אוסטין ג'יימס וילקרסון. צילום: משטרת בולדר
אוסטין ג'יימס וילקרסון, בן 22, אמר לחברים שהוא הולך ללוות את הקרבן בת ה-21 לביתה אחרי ששתתה יותר מדיי, אבל אנס אותה בזמן שהכרתה הייתה מעורפלת. וילקרסון הורשע השבוע, לאחר שלדברי התביעה שיקר שוב ושוב תחת שבועה כדי לנסות להסתיר פרטים בפשע שביצע במרץ 2014, כשהיה בשנתו הראשונה באוניברסיטת קולורדו. למרות זאת, החליט השופט פטריק בוטלר לא לשלוח אותו לכלא. במקום זאת יורשה וילקרסון לצאת ללימודים ולעבודה במהלך היום ולשוב ללינה בכלא רק בלילות, בנוסף ל-20 שנות מאסר על תנאי. הדבר גרר באופן מיידי השוואות לעונשו של ברוק טרנר, סטודנט באוניברסיטת סטנפורד שהואשם בתקיפה מינית של אישה חסרת הכרה אבל קיבל רק חצי שנה בכלא. קורבן התקיפה פרסמה בעיתון הגארדיאן את ההצהרה שהקריאה בבית המשפט בנוגע לרצון להקל בעונשו "כדי לא להרוס את חייו".
כמו האישה שטרנר תקף מינית, גם הקרבן של וילקרסון בחרה לפרסם את הצהרתה, שמתארת את הטראומה שגרמו התקיפה והמשפט שהתנהל בעקבותיה. בהסבר לבחירתה כתבה לגארדיאן: "למרות שנאלצתי לחוות מחדש את הטראומה פעמים רבות וכעת אעבור את זה שוב, המטרה שלנו הייתה למנוע ממנו לבצע עוד פשע כזה, ובתקווה שזה יהיה המצב למרות העונש הקל. זו הדרך שלנו לתת פנים לסטטיסטיקה של 1 מכל 4 (נשים. זהו שיעור האונס בארצות הברית – נ.ל). באופן מפתיע, לחוויה הקשה הזו היה גם אפקט מרפא: הזדמן לי לספר את הסיפור שלי ולא לשמור אותו בבטן. שורדות אונס ותקיפה אחרות, שבאופן משונה הסיפורים שלהן דומים מאד לשלי, עוררו בי השראה לשתף את הסיפור שלי – שאונס הוא לא תמיד על ידי איש זר בשיחים".
מובאת לפניכם ולפניכן הצהרתה המלאה של קרבן האונס. המקור פורסם בגארדיאן:
"החיים שלו הרוסים". בטח, וזה לא שהחיים שלי לא נהרסו או משהו כזה. כבר מאז התקיפה זה תמיד היה סביב האנס. בתור הקרבן של התקיפה המינית הזו, החיים שלי נהרסו חברתית, פסיכולוגית, אקדמית וכלכלית.
קודם כל התקיפה הזו הרסה אותי חברתית. אני לא הולכת למשחקי הפוטבול של האוניברסיטה יותר. אני לא שותה יותר במסיבות. אני בכלל לא יוצאת יותר, בין השאר כי אני מפחדת להיות בסיטואציות שמזכירות לי את התקיפה המינית שעברתי, אבל גם בגלל כל האשמת הקרבן שספגתי. במקום לחגוג יומולדת 21 אמרתי שאני לא יכולה לצאת לבר עם כולם כי יש לי יותר מדי שיעורי בית. הסיבה האמיתית הייתה שפחדתי מחברים של החברים והחברות שלי, כי האנס היה חבר של חבר…
דוגמה נוספת לפחד מחברים של חברים היא כל שנת הלימודים 2015-2016. חברה שלי ואני רצינו לגור עם קבוצת חברים (במעונות), אבל בזמן המשא ומתן על החוזה אותה אחת, שאמורה להיות חברה שלי, צירפה אלינו שותף. הייתי בסדר עם זה עד שהבנתי שהוא אמור לחלוק איתנו את אותה הקומה והשירותים. אלו לא התנאים שהסכמתי להם. כולם חשבו שאני לא רציונלית בזה שאני לא מוכנה לחלוק קומה ושירותים עם בחור שפגשתי רק פעמיים. אני מרגישה כמו הכלבים האלו שמפחדים או לא מוכנים להיות ליד אנשים מסויימים. אני מפחדת מהיכרויות – כי התקיפה הזו התרחשה על ידי בחור שרק הכרתי. בטיחות היא העדיפות העליונה שלי, גם אם זה אומר שאני מסכנת מערכות יחסים בשביל זה.
הצהרתה של קורבן התקיפה: 12 עמודי העדות של "אישה שתויה מחוסרת ההכרה"
"אוי אוי אוי", אולי תגידו, "היא לא יכולה לצאת למסיבות וליהנות, ביג דיל". אבל זה לא רק חברתי, זה פסיכולוגי. כשעדכנתי את האוניברסיטה על המקרה, עוד ב-2014, היו לי סיוטים נוראיים שהאנס הולך לנקום בי, שהוא רוצה להרוג אותי עם פצצה ואני מנסה לספר לרשויות ולא מקשיבים לי. הייתי מתעוררת מהסיוטים האלו בוכה. התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה שאני לא יכול ללכת לכיתה כי האנס בקמפוס. היא הבטיחה לי שהוא לא ינקום כי יהיו לזה השלכות. הסכמתי בחוסר רצון ללכת אבל לא יכולתי שלא לחשוב על זה שהוא ביצע את הפשע המחריד הזה בידיעה שיהיו לזה השלכות, אז מה יעצור אותו מלנקום? בקמפוס הייתי כל הזמן בהיכון – כל הזמן הסתכלתי מעבר לכתף.
אני רוצה גם לציין שלאוניברסיטה אין תכנית להגנת עדים וכל מה שאמרו לי זה שאם אנחנו ניפגש בקמפוס הוא יצטרך להסתובב וללכת לכיוון השני. אבל זה לא קרה. אחרי ההרשעה האנס היה באיזור ההמתנה, ובמקום ללכת כמו שכולם הבטיחו לי שיעשה אני זו שהייתי צריכה ללכת. ה"לברוח" ב"לתקוף או לברוח" שלי נכנס להילוך מהיר – ממש רצתי – כדי שלא אצטרך להיות לידו. אפילו שאסור להכניס נשקים לבית המשפט ולמרות התכנית להגנת עדים לא הרגשתי בטוחה בסביבתו ולעולם לא ארגיש בטוחה בסביבתו.
כשאין לי סיוטים על אונס, נקמה, או משפט חוזר שמשתבש – יש לי התקפי חרדה. כמו הסיוטים, הם התחילו אחרי התקיפה. לפניה מעולם לא היה לי התקף חרדה. בהתחלה חשבתי שהם מקריים אבל ככל שהם נמשכו זיהיתי תבנית דומה לזו של התקיפה המינית: אני ישנה בשלווה ופתאום מתעוררת ממשהו נורא שקורה לי. אין שום דבר שאני יכולה לעשות חוץ מלנשום, לנסות לשרוד ולחכות שהדבר הנורא ייגמר. בדיוק – כמו – התקיפה. אחד ההתקפים הכי חזקים היו לי היה בזמן שהגשתי את התלונה באוניברסיטה בסתיו 2014. ישנתי בשלווה ופתאום התעוררתי לתחושה נוראית שאני הולכת למות. הייתי כל כך מבולבלת ומפוחדת שזה הרגיש כאילו אני משתגעת: זה לא הרגיש אמיתי. כשסוף סוף יכולתי לשבת ולזוז, לא רק לשכב קפואה, ביקשתי מהשותפה שלי לקחת אותי לבית החולים. כמובן שברגע שהגעתי לשם אמרו לי שהכל בסדר. אחרי שזה קרה שוב ההורים שלי אמרו לי להפסיק ללכת לבית החולים: אם משהו לא בסדר, שאתקשר לאמא שלי שהיא רופאה והיא תוכל לעזור.
באביב 2015 היה לי עוד התקף: ישנתי ופתאום התעוררתי והפעם זה הרגיש כאילו אני עוברת התקף לב. התקפה פתאומית וחזקה על הלב שלי. אחרי בערך חצי שעה זה עבר אבל עדיין הייתי נרעשת. במקום ללכת לבית החולים התקשרתי לאמא שלי בארבע או חמש לפנות בוקר, בוכה. בין התייפחויות בלתי נשלטות אמרתי לאמא שלי שהיה לי התקף לב. תיארתי לה את הסימפטומים והיא הרגיעה אותי שאלו לא סימפטומים של התקף לב, אבל כבר לא יכולתי לחזור לישון – פחדתי יותר מדיי להתעורר שוב לתוך הדבר הנורא הזה.
זה הדיכאון. בערך חודש אחרי התקיפה ניסיתי להרוג את עצמי בגלל ההשפעה של התקיפה המינית. יש ימים שבהם אני אפילו לא יכולה לצאת מהמיטה, שלא לדבר על לקרוא, לכתוב מטלות וללמוד למבחנים. וזה לא מפתיע: האנס גרם לדברים מהנים כמו סקס, שינה ויציאות להיות טראומטיים עבורי, אז ברור שדברים פחות מהנים כמו לימודים יהיו פי מאה יותר קשים.
זה היה כמו כדור שלג: האונס השפיע עליי חברתית ופסיכולוגית וזה גרר השפעה אקדמית. בכל פעם שאני מנסה להוציא את זה מהראש שלי אני נאלצת להיזכר שוב ושוב בכל פעם שמגיע עדכון, בכל תאריך של שימוע או של המשפט. זה כמו "היי, זוכרת את הדבר הטראומטי הזה שקרה לך? אז תצטרכי לחוות את זה מחדש כשתספרי לחוקרים של האוניברסיטה ; למשרד התובע המחוזי ; לחוקר/ת ; למטפל/ת שלך ; לפסיכולוג/ית ; לפסיכיאטר/ית שלך ; ליועצ/ת מהמשרד ייעוץ לקרבנות תקיפה מינית ; לשופט ; לחבר המושבעים ; למשפחה, העמיתים והצוות המשפטי של האנס ; ליקירייך ויקירותייך ; ולרבים/ות אחרים/ות! מקווים שזה לא יפריע לך בלימודים!". הכל מזכיר את זה. אני לא יכולה לברוח מהאנס – רעיונית ומילולית. למשל, מתישהו השנה נסעתי עם הקבוצה שלי לטורניר במקסיקו. כשחזרתי לקולורדו גיליתי שהאנס נסע לניו-מקסיקו בסוף השבוע אחרי שאני נסעתי. מה אם הוא היה שם באותו זמן איתי? הוא באמת היה מסתובב והולך לכיוון השני? ראינו כמה טוב זה עבד…
ולבסוף, כלכלית: 250 אלף דולר. 127,582$ כי אהיה עדיין בלימודים בזמן שיכולתי כבר להיות בשוק העבודה. 14,698$ בגלל משכורת התחלתית נמוכה יותר כי יהיה לי רק תואר ראשון ולא תואר שני. 5,000$ לחשבונות של בתי החולים על האשפוזים במהלך התקפי חרדה. 100$ על תרופות נוגדות דיכאון. 90$ על השתתפות בקבוצת טראומה של MESA. 15,000$ על הקורסים מהם נשרתי או בהם נכשלתי. 10,000$ על חומרי לימוד בקורסים האלו. 20,000$ אבדו בשל הצורך ללמוד עוד שנים בתואר הראשון (כולל הוצאות מחיה ומגורים). 4,000$ על החשבונות שהצטברו בניסיון ההתאבדות. 52,900$ על הזמן של ההורים שלי, הזמן שלי ודלק שנדרשו לשלל הפגישות והטיפולים. ה-250 אלף האלו לא כוללים את כל ההוצאות העתידיות שיהיו לי עד סוף החיים על טיפולים, תרופות נוגדות דיכאון וכולי. הכל תוצאה של התקיפה המינית הזו. אבל רק החיים של האנס נהרסו, נכון? זה לא כאילו היו לי תקוות וחלומות או שאיפות אקדמיות ולקריירה.
קורבנות אונס ותקיפה מינית הן קבוצה מוחלשת כלכלית
אבל הכי גרועה היא האשמת הקרבן. בשנה הראשונה ללימודים אחת השותפות שלי (במעונות – נ.ל), שפגשתם במשפט, חטאה בזה. בסוף אפריל 2014 כל הקומה שלנו (במעונות) דיברה על איך ראו מישהי מקיאה מחוץ למעונות ויליאם וולג'. כמה ימים לאחר מכן כולנו קיבלנו מייל על כך שמישהי דיווחה על אונס למשטרה. האונס בוצע אחרי המסיבה במעונות האלו על ידי מישהו שהיא הכירה. היו בקומה שלי כאלו שחשבו שאולי זו אותה אחת שראינו מקיאה שם. השותפה שלי התפרצה: "טוב, אם היא הייתה כל כך שיכורה הגיע לה להיאנס". זה הרתיח אותי והגנתי בתוקף על הקרבן, וזה היה אפילו לפני שעיבדתי את התקיפה המינית שבוצעה בי.
אבל השותפה שלי לא הייתה היחידה שבחרה בהאשמת הקרבן. זה היה הגיע גם מחבר המושבעים: אחרי שהתפרקתי ובכיתי ואחרי שלעגו לי בנוגע לתקיפה המינית שעברתי, למישהו מחבר המושבעים הייתה התעוזה לשאול אותי למה לא אמרתי "לא". השאלה האמיתית היא "למה האנס לא ווידא שזה בהסכמה?!" זה כאילו שאחרי ששדדו אותך הם היו אומרים "טוב, לא אמרת לא!" האם היעדר המילה "לא" הופך שוד לדבר מקובל? ברור שלא!
אפילו אמא שלי השתתפה בהאשמת הקרבן. היא אמרה לי שאם לא הייתי שיכורה זה לא היה קורה. ומהצד השני, זה שהוא היה שיכור משמש כתירוץ לזה שהוא אנס. אחרי כל מה שעברתי: רגשית, פיזית, פסיכולוגית וכלכלית, עול האשמה עדיין מוטל על הכתפיים שלי.
לכן אני נאבקת על כך שהעונש יהיה המקסימלי המותר בחוק. כך לא אצטרך לדאוג שאתקל באנס במשחקי פוטבול של האוניברסיטה, בקמפוס או אפילו בניו-מקסיקו. הדבר המרגיע ביותר הוא לא ה"טוב, תלכו לכיוון השני" של האוניברסיטה אלא הידיעה שהאנס פשוט לא יכול להגיע אליי, פיזית.
בבקשה אל תהיו כמו אלו באוניברסיטה שנהגו בחוסר אכפתיות כלפיי וכלפי הביטחון שלי ושל אחרות ונתנו לאנס להמשיך להגיע לקמפוס גם אחרי שהורשע במספר סעיפים בגין תקיפה מינית.
בבקשה אל תהיו כמוהם – שהשעו אותו רק לקצת יותר משנה – מה שאומר שהוא הורשה לשוב לקמפוס בזמן שאני עדיין למדתי שם.
אל תהיו כמוהם – שהקריבו את ביטחון הקהילה לטובתו של האנס.
הידיעה שהאנס לא יכול להגיע פיסית לאף אחת אחרת ייתן לקהילה ולי שלוות נפש – טוב, לפחות לתקופה מסוימת מתוך המשך החיים שלי שבהם נדונתי לסבל. נהגו באנס באותם הרחמים בהם הוא נהג בי בליל התקיפה – ללא רחמים כלל.
לסיכום, האנס בחר להרוס את חייו, אבל החיים שלי נהרסו ללא הסכמתי – בדיוק כמו בתקיפה המינית עצמה.
ניבה לכטמן היא ממיסדי מיזם השיחה לחינוך מיני אפקטיבי