במאמרו האחרון במקום הכי חם בגיהנום (ממחאת שחיתות למחאה סוציאל דמוקרטית), חזר דני גוטוויין על התזה שלו בדבר "שלטון הנאמנות" כמנגנון הפיצוי החדש של הימין וכאמצעי גיוס מצביעים המחליף את מנגנוני הפיצוי הישנים.
הסברו של גוטוויין על התהוותו של "שלטון הנאמנות" מתוך קריסתם של מנגנוני הפיצוי הישנים נשען על ניתוח כלכלי-חברתי בלבדי. ברצוני להציע נקודת מבט רחבה יותר, המחברת בין מופעיו הכלכליים והחברתיים של "שלטון הנאמנות" לבין האלימות הגוברת שמפגינות ממשלות הימין. בחיבור היבטים אלה, ניבט "שלטון הנאמנות" לא רק כמנגנון פיצוי חומרי, אלא כחלק ממשטר המייצר באמצעות אלימות ציבור פגיע ומעורער, הנאלץ להיאחז בנאמנות כבקרש הצלה.
לפי גוטוויין מנגנוני הפיצוי – כמו המגזרים או ההתנחלויות – היו האמצעי בו השתמש הימין כדי לפצות את מצביעיו, שנפגעו ממדיניות ההפרטה. אולם בשנים האחרונות, לטענתו של גוטוויין, נחלשה שיטת המיגזור הישנה של הימין, בעיקר עקב עומס יתר של דרישות מצד המגזרים על המדינה. דרישות שבאו בסתירה לצורך להמשיך ולהעמיק את משטר ההפרטה. מנגנוני הפיצוי חדלו להיות יעילים מהבחינה הכלכלית, והימין נדרש למצוא פתרון חדש.
ממחאת שחיתות למחאה סוציאל-דמוקרטית – דני גוטוויין
מחאת השחיתות. צילום: דן חיימוביץ'
הפתרון לפי גוטוויין הוא "שלטון הנאמנות", מנגנון פיצוי המעמיק את ההפרדה בין נאמני הימין, המוגדרים כ"יהודים" ו"נאמנים", לבין שאר האוכלוסייה. העדפת היהדות על הדמוקרטיה בשלטון הנאמנות "מכוננת את הליכוד כמגזר-העל היהודי, שבתוכו יכולים להוסיף ולהתקיים מגזרי-משנה. כך הוא [הליכוד] מבטיח את המשך קיומם של המגזרים". מגזר-העל היהודי מאפשר את קיומם של המנגנונים הישנים תחת מטריית המנגנון החדש. מנגנון זה משמש בתורו לקביעת קריטריונים לתקצוב על פי נאמנות לימין. מנגנון הפיצוי החדש בא לידי ביטוי לפי גוטוויין במגוון מופעים; בגרסתו הראשונית של חוק הלאום (מימון תרבות לפי שייכות אתנית – מתן מימון לתרבות יהודית וביטול המימון לתרבות ערבית), במהלכיה של מירי רגב במשרד התרבות ("חופש המימון" המאפשר שלילת מימון מגורמי שמאל וחוק הנכבה המאפשר הטלת קנסות על גופים "לא נאמנים") ובאמירות אנשי ימין כמו אביגדור יצחקי ראש הות"ל לפיה אין להשקיע בתשתיות בערים שלא הצביעו לליכוד ("לא בענה, לא דיר אל אסד ולא כרמיאל – זה לא ערים ליכודיות").
קריסת מנגנוני הפיצוי ותגובת הימין
את שיא כוחה של מערכת המגזרים של הימין יש לראות בבחירת ממשלתו השנייה של נתניהו, ממשלה שהוקמה על בסיס הברית בין המגזרים השונים שכונן משטר ההפרטה. אך מנקודה זו ועד היום, למרות שימור ואף חיזוק אחיזתו של הימין בשלטון, קריסת מנגנוני הפיצוי הולכת והופכת ברורה יותר ויותר.
ראשית התהליך, לפחות בפן הגלוי שלו, נמצא במחאה החברתית של 2011 שהייתה על-מגזרית באופייה ובדרישותיה (רם ופילק, 2014). את "העם" שביקשה לכונן בקריאה "העם דורש צדק חברתי" אפשר לראות אפילו כראקציה לתופעת המיגזור, כשהמושג "עם" משמש במשמעות אוניברסלית הכוללת גם את ערביי ישראל. בעקבות המחאה החברתית הבינו מפלגות הימין כי הקרקע רועדת מתחת לרגליהם, והחלו להכין את עצמם ליום שאחרי הסדר המגזרי. מפלגת הבית היהודי הפכה למפלגת ימין כלכלי דתית-חילונית, ישראל ביתנו הדגישה את הממד הגזעני של משנתה על פני הממד הרוסי המיגזרי, וש"ס ניסתה, ללא הצלחה כנראה, להפוך למפלגתם של "השקופים"- אנשי המעמד הנמוך, ולאו דווקא מזרחים חרדים.
את ניסיון גיוס המצביעים של הימין מהמרכז המתרחב יש לראות לא כמחנה חזק המרחיב את שורותיו על מנת לכלול חלקים גדולים יותר באוכלוסיה, אלא כמחנה פוליטי מעורער שמוכן להתפשר אל מול המציאות, בניסיון נואש ודרמטי להיאחז בעבר.
אם כך, את מדיניות הימין בשנים האחרונות יש לפרש באופן זה – לא כמדיניות מחושבת של הרחבה ופיצוי, אלא כפאניקה כללית אל מול הסדר הימני המתפורר ושימוש בחוסר היציבות על מנת לשמר את שלטונו.
חוסר היציבות היא יסוד מכונן בחברה החיה תחת משטר ניאו ליברלי מתקדם המתבטא בעלייתו של מעמד הפריקריאט, או המעמד הפגיע. מעמד אשר גוטוויין מגדיר כ"מאופיין בירידה מתמדת ברמת החיים שלו ושחיקה בביטחון הכלכלי" (גוטוויין, 2016). שחיקה זו באה לידי ביטוי בצורות העסקה חדשות ופוגעניות, שוק עבודה "גמיש" וכאוטי וחיסול איגודי העובדים. לכך מתווספת הידיעה שמבעיתה יותר מכל את המעמד הבינוני, שמצב ילדיהם כנראה יהיה גרוע ממצבם.
ברצוני לתאר את הפרויקט הימני של השנים האחרונות, לא כפרויקט של ייצור משטר נאמנות, אלא של יצירת משטר פגיעות, משטר המתאים את עצמו להנחותיו המעמדיות של הפריקריאט.
כיצד מייצרים את משטר הפגיעות?
הנסיון להתאים את המערכת הפוליטית בישראל למערכת הכלכלית, מחייב להגביר את תנאי חוסר היציבות של השוק ואף להעתיקם אל המרחב הציבורי הישראלי, ועדיף אם אפשר, לגרום לו לזלוג למרחב האישי של הישראלים. את המטרה הזו משיג הימין בישראל על ידי ברוטליזציה של השלטון והפחדה של האוכלוסיה. טעות היא להניח שההפחדה מופנית כנגד "אויביו" של הימין: השמאל, הערבים ומבקשי המקלט. למרות שאין ספק כי חלק מקבוצות אלה סובלות במיוחד מנחת זרועו של משטר הפגיעות, האיום העיקרי שהוא מפעיל הוא איום פנימי המכוון כנגד מצביעי הימין, שכבותיו הנמוכות של מעמד הביניים, הפריקריאט.
בספרה "יסודות הטוטליטריות" טוענת חנה ארנדט על האיום הפנימי הזה כי "במקום הגבלות וערוצי התקשורת בין בני אדם יחידים, הוא מותח רצועת פלדה האוחזת בהם ומהדקת אותם יחד בצורה כה גדולה, עד כי נראה שהריבוי שלהם נעלם ונבלע בתוך אדם אחד". רצועת הפלדה היא טקטיקות ההפחדה שהמשטר נוקט כלפיי אזרחיו, עד שעמדותיהם השונות מתכופפות אל מול עצמת הידוק הרצועה. תהליך ערעור מציאות חייהם של אזרחי ישראל באמצעי הפחדה כלכליים ופוליטיים, הוא סוד הצלחתו של משטר הפגיעות הימני.
משטר הפגיעות נע בשני צירים ציר אחד הוא האלימות, והציר השני הוא הציר הכלכלי, ציר שגוטוויין מתאר בטעות כמנגנון פיצוי בשם שלטון הנאמנות, ולא כמנגנון ערעור כחלק ממשטר הפגיעות.
גירוש מבקשי המקלט נועד להעביר מסר לישראלים.. צילום: עינת פישביין
האלימות
בחזית האלימות, תוקף השלטון הישראלי בברוטליות חסרת תקדים אוכלוסיות הבאות במגע עם הפריקריאט, אך שאינן חלק ממנו. כחלק מתהליכי הברוטליות האלה אפשר למנות כמה תהליכים:
ראשית, המבצעים הצבאיים בעזה, המתבצעים במרווחים כמעט קבועים המחייבים כל דור של חיילים קרביים (שמגיעים בעיקר מקרב המעמד הבינוני הנמוך, כפי שמראה יגיל לוי) לחוות הפעלת אלימות מתפרצת ובלתי מידתית, בניגוד לאלימות המתונה יחסית שבשירות בשטחים. בעוד האזרחים ביישובי הדרום בהם יש ריכוז גבוה של המעמד הפגיע, נחשפים על בסיס תדיר לעוצמה שבה השלטון תוקף את מתנגדיו, מעבר לערעור המובן מאליו של המלחמה עצמה שמאיימת על חייהם. האוכלוסיה המבוססת במרכז, חשופה פחות לערעור שיוצרים המבצעים. מנגנון הפיצוי של גוטווין מסביר את תחושת העוצמה והביטחון שמקבלים תושבי הדרום נוכח הפגיעה ברצועת עזה וביטחונם היחסי, אך אינו מתייחס להשפעות של חשיפת אותם תושבים אל יכולותיו האלימות של השלטון . חשיפה זו יוצרת תפיסה של השלטון ככל יכול וכמסוגל להפעלת אלימות שרירותית.
שנית, היחס לאזרחים הערבים בישראל, שמתבטא בהריסת בתים ואלימות כלפיהם. המקרה של הריגת אבו אל קיעאן באום אל חיראן מייצג נאמנה את היחס החדש. יותר מההרג עצמו, שייתכן מאוד שנעשה ברשלנות או עקב תכנון לקוי, יש לשים לב לדחיפות שראה המשטר בהפגנת כוח אלים כלפיי אוכלוסיה אזרחית, בניגוד לעמדתו של הדרג המקצועי. הפיכתם של אזרחים ישראלים לחשודים מיידים ב"טרור" והפקרתם חסרי הגנה אל מול האלימות המשטרתית, מערערות את ההגנה שמספקת האזרחות הישראלית.
שלישית, התכנית האחרונה לגירוש מבקשי המקלט. הדגש התקשורתי והאקטיביסטי, נמצא בצדק רב על הטרגדיה של מבקשי המקלט ואי האנושיות שבהחלטת ממשלת הימין. הפעילים מזהים את מניעיה של הממשלה כנטועים ב"גזענות" או ב"עזרה לתושבי השכונות", אך זיהוי זה מוטעה. כפי שההתעמרות באזרחים הבדואים לא נובעת רק מגזענות, והמבצעים הצבאיים אינם קשורים רק ברצון לדכא את תושבי עזה כך גם גירוש מבקשי המקלט נועד לערער את ביטחונו של המעמד הפגיע היהודי.
בישראל 40,000 מבקשי מקלט, מספר גבוה מתוכם הוא של גברים ונשים בגיל העבודה. הכלכלה שהם מקיימים אינה נפרדת מהכלכלה הישראלית, והם בעצם ממלאים תפקיד שבעבר מילאו יהודים וערבים ממעמדות נמוכים יותר, בעיקר בשירותי ניקיון והסעדה. המדיניות שדורשת לגרש מישראל 40,000 מבקשי מקלט, צריכה לעורר באזרחים את ההבנה, שהמדינה מתעתדת כנראה לשלוח אלפי שוטרים חמושים, אשר ביום פקודה יפשטו על תל אביב, יוציאו מהמסעדות את העובדים בכוח, יקרעו אימהות מילדיהם, יעלו אותם על אוטובוסים וישלחו אותם לאפריקה, אל עתיד לא ברור.
המציאות אשר יצר חוק הגירוש היא מציאות שבה מאות אלפי אזרחים ישראלים, בעיקר בני המעמד הבינוני הנמוך, תושבי השכונות – שכניהם של מבקשי המקלט, העובדים בענפים כמו ענף המסעדנות והמלונאות המקיימים קשרי עבודה עמם, מבינים שתרחיש כזה הוא הגיוני ואף מתחייב מן החוק. כמו המבצעים בעזה והיחס לאזרחים הערבים, הוא מייצר מצב פוליטי של אי וודאות, של בלבול ושל פגיעות, המשמעותי בהרבה מהפיצוי הכלכלי המסויים שהגירוש יספק לתושבי השכונות. שלוש דוגמאות אלה לאלימות שבה נוקט משטר הימין כלפי אוכלוסיות שאינן נמנות על הפריקריאט אך נמצאות בקרבתו, מבטאות את האלימות שיום אחד עשויה להיות מופנית כלפיו, במידה ויפר את ברית הנאמנות. על העובדה שיעדה של האלימות הוא המעמד הפגיע מצביע הימין, יעיד הניגוד בין התמיכה בשימוש באלימות של הדרג הפוליטי אל מול המלצות הדרג המקצועי. רק לאחרונה דבק הרמטכ"ל בקו שממשיך את ההתנגדות העקרונית של הצבא לאלימות המופרזת שדורשת הממשלה, כשטען שהאמירה שיש להפעיל כוח מופרז בעזה היא "לא אחראית". בנגב, אורי אריאל מנע חיבורם של כפרים בלתי מוכרים לתשתיות מים בסיסיות, בניגוד לתכנית מאושרת של הרשות להסדרת ההתיישבות הבדואית , גוף שאינו כולל אף עובד בדואי. אף רשות ההגירה, שהייתה אחראית לאורך השנים לאכיפת החוק כלפיי מבקשי המקלט, הצהירה לאחרונה כי "לא תוכל להתמודד עם גירוש המוני בכוח".
המחלוקת בין הדרג המקצועי לדרג הפוליטי בשאלת הברוטליזציה, מדגישה כי המדיניות לא נבחרה בשל יעילותה לטיפול ב"בעיות" שהממשלה מגדירה, אלא למען פרויקט פוליטי גדול יותר.
"שלטון הנאמנות"
כאמור, משטר הפגיעות פועל בשני אופנים. הממד הכלכלי של משטר הפגיעות, בו רואה גוטוויין את מהות המשטר החדש, מתבטא בהעברת משאבים חומריים לתומכי הימין, והתניית תמיכה בנאמנות. גוטוויין עומד על הניגוד בין האוניברסליזם של מדינת הרווחה לפרטיקולריות של מנגנון המיגזור, אך המשותף הן למדינת הרווחה והן למגזרים, היא תחושת הביטחון שהם מסוגלים לספק, לעם באופן אוניברסלי, או למגזר באופן פרטיקולרי.
אמנם משטר המגזרים לא מספק ביטחון אוניברסלי, אך בתוך כל מגזר הוא מספק ביטחון מסוים בהיאחזות במנגנון הפיצוי. כדי להנות למשל ממנגנון הפיצוי של ההתנחלויות, היה על המתנחל לתמוך בשלטון הימין, כדי למנוע את פינוי השטחים ולהמשיך ולקבל תקצוב עודף. גם מפלגות כמו ש"ס וישראל ביתנו, דאגו לצרכים החומריים של המגזרים שלהן בצורת תקציבים מיוחדים ומימון. לא כך מתפקד משטר הנאמנות. כחלק משלטון הפגיעות הוא יוצר אי וודאות בקשר לזכאות האזרח לשירותים.
בהיגיון החדש של המשטר, הקריטריונים למדידת נאמנות או תמיכה בימין כבר לא קשורים למנגנוני הפיצוי הישנים אלא הם משתנים באופן תדיר; לעתים נדרשים מצביעי הימין לתקוף את חיילי צה"ל או המשטרה, לעתים הם נדרשים להגן באופן פרסונלי על פוליטיקאי כזה או אחר, אבל תמיד מאיימת עליהם חרב הנאמנות. נעלם הביטחון שהעניק המגזור.
זאת ועוד, מעבר לערעור שבטשטוש הקריטריונים, משטר הנאמנות לא מעביר סכומי כסף מספקים על מנת לשמש כמנגנון פיצוי חומרי. גוטוויין עצמו טוען כי קריסת המגזרים נובעת מאי יכולתם של מנגנוני הפיצוי לעמוד בעומס הדרישות שנוצר עליהם. הדגש אינו על הפיצוי הכספי, אלא על האיום בשלילת המעט שישנו. הציטוט של בני ביטון, ראש עיריית דימונה, בדבר ה"ההצבעה התודתית" לליכוד הוא לא תודה על כל מה שהליכוד עשה בשביל דימונה (כיוון שהשיפור בדירוגה הכלכלי של דימונה הוא כמעט זניח ביחס לדירוגה ב2009), אלא תודתו של הצופה מן הצד בעתים של אלימות וחוסר יציבות, על יציבותו היחסית.
כאן נפגשים האלמנטים הכלכליים והאלימים של שלטון הנאמנות של הימין. משטר המטיל את אימתו על המעמד הפגיע הישראלי החדש, המורכב משאריותיו של מבנה המגזרים הישן. ארנדט טוענת, בהמשך המשפט הקודם כי "בהשוואה לתנאים השוררים בתוך רצועת הפלדה, אפילו מדבר העריצות, כל עוד הוא מהווה מרחב מסוג כלשהו, נראה כמו ערובה לחופש". ערעור עולמם של המצביעים בכל תחומי החיים, במרחב הציבורי והאישי, מאפשר לגודד את אותם מעמדות מאוימים תחת מטריית הנאמנות, כשהם מפחדים ובצדק, מגשם האלימות הנוחת על כל מי שלא נמצא תחת מטרייה זו.