נכון לכתיבת שורות אלה, קשה להעריך אם חקירת ראש הממשלה בעניין העסקה עם נוני מוזס תוביל להגשת כתב אישום. אבל אם יש משהו שאפשר ללמוד מהפרשה הזו בבירור, הוא שגם אם תיאספנה די ראיות כדי להדיח את ראש הממשלה, נתניהו הוא לא הבעיה, אלא השיטה שלמד ברוב מיומנות לנצח עליה.
אם יוחלף נתניהו בכל אחד מהמועמדים הריאליים – בין אם מהמבחר הקיים או מזה המדומיין – אנחנו האזרחים נישאר מופקרים מול חונטת הון-שלטון-תעשיית ביטחון. אין זה חלילה אומר שאיננו צריכים לפעול להפלת שלטון נתניהו, אלא להצביע על נתיבי הפעולה הנכונים להצליח בכך, כדי שתעלה תחתיו חלופה ראויה.
אמאל'ה, ערבית! קמפיין ההפחדה של תנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל"
הכלי המרכזי שפיתח בשנותיו הארוכות בפוליטיקה, ושבאמצעותו הצליח נתניהו לבצר את מעמדו, הוא הפצת שנאה וניהול מדיניות הפרד ומשול. האיבה העמוקה בין כל הקבוצות באוכלוסייה שזקוקות להעברת מוקדי הכוח אל האזרחים מונעת יצירת מחנה פוליטי שיציע אלטרנטיבה לשלטון הקיים. באופן אירוני, מי שרואים עצמם מועמדים להנהגת המדינה מעתיקים את העמדות שנתניהו מפיץ רק כדי לשמר את שלטונו, והופכים אותם לאידאולוגיה כדי לשאת חן בעיני מצביעיו. בכך הם רק מרחיקים את היום בו נראה משטר אחר.
הרס הבתים בקלנסווה בשבוע שעבר, מראה בבירור כי שיטתו של נתניהו היא הצלחה מסחררת. הדמגוגיה שניסתה להצדיק את המעשה הנפשע, נשענה על טיעון מגוחך של יצירת שוויון בפני החוק; בלי כל בושה השווה נתניהו את המתנחלים מעמונה – שבנו על קרקע פרטית שגנבו – לאזרחים ערבים שבנו ללא היתר על אדמותיהם שלהם עצמם. באין מפריע, נתניהו הצביע על הציבור הכי מופלה בתחום הדיור כעבריינים, למרות שעיון קצר בעובדות מגלה שלמעשה אין כמעט דרך להיות אזרח ערבי בישראל ולבנות כחוק ביישוב ערבי.
מההריסות בקלנסווה, שבוע שעבר
זה הצליח לו: המחאה על המהלך הזה נותרה מבודדת בתוך החברה הערבית. ביום שישי נערכה הפגנה של אלפים בקלנסווה ללא השתתפות משמעותית של יהודים, והקול הדומיננטי ביותר נגד מעשה ההרס הוא של ועדת המעקב העליונה. צפייה במהדורות סוף השבוע, בהן נדחק הסיפור לשוליים (לעיתים עד לכדי העלמתו המוחלטת) מעוררת את השאלה האם הריסות הבתים הן ספין שנועד להסיט את תשומת הלב מחקירות ראש הממשלה, או להיפך.
והנה כעת, אחרי שקמפיין ההסתה של הממשלה שהאשים את הציבור הערבי בהצתת השריפות שפקדו אותנו התברר כעלילת דם, מגיע גם תורם של הגנרלים לאמץ את דרך ההסתה. קשה להאמין שקמפיין ההפחדה של תנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל", המאיים מפני רוב ערבי הבא עלינו לכלותנו, נווט על ידי מי שתופסים עצמם ההנהגה של השמאל בישראל. האלטרנטיבה המדינית ל"ערבים נוהרים לקלפיות" מובאת על ידי ייצוג נדיר של השפה הערבית בשילוט חוצות, אך במטרה ברורה ליצור תחושת איום. פתרון שתי המדינות המקודש, מוצע שוב רק כדי לוודא כי הישראלים יחיו בעתיד במדינה שיש בה כמה שפחות ערבים. אין בכך כל חדש – השמאל הציוני מוביל את הקו הזה כבר שנים ארוכות – אבל כעת הוא פשוט מאמץ את אמצעי השכנוע שהוכיחו עצמם כיעילים בציבוריות הישראלית: שנאה ופחד.
"אם לא ניפרד מהם- הם יהיו חלק ממדינת ישראל!" סרטון הקמפיין החדש של "מפקדים למען ביטחון ישראל"
כל הקומבינציות האלקטורליות המדומיינות שעולות בכל סקר שכלי התקשורת מזמינים אחרי כל פרשה, מלמדות כי הרכבי הגושים לעולם אינם משתנים. לכן, כדי להוביל למפנה משמעותי בדרך המדינית והחברתית, אין דרך מלבד שותפות יהודית ערבית רחבה. מאמציו של הרצוג להילחם בדימוי של אוהב ערבים ונסיונותיו של לפיד להיות שר ההסברה האפקטיבי ביותר לכיבוש, משיגים רק את ההיפך: חיזוק שלטון הימין באמצעות שכנוע הציבור כי כל חלופה אחרת היא רק צל חיוור שלו.
מי שרוצה סוף לשלטון ההון ולשחיקת המוסר, לא יגיע לשם באמצעות שנאה. מי שרוצה דמוקרטיה שבה עיתון הוא כלב השמירה והממשלה היא רגולטור, צריך להילחם בראש ובראשונה על ערכים של סולידריות, צדק ושוויון.