובים הממחישים את התעללות משרד השיכון בחסרי הישע ובציבור הנכים.
אתי, בת 41, גדלה בתל אביב כבת בכורה עם עוד שישה אחים להורים אלכוהוליסטים. היא ואחיה גדלו בפנימיות. בנעוריה עברה אונס על ידי אחד מחניכי הפנימייה, ועברה לגור אצל קרובת משפחה בנתניה. יחסיה עם קרובת המשפחה עלו על שרטון, והיא הושלכה לרחוב. יחד עם אחיה הם מצאו מחסה בבית השנטי שבתל אביב והיא החלה לעבוד כדי לפרנס את עצמה ואת אחיה. ובנוסף לתעודת הבגרות שאיתה היא סיימה את שנות הלימוד, השלימה גם לימודי טבחות בבית ספר תדמור.
בהמשך הכירה את אב ילדיה, ממנו ילדה תאומים, כיום בני 12, אך הזוגיות לא שרדה. כשבניה היו פעוטות, חשה מילר קשיים בהתפתחותם. כשרצתה לרשום אותם לגן, הגננת אמרה לה "שלדעתה הילדים אינם מתאימים לגן הזה", אך לא הרחיבה מעבר לכך. מילר קבעה תור במרפאה להתפתחות הילד, שם הילדים אובחנו, קצת לפני גיל ארבע, על הרצף האוטיסטי.
"שינוי סביבת המגורים מטלטלת את עולמם של ילדיה ומלווה בחרדות גבוהות". מכתב חוות הדעת העובדת הסוציאלית
המצב החדש אילץ את מילר להפוך להיות אם במשרה מלאה. היא הגישה בקשה לזכאות בדיור הציבורי, הוכרה כזכאית כבר לפני כ-11 שנה, ונכנסה לרשימת ההמתנה הבלתי נגמרת של זכאי משרד השיכון באזור המרכז.
כיום היא מתקיימת מקצבת הנכות של ילדיה, וממזונות. היא מרגישה מסוגלת לעמוד בשכר דירה, אך התלאות בחייה הלא פשוטים הביאו לכך שחשבון הבנק שלה מעוקל בשל חובות רבים עוד משנות צעירותה. עד כה התגוררה בדירה בדרום תל אביב ועמדה בדרישות השכירות, אך בעל הדירה ביקש ממנה לפנות אותה כדי שיתגורר בדירה בעצמו. חוסר היכולת שלה לספק את הביטחונות הדרושים בשוק השכירות החופשי השאירו אותה ללא פתרון לקורת גג.
"הגעתי למצב שאני תמיד דואגת שיהיו לי 200 שקל בכיס. ככה ביום שאני ברחוב, אני יודעת שב-199 שקלים אני יכולה לקנות אוהל. ככה הראש שלי עובד", סיפרה. מילר יודעת שאין לה לאן ללכת. בשלוש השנים האחרונות היא איבדה את שני הוריה, שהקשר איתם התחדש רק בגילה המבוגר, ולאחרונה גם אחיה, איתו היא נלחמת יחד כל החיים, נפטר מלוקמיה.
לפני כחצי שנה מיטל כהן, אחת ממובילות המאבק הארצי על הדיור הציבורי, שמעה על סיפורה של אתי מילר, וקראה לה לצאת למאבק על חייה. "הקשר עם מיטל כהן אפשר לי להגיע למקומות כמו ועדות בכנסת, ולהשמיע את הזעקה שלי", מילר מספרת. "איש לא ראה את המצוקה שלי לפי כן". מילר, שידעה שתפונה בקרוב מדירתה, החלה לגשת שוב ושוב לחברה המשכנת "חלמיש" שבאחריותה לאכלס את זכאי הדיור הציבורי בתל אביב, כדי לתבוע את זכותה לממש את זכאותה לאכלוס.
תעודת הזכאות של אתי
היום בו היא הייתה צריכה לפנות את דירתה בשכירות הגיע. איש לא הסכים להשכיר לה דירה ללא בטחונות, וכבר כחודש מילר וילדיה בלי בית. את הרהיטים והחפצים העבירה במשאית לחברה שהציעה לה עזרה באחסון תכולת הבית במקלט שלה. היא וילדיה נשארו ברחוב עם שתי מזוודות. כהן לא יכלה לעמוד בפני מחזה האימים של אם ושני ילדים אוטיסטים נזרקים לרחוב, ופתחה בפניה את ביתה. כהן עצמה דיירת חלמיש תל אביבית, ודירתה, שהתחזוקה שלה באחריות חלמיש, מתפוררת.
זמן קצר לפני שהגיעה מילר לרחוב, קיבלה מחברת "חלמיש" מספר הצעות להשתכן. "הרגשתי כמו מישהי ששלחו לה מלאך משמיים. כל כך שמחתי כשאמרו לי שיש בית, קורת גג זו הבריאות של הילדים שלי". בחברת חלמיש נתנו לה מפתחות, ובהתלהבות הגיעה לראות את הבית ברחוב נתן שבדרום תל אביב, קרוב לשוק הבשר. כשהגיעה למקום, חשכו עיניה.
גרם המדרגות מברזל שמוביל לדירה התפרק ממש תחת רגליה. בכניסה לדירה המתינה לה דלת חלודה עד כדי כך שלא הצליחה לפתוח אותה עם המפתח שקיבלה. שכן הגיע מצויד בלום ופתח אותה עבורה. מילר הבינה שגם לאחר 11 שנים של המתנה לדירה, זה לא הולך להיות קל.
כהן הנחתה אותה לצלם סרטון שמראה את מצבה של הדירה, אחרת יהיה לה קשה להוכיח שהדירה אינה ראויה למגורים, ויירשם לה על ידי החברה המשכנת סירוב, שיוכל לשמש סיבה לביטול זכאותה לדיור ציבורי. מילר התחילה לתעד מספר מצומצם מאוד של דירות שהוצעו לה, כולן בשכונות המצוקה הקשה ביותר שבדרום תל אביב, ובמצב מזעזע ומסוכן.
מילר נשלחה על ידי חלמיש לדירה ברחוב ההגנה בעיר, ותודרכה על ידם לדפוק בביתה של אישה מבוגרת. אם תתאים לה הדירה, הקשישה תועבר לדיור מוגן. "ניגשתי לכתובת, אבל קשה היה לי לחשוב שבגללי מישהי אחרת תפונה מביתה", אמרה מילר. בכניסה לבניין פגשה מילר בנרקומן המזריק לעצמו לעיניה המפוחדות. ומיד עוזבת את המקום אך לא לפני שהיא מצלמת את המצוקה על פי הנחיותיה של כהן שמלווה אותה במאבק.
וכך המשיכו והראו לה את הדירות בשכנות המצוקה הקשות ביותר בעיר, שכונות הזנאים וסוחרי הסמים. בשיחה עם פקידת חלמיש, הוסבר לה שלא נרשמו לה סירובים על שלוש מתוך ארבע הדירות שראתה, "כי הם מכירים את הדירות". תשובה זו של הפקידה מוכיחה כי חברת חלמיש מודעת לכך שהיא מחזיקה בדירות רפאים, ולדברי כהן הם תמיד מנסים "לדחוף" את הדירות האלו למוחלשים ביותר, שמסרבים להתגורר שם.
דבר נוסף המצביע על כך שחברת חלמיש מכירה במצוקת השכונות והדירות שהיא מציעה, הוא העובדה שהפקידים חוששים להגיע למקום בעצמם. בשאר המקומות, הרכזים הם אלה שמחזיקים במפתחות הדירות, מסיעים את הזכאים לראות את הדירה או שקובעים איתם בדירה, ורק לאחר חתימת החוזה ותשלום פקדונות מוסרים את המפתחות.
ניצול מצוקת המוחלשים ושליחתם לאכלס דירות בשכונות האלה, עולה ביוקר למדינה: בשיקום משפחות שלמות, בניסיונות להוציא אנשים ממעגל הסמים ונשים ממעגל הזנות, ובהעברת ילדיהם לשירותי הרווחה ואומנה.
"לא מזמן פרסמה חברת חלמיש שהיא רכשה 60 דירות", אומרת כהן, "אז איפה הדירה של מילר שהתור שלה הגיעה?". כהן מפיצה את סיפורה של מילר, בתקווה שסוף סוף ימצא לה ולילדיה פתרון הולם. "דירות הרפאים נועדו כדי לרשום לאנשים סירוב. איך עדיין לא הרסו את הבניינים האלה?".
בחלמיש הציעו למילר לעבור לאשדוד, "בינתיים". מילר, שנלחמה גם כדי שילדיה יתקבלו לבית ספר משולב והצליחה לבנות סביבם רשת מסייעת לטיפול בילדים עם אוטיזם, לא מוכנה לנתק את ילדיה מבית הספר שלהם. "לילדים מאובחנים על הקשת האוטיסטית אין כזה דבר 'בינתיים'", היא אומרת.
בימים האחרונים העביר משרד השיכון את התיק של מילר לחברת "עמידר", וכך היא עברה ממקום ראשון בתור, למקום 34. להיות מקום 34 ברשימת ההמתנה לדיור הציבורי במרכז הארץ, כואב להגיד, זה בערך כמו למות מבלי לממש את הזכאות לך לדיור.
כהן ומילר לא אמרו עדיין את המילה האחרונה. הן ממשיכות להיאבק, ולדרוש עבור מילר, ילדיה ועוד מיליון מחוסרי קורת גג, את הזכות המינימלית לקיום בכבוד: בית.
מחברת חלמיש נמסר בתגובה: בעקבות החלטת הוועדה העליונה של משרד הבינוי והשיכון מיום 15.3.17, אשר אישרה את בקשתה של הגב' מילר למגורים בדירת שלושה חדרים על פני דירת שני חדרים, השתנה באופן אוטומטי מיקומה בתור למקום 38 וזאת בתאם לכללי הקדימויות של משרד הבינוי והשיכון. חברת חלמיש מוכנה לסייע לגב' מילר ככל יכולתה ובלבד שתוגש על ידה בקשה מתאימה לוועדת החריגים של משרד הבינוי והשיכון לצורך הקדמת מיקומה בתור.