אברה מנגיסטו בן אגרנש שבוי בידי החמאס כבר למעלה מ-840 ימים ולילות. אם תשאלו את אזרחי ישראל מי זה אברה, כנראה שרובם יענו בשאלה חזרה, "מי זה?". במצב כזה, תהיו בטוחים שמחר הוא לא יהיה בבית.
כולנו אשמים בזה, בגלל שאנחנו לא באמת עושים הכל למענו. הרי הוא לא נחטף במלחמה, ובשביל אחד כזה לא באמת נשנה תוכניות או נבטל חס וחלילה איזה בילוי, רק כדי להביע תמיכה או להגיע פיזית להפגנה שדורשת את שובו הביתה. המאבק לשחרורו של אברה היה ונשאר ברובו של משפחתו בלבד – משפחה דלת אמצעים ועם קשיי שפה – ובעיקר, משפחה שלא מכירה את האנשים הנכונים במקומות הנכונים.
ממשלת ישראל ניצלה מתחילת הדרך את הקשיים של המשפחה: היא התייחסה אליה בצורה מזלזלת, היתלה בה, וגרמה לה לשבת בחיבוק ידיים כמעט שנה שלמה – באמונה שנעשה הכל כדי להחזיר את אברה במהירות האפשרית, בריא ושלם. המדינה שלחה שליח למשפחה, שבשיא חוצפתו איים שאם הסיפור ידלוף לתקשורת, המשפחה מעמידה את אברה בסכנה. בסופו של דבר, המשפחה הבינה שמישהו קונה לעצמו שקט וזמן.
זה שאברה הוא בן העדה האתיופית לא הופך אותו למקרה פרטי של העדה. הפגנה להחזרתו של מנגיסטו, אוגוסט השנה
כמי שידע על המקרה עוד לפני שפורסם, האמנתי באמונה שלמה שברגע שהסיפור ייצא לתקשורת, מדינה שלמה תעמוד על הרגליים, ותדרוש להשיב אותו הביתה. לצערי הרב התבדיתי. מהר מאוד התפוצצה לי הבועה, והאכזבה היא עצומה. לפני כמה שנים הייתי חלק ממאבק ארוך ועיקש שדרש את שחרורו של גלעד שליט, אבל עכשיו, כשאברה בן העדה שלי נמצא בשבי החמאס, אף אחד לא קם לזעוק ולהקים צעקה.
ברגעי אסון בארץ או בעולם, אנחנו הראשונים שקמים ומציעים עזרה, אז איפה "עניי ביתך קודמים לעניי עירך, ועניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת"? בחור ישראלי אתיופי יהודי חולה חוצה את הגבול, עובר אותו בקלות בלתי נסבלת, ואף אחד לא צועק בשביל לנסות להחזיר אותו הביתה, או לפחות לשאול איך לעזאזל הוא חצה בכזאת קלות. אף ח"כ, להוציא הבלחות רגעיות של חלקם, לא מלווה את המשפחה או תומך בה בדרך כלשהי, כולל הנציג שלנו בכנסת, ח"כ אברהם נגוסה, שכביכול אמור לשפר את התנאים של הקהילה שנתנה לו את קולה, כולל משפחתו של אברה.
ההתעלמות המוחלטת של רה"מ מאברה ניכרת בכל מקום: בפייסבוק, בישיבות ממשלה, בדיונים באו"ם או בציוץ קטן בטוויטר – באף אחד מהם לא טרח נתניהו להזכיר את אברה. לעומת זאת, הוא לא פספס את ההזדמנות לאחל לנו, העדה האתיופית, איחולים לבביים לרגל "חג-הסיגד". פוסט ריק ולא אמיתי שהיה עדיף לוותר עליו. לא היה בו שום אזכור בסגנון "אנחנו עושים הכל כדי להשיב את אברה הביתה".
https://www.facebook.com/Netanyahu/posts/10154144116482076
מה שתפס את תשומת לבי במיוחד בפוסט היה המשפט "בני העדה, אחיותיי ואחיי האהובים, ביום חגכם אני נושא תקווה ואמונה שכל עם ישראל יכיר את המורשת הגדולה והמפוארת שלכם". "אחיך" אברה כבר למעלה מ-840 ימים ולילות בשבי החמאס, ואתה לא עושה מספיק (אם בכלל) כדי להחזיר אותו.
אני שואל את עצמי לא פעם למה. למה הציבור אדיש כל כך לאברה? האם יכול להיות שהוא בצבע הלא נכון? אני רוצה לחשוב אחרת ולהאמין שאין לזה קשר. אבל אז מגיע כבוד "הרב" אליהו אסולין שטוען שתינוקות אתיופים הם "בשר תותחים", ואפשרי בחלט להתלמד עליהם כי "גם אם טעית לא קרה כלום". הסיפור הזה מתווסף לאינספור סיפורים גזעניים רובם בחסות המדינה. והציבור? רק שלא נפריע לו למנוחת הצהריים.
להשאיר כסא ריק בחג כהזדהות, לצאת למחאה מול בית ראש הממשלה, להפגין מול שגרירות טורקיה – זה טוב ויפה אבל לא מספיק כדי להחזיר את אברה הביתה. הציבור כולו, לאורכה ולרוחבה של המדינה, חייב להתגייס ולצאת למאבק בלתי מתפשר, לדרוש בכל הכוח את החזרה של אברה. המאבק חייב להיות הרבה יותר אגרסיבי וחזק. חייבים להשאיר את אברה בתודעה יום יום.
כולנו אשמים בזה, בגלל שאנחנו לא באמת עושים הכל למענו. אירוע הדלקת נרות בבית משפחת מנגיסטו, השבוע. צילום: בני וודו
מקרה אברה הראה בבירור מוחלט עד כמה מקרים שקשורים אלינו, העדה האתיופית, לא באמת מעניינים אף אחד חוץ מאת בני העדה. לא זכור לי אף מקרה שאזרח ישראלי היה בשבי והציבור לא התגייס למענו. במקרה של אברה קמים להם כל מיני חכמולוגים ומנסים לצייר תמונה של בנאדם בריא לחלוטין, שקם ביום בהיר אחד והחליט לעבור לשכנים. אז זהו, שלא. אברה היה "לא בריא" כשהחליט לחצות, ובכל מקרה "החיסרון" הגדול של אברה הוא בצבע העור שלו.
מי שחושב שאני טועה, יכול בקלות להוכיח אחרת. קומו וצאו למאבק. לא מאחורי המקלדת. ותעשו טובה תפסיקו עם משפטים כמו "אנחנו איתכם במאבק". זה לא מאבק אישי שלי, זה מאבק של כולנו יחד, או לפחות אמור להיות. זה שאברה הוא בן העדה האתיופית לא הופך אותו למקרה פרטי של העדה. הרי אנחנו טובים לצה"ל אבל לא מספיק טובים כדי להיכנס למועדון בת"א. סיפור אברה מנגיסטו מעמיק עוד יותר את הקרע, והתחושה שאותו אפשר ונוח לשכוח.
לכל אותם יפי הנפש שטוענים "הוא חצה לבד" ו-"למה המדינה צריכה להסתכן בשבילו?": אם הוא היה מקבל את הטיפול הראוי מהמדינה, הטור הזה לא היה נכתב. אם המדינה הייתה שומרת על הגדר כמו שצריך, אברה לא היה מצליח לעבור אותה.
אני האזרח הפשוט מן המניין, עם עוד רבים וטובים, אעשה כל שביכולתי כדי להמשיך לדבר ולהיאבק על אברה בכל זמן ובכל מקום, בתקווה ואמונה גדולה שניפגש פנים מול פנים.
