דודו ויזר מכניס אותי לביתו ברחוב המסגר. באוויר יש ריח מוזר, "של נייס גיי ושל שעועית שעשיתי", הוא אומר. על השולחן אשכול ענבים וספרים מונחים באי סדר. הכל נראה מוזנח וכך גם דודו, אך הברק והאטרף בעיניו עדיין נשארו כפי שהיו לפני שלוש שנים, בפעם האחרונה שבה ראיתי אותו. אנחנו מדברים על קטע של ניטשה שהוא מקריא לי, אבל הוא לא אוהב את הפרשנות שלי ואומר "נו טוב אם אתה חושב ככה".
אחר כך השיחה עוברת לחסרי הבית והסיבות שבגללן אדם מגיע להיות ברחוב וכשאני מתנגד לדבריו שלהיות ברחוב זו "מחלה" ומעלה סיבות מאקרו-פוליטיות וחברתיות, הוא מבטל אותי ואומר "נו אתה חברתי כזה, ביבי עשה וביבי לקח". זה דודו, אומר תמיד את הדברים כפי שהוא רואה אותם, ללא התחשבות בקונבנציות חברתיות, בלי להסתיר. הוא פחות מקשיב ויותר מטיף, מורד גם בגיל 69, אדם פגוע מאוד שבאומץ רב חושף את פגיעותו. איש של אמת.
דודו ויזר נולד בשנות ה-40 בחיפה והיה לדבריו נון קונפורמיסט מילדות. נשא שתי נשים ומהן יש לו ארבעה ילדים. הוא כתב שירים שהתפרסמו, מחזות וספרים. בסוף שנות ה-60 הוא התחיל לעבוד כשדר בקול ישראל ונחשב להבטחה גדולה. לאחר שנים של קריירה מוצלחת, ב-1978 הוא ראיין את סרבן הגיוס אורי דייוויס במה שלבסוף עלה לו בקריירה שלו. הוא היה קצין שלחם בשתי מלחמות, במלחמת יום הכיפורים עבר הפגזה שהרגה את חייליו, הוא חזר משם אדם שונה: "גמרת והלכת הביתה ואז העינוי הסיני מתחיל, טיפה, טיפה, טיפה. המלחמות נעוצות עמוק בפנים ואתה יודע, מוח אחד הלך לטייל, הכל בסדר רק מוח אחד הלך לטייל ולא חוזר.. זה הכול".
שנים עבד כשומר באתר בנייה וחי שם ולאחר מכן הסתובב בארץ כשהוא ישן אצל חברים. הוא היה נגן רחוב, בתל אביב ובמקומות אחרים ומזה התפרנס. כיום הוא עסוק בליצור, בעיקר בכתיבה.
אתה מדבר על המצב של חסרוּת בית כמחלה.
"אני חושב שזאת מחלה, בן אדם Can't have. אתה צריך להבין שבן אדם שמסתובב ואין לו כלום אז משהו בתוכו לא מאפשר לו שיהיה לו, וצריך לראות אותו כחולה. האדם הזה בורח מהטוב ודבק ברע, זה לא נראה לך מחלה, אז מה זה נראה לך? זו בחירה פנימית, לא מודעת, ברע. המונח מציאות פנימית חשוב כאן. מציאות פנימית שמפגישה אותך עם המציאות החיצונית".
ספר לי על החיים ברחוב.
"זה מצב מפחיד. מצב שבו אתה בפחד מתמיד. מהקור, מדברים פשוטים. הקור יכול להרוג אותך, מהגרדת, ממה שאתה רוצה, הכל מפחיד אותך. מאיפה תאכל? כן. יש לך יחסים מורכבים עם האכילה. אתה לא יודע מה אתה רוצה. זה לא איזו חופשה בטורקיה שמחשק לך להיזכר בה. תשמע, כשאתה בשיא של המצב הזה אז הדבר האחרון שאתה יכול לדבר עליו זה איך נראה היום, כי אתה שבוי שנייה-שנייה בידי הסיוטים והפחדים שלך. אם היה מצלם אותך הליקופטר: פשוט הלכת, הלכת מפה לשם ומשם לפה, אתה מבין? איך נראה היום? תסתכל במחזות של בקט ותבין איך נראה היום. שיממון, תקווה נוירוטית. איך נראה היום. ושיאו של המצב, בשיא, זה סיוט מתמשך, אתה פשוט בורח מפה לשם ומשם לפה".
יש גם חופש ברחוב?
"כדאי שלא תראה בזה איזה תהילה כדאי שלא תייפייף את זה, אבל יש גם תחושה של חופש, יש גם חופש, כלומר כביכול אתה יכול ללכת לכל מקום ולעשות כל דבר בכל רגע. אבל אני אחזיר אותנו לשיר של כריס כריסטופרסון: "Freedom is another word for nothing left to lose".
("חופש הוא מלה אחרת לאין-מה-להפסיד") בסופו של דבר מצבי המציאות מנצחים אותך, אתה יכול לחלום מה שאתה רוצה, אתה יכול לחלום שהשתחררת למשל, אבל זה לא יחזיק הרבה זמן מעמד עד שהאוזניים שלך יתחילו לכאוב או משהו כזה, או שהגב שלך יתחיל לכאוב ואתה לא תבין מה הקשר בין החופש המהולל שלך לבין זה שכואב לך הגב.
"בשנים הראשונות אתה אולי יכול להגיד: 'מצוין אני עומד מול איתני הטבע והם לא שוברים אותי ואני שם על זה זין'. אתה מבין, זה בשנים הראשונות, אבל צריך להבין דבר מאוד חשוב, שיש כאן אלמנט שחיקה מהמדרגה הראשונה ואני מתאר את זה בספר שכתבתי, אני מתאר איך אני רואה בן אדם ואני ממש רואה את השקיעה שלו, שנה אחת הוא נראה ככה, שנה שנייה ככה, שנה שלישית, שנה רביעית וזהו הוא איננו. זאת אומרת יש תהליך של שחיקה, בתור צעיר אתה יוצא לדרך יותר עם החלום ופחות עם המציאות, ולאט לאט עם המציאות היא קשה ואז היא קונה שביתה בתוכך. ואז ההומלס אחרי חמש שנים הוא לא ההומלס של אחרי שנה וחצי, יש תהליך. אתה ממש רואה את שיני הזמן, אתה רואה את שיני הזמן ואתה רואה את זה בעיניים".
אתה רואה את ההומלסים כאנטי-ממסדיים, כאלו שמתנגדים לסדר החברתי?
"מה הבעיה של ההומלס? זה שאין לו רצון, אני חושב, אתה הרי לא יכול לגייס הומלס שישטוף לך כלים כי הוא לא יעשה את זה, הוא הרי מצפצף עליך ועל כל העבודות שתיתן לו. יש בזה איזו התרסה כזו, שהוא לא עובד בשביל אף אחד, יש לו התרסה כזו וצריך לבדוק מאיפה היא מגיעה ולהבין שזו איזו בעיה שלו. אם אתה שואל אותי, אז נקודת הראות שלי היא פסיכולוגית ואתה יכול לקבל ממני רק תשובה, שהוא בעצם מתריס על אי האהבה שהתרחשה בחייו ואי האהבה הזאת התרחשה בילדות. אני חד וחלק אומר לך את זה. אם אתה רוצה אז תלך לאנשים שיגידו לך ממסד ושממסד כי זה יותר נחמד, יותר שוטרים וגנבים, אבל האמת היא שהוא מתריס על אי האהבה שהתרחשה בחייו והוא מתריס על עוול שלעולם לא יתוקן. והוא המנוול שעושה לעצמו את העוול הזה על ידי הפנאטיות שלו נגיד. אבל חלק מבוסס על פחד, יש כאלה שהם בענייני התרסה וסירוב, אבל אני חושב שחלק פשוט מפחד".
הרווחת מהחיים ברחוב משהו?
"אני לא ראיתי עצמי כהומלס כי חשבתי שאני בסיפור האמנותי, של היצירה. כמובן שזו יכולה להיות אשליה מנחמת, אבל אני חושב שכל רגע שם היה נחוץ וחיוני ובלתי נמנע. הייתי הומלס שקורא את ולטר בנימין וכותב על ההומלסיות, הומלס שנתקל בספר של מונטיין ובוכה, אני מבקש סליחה מכל ההומלסים, אני לא רואה את עצמי נעלה עליהם, אבל לא הייתי הומלס מקובל. קיוויתי שהכל זורם לכיוון של הגשמת כוחותי היצירתיים. אני חושב שהיום כשאני בבית, הכתיבה שלי פורצת וזה הוכיח את עצמו. זה לזכותי היום, אם זה לא הרג אותי, כמו שאומרים. הבית מאפשר לי לנוח היום, הומלס מת כי הוא לא יכול לנוח.
"בסופו של דבר. זו התשה, כל הדברים מתישים אותו. אם היתה לו אפשרות להירגע, לאכול טוב, הוא לא היה מת. הוא מת כי הוא במדרון שאין לו שום אפשרות לעצור אותו וזה בהחלט קשה. כשיש לך מקום להיות בו אז המדרון נפסק, אתה יכול לבוא ולצאת, להיפגש עם אנשים ולא לפי הצו ההישרדותי וההרגלים שאולי עזרו לך אבל בחלקם גם הפכו להיות מאוד הרסניים לגבייך.
"אני ניסיתי ליצור וגם בטבע הייתי יושב. פעם ברחתי לכמה חודשים לים המלח כשהיה קר מידי במקומות אחרים. לא רוצה לתאר לך את זה שיש איזה אושר שמחמיצים אותו בחיים הרגילים. אין מה לנפח את זה. אין מה להכניס את זה למגירה של אושר. זה אושר מפוקפק מאוד. אתה רוצה לאונן ברחוב, איפה תאונן? אנחנו קודם כל גוף וקודם כל בעלי חיים. האדם מביא את עצמו בסוף למצב הזה. אתה בעיקשות חותר למקום הזה כאילו שיש בו גאולה – ואין בו גאולה, יש בו סך הכל אבדון. אין להם חברה, קשה להם לדבר. זה קודם כל סיפור של בדידות".
אמרת שהומלסיות זה עניין רגשי. איך היית עוזר לטפל בתופעה הזאת?
"אני מבסוט שחיי היצירה שלי פוריים ואם אני גם חי וגם יש יצירה אז אין לי שום טענות לאף אחד בעולם. בסך הכל מי שחושב שהחיצוניות יכולה לפתור את הבעיה אז הוא טועה טעות מרה. מדובר בהרגלים נפשיים עמוקים ביותר שהופכים את האדם. הוא כבר לא חושב בעצמו אלא חי את הרצף הזה שהתגבש במוחו במהלך השנים הקשוחות שעיצבו אותו. זה להיות כל הזמן במחסור, כל הזמן בחרדה שאין ונגמר. אני פה עכשיו אבל זה לא משכנע אותי שאני יכול להניח את עצמותי בשלווה ולעסוק בענייני ולהרגיש טוב. אתה בבריחה מתמדת מבפנים, משהו בך לא נח, כי זה המערבל בטון שעבד בתוכך במשך שנים ואתה לא יכול להפסיק את הפעולה שלו פתאום. להוציא אותו מהשטקר ולהגיד 'עכשיו תחיה פאנן אגוזים'. זה לא הולך ככה. זה הסתגלות ממושכת ולא תמיד מוצלחת. האדם גם יכול להרגיש חסר מציאות ויכול להרגיש שהוא מעדיף לחזור למחסור המוכר והחביב".
מילות שירו של דודו ויזר- "לנצח זה לשרוד". תמונת אילוסטרציה, למצולם אין קשר לכתבה