אלפי ניצולי שואה לא קיבלו קצבה לפי חוק במשך עשרה חודשים, ובעקבות פרסום מאמרי על הנושא, התקבלה תגובתה של חברת "אוצר התיישבות היהודים" (אוה"ה), שפורסמה גם היא (התגובה בסוף הידיעה). בתגובה של אוה"ה שלוש טענות עיקריות, שמתעלמות מהסוגיות המרכזיות שמובילות להמשך הפקרת ניצולי השואה. לטענות שעלו, וגם למה שחסר בתגובה של "אוצר התיישבות היהודים", אני מעוניין להתייחס.
"זה לא אנחנו, זה הם"
הטיעון העיקרי בתגובה של אוה"ה, הוא ש"החברה לאיתור ולהשבת נכסי נספי השואה" יכולה היתה למכור את מניותיה ב'אוצר התיישבות היהודים' שנסחרת בבורסה ולקבל לרשותה כ- 200 מיליון שקל לטובת חלוקה לניצולים. הטיעון הזה נכון תיאורטית אבל שגוי באופן מעשי: ערך השוק של 'אוצר התיישבות היהודים' בסוף 2014, עמד על 594 מיליון שקל (הבקשה של 'החברה לאיתור ולהשבת נכסי נספי השואה' הוגשה ב-5 לינואר 2015), בעוד שערך מניות בנק לאומי שבידי "אוצר התיישבות היהודים" באותו יום, לפי המאזן ל-2014, הסתכם בכ- 981 מיליון ש"ח.
משמעות הדבר היא, שמכירת מניות אוה"ה שבידי "החברה לאיתור והשבה" – לפי ההצעה של אוה"ה – היתה מביאה להפסד של כ-100 מיליון שקל. זאת לעומת מכירה ישירה של מניות בנק לאומי, במידה שהצעת "החברה לאיתור והשבת רכוש נספי השואה" לחלוקת הדיבידנד היתה מתקבלת.
אוה"ה מכירה בכך וכותבת בתגובה: "לטענת החברה להשבה, במידה ותמכור את המניות, התמורה תהיה בחסר לעומת מצב שבו היתה מוכרת את מניות בנק לאומי, שמוחזקות על ידי חברת 'אוצר התיישבות היהודים'." מדובר ב'חסר' גדול מאוד, 100 מיליון שקל. סכום שהיה יכול לעזור רבות לניצולי השואה.
אוה"ה גם מתעלמת לחלוטין מבעיית הסחירות הנמוכה מאוד של מניות "אוצר התיישבות היהודים", שכתוצאה ממנה אין למעשה אפשרות למכור במסחר השוטף בבורסה, בזמן סביר, את מניות אוצר התישבות שבידי החברה לאיתור ולהשבה. מכירה בבורסה של מניות אוה"ה שבידי "החברה לאיתור ולהשבת נכסי נספי השואה", לפי הצעת אוה"ה, אינה ריאלית. האפשרות האמיתית היחידה שעומדת בפני אוה"ה היא למכור את המניות לקונים מוסדיים (קופות גמל, קרנות פנסיה, קרנות השתלמות, חברות ביטוח ובתי השקעות) בעיסקה מחוץ לבורסה ובמחיר הנמוך משמעותית מהמחיר בבורסה, בהנחה של 5% – 10% ויתכן אף יותר מזה. מכירה כזו, אם בכלל אפשרית, היתה מביאה, אולי, לקבלת כ- 140 מיליון שקל או פחות, הרבה מתחת ל- 200 מיליון שקל שאוה"ה מציינת בתגובתה והרבה פחות מ-250 מיליון שקל, שווין של מניות בנק לאומי שהיו מגיעות לחברה לאיתור ולהשבה אם בקשתה היתה מתקבלת.
עם עליית הנושא על סדר היום, בעקבות הפניה של "החברה לאיתור ולהשבה", נוצרה מציאות חדשה: לאחרונה נמסר על אפשרות למכור את המניות של אוה"ה שבידי '"החברה לאיתור ולהשבה", להסתדרות הציונית (קק"ל), שירכשו את המניות משיקולים פוליטיים.
"לדאוג לניצולי שואה זה לא ציוני"
טיעונה השני של אוה"ה מתייחס למטרות הארגון והוצאתן אל הפועל: "אוצר התיישבות אינה אחראית להעברת כספים לניצולי השואה ואין זה מתפקידה כלל." בטענה זו מתנערת אוה"ה מהאחריות שהוטלה עליה עם הקמתה – "אוצר התיישבות היהודים" נוסדה כדי לקדם את הרעיון הציוני, "לשמש מכשיר כספי לביצוע המטרות והפעולות הכלכליות, אשר התנועה הציונית תהיה מעוניינת בהן." קשה לומר שתמיכה בניצולי שואה נזקקים אינה נופלת במסגרת "מטרה ציונית." פעילות הדירקטוריון של של אוה"ה מעיד על חשיבה של חברה עסקית רגילה שתכליתה, על פי חוק החברות, להשיא את רווחיה. אם כך, צריך להעמיד אותם על טעותם.
"אנחנו פועלים לפי החוק (שמתאים לנו)"
הטיעון השלישי והאחרון של אוה"ה אומר שהם פעלו כשורה, על פי דין, ביושרה ובהגינות בכפוף לחוק החברות הישראלי, אך בחוות הדעת של פרופ' חמדני, שנמסרה לדירקטוריון אוה"ה, צוינה אפשרות משפטית לחלוקת מניות בל"ל כדיבידנד בעין: בפרק, "האפשרות לשלם דיבידנד שלא מתוך רווחים", פרופ' חמדני כותב, "בצד האיסור על תשלום דיבידנד שלא מתוך רווחים, קובע סעיף 55 לתקנון כי ניתן יהיה, בהחלטה מיוחדת, לשנות את התזכיר כדי לאפשר, בין השאר, הפחתת הון בכל אופן המורשה לפי חוק החברות". כלומר, ניתן לחלק את המניות לאחר שינוי התזכיר של אוה"ה ובאישור בית המשפט.
על אפשרות זו אין כל התייחסות בתגובה של אוה"ה. חברי ההנהלה ודירקטוריון בחרו שלא לפעול בדרך זו, שהיתה מסייעת לניצולי השואה. הסיבה לכך היא ככל הנראה שחלוקת המניות כדיבידנד בעין עלולה להביא לפירוקה של אוה"ה, שכן ההחזקה במניות בנק לאומי מהווה קרוב ל-90% מנכסי התאגיד. במקרה כזה, רק האינטרס האישי של חברי הדירקטוריון יכול להסביר את הבחירה באפשרות שאינה מסייעת לניצולי השואה הנזקקים.
הדיבידנד שהלך לאיבוד
ניתן להשוות את סוגיית חלוקת הדיבידנדים של אוה"ה למקרים דומים של חלוקת דיבידנדים מסיביים מהשנים האחרונות, לדוגמה, חלוקת הדיבידנדים בחברת בזק לפני מספר שנים, שהיתה כרוכה בהפחתת הון החברה ובקבלת אישור מבית המשפט. חלוקה זו נועדה לעזור לשאול אלוביץ, בעל השליטה החדש, להחזיר את ההלוואות שמימנו את ההשתלטות. אישרו לו? בוודאי. הדיבידנד חולק.
לעומת זאת, באוה"ה בחרו לפעול אחרת. באספת בעלי המניות שהתקיימה ב- 1 למרץ 2015, קיימו בעלי המניות של חברת אוה"ה הצבעה, חרף התנגדות החברה. הנושא שעלה להצבעה היה חלוקת הנכס המרכזי של החברה, כ- 5% ממניות בנק לאומי, כדיבידנד בעין, לבעלי המניות שלה.
לפי תוצאות ההצבעה, 99.96% מקולות בעלי המניות הרגילים תמכו בחלוקת הדיבידנד – רוב מוחלט.
נראה שדירקטוריון אוה"ה פועל בנושא זה בניגוד לרצון בעלי המניות של התאגיד. הדירקטוריון עשה זאת בכסות חוות-דעתהקובעת כי חלוקת דיבידנד בגובה כלל המניות של בנק לאומי שבידי אוה"ה, הינה בגדר חלוקה אסורה. הוא העדיף להתעלם מפרק אחר באותה חוות דעת, המצביע על הדרך לעשות זאת.
מתברר שחלוקת דיבידנד כדי לאפשר תשלום מענק לניצולי שואה נזקקים "אסורה", אבל מותרת כדי לאפשר לבעל שליטה לשלם חוב לבנקים, חוב שלקח כדי להשתלט על החברה.
ואסכם בנימה חיובית. גולן חזני מדווח בכלכליסט (ב-31 למרץ 2016), כי ההסתדרות הציונית (קק"ל) ו"החברה לאתור ולהשבת נכסי נספי השואה" מנסות למצוא פתרון לבעיה. האפשרות המסתמנת היא שקק"ל תרכוש את מניות אוה"ה שבבעלות "החברה לאיתור ולהשבת נכסי נספי השואה" תמורת 245 מיליון שקל, כדי לסייע לניצולי שואה.
תגובת "אוצר התיישבות היהודים" מה-2/5/16:
"צר לנו שמר פורטוגלי מנסה לערוך משפט שדה לאוה"ה מבלי שכל העובדות לפניו. כל השאלות הללו, ורבות אחרות, לרבות באשר להתנהלות החברה להשבה לפני הגשת התובענה ובעקבותיה, נדונות מזה כשנה בפני המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו. בית המשפט הוא שיכריע בכל הסוגיות שעלו בפניו לרבות השאלות שנזכרו במאמר של מר פורטוגולי".