בסוף זה נגמר ב-800 מפוטרים ובני משפחותיהם, מבלי לציין את האלפים הנוספים מהמעגל השני שצפויים להיפגע הרחק מהכותרות. זאת, לאחר ארבע שנים בהן בעלי חיפה כימיקלים לא פעלו לייצר חלופות לאספקה המסוכנת של האמוניה, ובשם הדאגה המזוייפת לבטחון התעסוקתי של עובדיה, מרחו את כולנו בנסיונות לבטל את גזירת פינוי המיכל. ואם לא די בכך, בשיטת ההפרד ומשול הנהוגה במחוזותינו, ניסו לצייר באופן שקרי את פעילי הסביבה כאויבי העובדים. בניגוד למחאה הרמה שהפיקה עיריית חיפה מחוץ לכתלי בית המשפט כשדנו בפינוי, קשה להאמין שהפעם מישהו יארגן הפגנת אלפים כדי לדאוג למציאת חלופות תעסוקתיות עבור מי שחייו השתנו באחת.
- איך מסלקים מיכל אמוניה מהחיים שלכם? עשר עצות למהפכן – שחר שלוח
- עצמאות לתעשייה: לא סביבתית ולא כלכלית, פוליטית – ג'מילה הרדל ואכים
- "כמו ברשות השידור, גם כאן שוברים עבודה מאורגנת בשביל להעסיק בזול" – נגה ברגר
סיפור ההעסקה של העובדים הוא כשל שוק העבודה הישראלי כולו. הפגנה של עובדי חיפה כימיקלים. צילום: אלברט סופר/כוח לעובדים
כשחושבים על זה, הסיפור של חיפה כימיקלים מכיל קצת מכל הזוועות הישראליות: הוא מתחיל בהרחבה חזירית של פעילות התעשיות המזהמות במפרץ וממשיך בתהליך הפרטה נפשע של משאבים לאומיים ומסירתם לידי בעלי הון זרים. מדובר בסיפור הצלחה של יוזמה עסקית נועזת, שהמדינה לקחה בה את כל הסיכונים, אך כאשר היא החלה להרוויח, האזרחים לא קיבלו את ההזדמנות ליהנות מפרותיה משום שהמפעל נמכר בתנאי שקשוקה לידיים פרטיות. מכאן הדרך סלולה לכל התופינים המוכרים, הכוללים ניצול עובדים, זיהום מפלצתי, ציניות פוליטית, חשד לשחיתויות וקשרי הון-שלטון פסולים.
סיפור ההעסקה של העובדים הוא כשל שוק העבודה הישראלי כולו: כרסום מתמשך בתנאי העסקה שתחילה מבדיל באופן מפלה בין עובדי דור א' ו-ב', נמשך במאבק עיקש נגד התאגדותם, ואחר כך החתמת חוזים אישיים ולבסוף זה נגמר, איך לא – בהעסקת עובדי קבלן.
מיכל האמוניה הוא אנדרטה לתולדות הרשלנות הישראלית. שריפה בבית הזיקוק בחיפה, דצמבר 2016. צילום: The World in HDR / Shutterstock.com
אין כל ספק כי המפעל הזה הוא אחד מהיהלומים שבכתר המפוקפק של הפגיעה הסביבתית. מפעל הדשנים צבר היסטוריה מפוארת של חריגות אדירות מתקן זיהום האוויר, ונענש על הטלת פסולת בכמויות עצומות לים. החברה הינה אחד מחמשת המפעלים שרצחו את מימי הקישון שהפכו למחולל של משל ישראלי אחר של אי צדק, הלוא הוא סיפורם של צוללני השייטת שחלו בסרטן ולא זכו מעולם להכרה.
אל הפרק האחרון של הסיפור מצטרף מיכל האמוניה הידוע לשמצה, שתפס באורח פתאומי תשומת לב ציבורית למרות שהמאבק לסילוקו מתנהל כבר זמן רב. על רכבת המאבק האזרחי העיקש, טיפסו טרמפיסטים רבים ביניהם ח"כ יאיר לפיד שלא הפגין נחישות מרשימה כזו בנושא זה כשהיה שר אוצר. המיכל הוא אנדרטה לתולדות הרשלנות הישראלית. בשעה שהממשלה מאכלסת את המפרץ בעודף מיותר של צוללות מתקדמות, הנושאות (על פי פרסומים זרים) יכולות גרעיניות, היא מסכנת את תושבי האזור בפגיעת נשק קונבנציונלי פשוט מארגון צבאי קטן בראשות נסראללה. וכמו שלטי יוזמות התמ"א 38 הצצים כפטריות אחרי הגשם, המיכל גם משמש תזכורת לתרבות ה"יהיה בסדר" שהיא המדיניות השלטת בהיערכות לקראת רעידת אדמה שצפויה להכותנו בעתיד.
ואם כל זה לא מספיק, לפתע מתברר שהקשר בין הצוללות למיכל האמוניה איננו רק סימבולי, אלא שחברת טיסנקרופ מעורבת אף היא בקלחת. מחקירת פרשות השחיתות, עולה חשד כי עד המדינה מיקי גנור המשמש כדירקטור בחברת מיכל האמוניה, פעל יחד עם דוד שמרון כדי שיצרנית הצוללות תקים מפעל אמוניה חלופי בנגב. אל הסבך הזה מצטרף החשש שהביע מבקר המדינה בפני היועץ המשפטי לממשלה, על פיו הפתרונות שמצאו גופי המדינה לאספקת האמוניה למשק נעשו לכאורה באופן מוטה, כדי להיטיב עם חיפה כימיקלים. חשדות אלה מעמידים באור אחר את העובדה שרה"מ נתניהו, פעל לדחות בשנתיים את ריקון המיכל, תוך שהביע דאגה לעתיד עובדי החברה. עד מהרה הסתבר שראשי משרדו מנהלים קשרים ענפים ג'ולס טראמפ, הבעלים של התאגיד השולט בחברה.
התמונה העגומה והמורכבת הזו חייבת ללמדנו להביט עליה בכללותה. כל עוד נאבקים למען איכות הסביבה בהתעלם מן ההקשרים החברתיים האחרים, או נלחמים אך ורק לקידום זכויות עובדים במנותק מתרבות שלטונית מסואבת, חיפאים צפויים להמשיך לחיות במציאות שבה עירם היא החצר האחורית שאליה הממשלה זורקת את אשפתה, ולא דואגת ליצירת מקומות תעסוקה לתושביה. כדאי לזכור את זה טוב טוב כשבוחרים שוב בשותפי הממשלות האחרונות, משום שעתידנו נתון בידי מי שמתעשר מכך שמחמשים את ישראל לדעת, תוך הפחדה לא רציונלית מאיומים מופרכים והתעלמות מוחלטת מסכנות החיים עצמם.