השבועות שקדמו ליום הזיכרון בשנתיים האחרונות עמדו ברובם בסימן הביקורת כנגד התערבותה של מירי רגב בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל. ההתעקשות של שרת התרבות והספורט לשלב נאום של ראש הממשלה בטקסים האחרונים, להפוך את בחירת מדליקי המשואות לאירוע תקשורתי מתגלגל ולהוסיף אפקטים קוליים המדמים תנועת רכבות והצגת ילדים העונדים טלאי צהוב על הבמה (״הצלחנו לפצח את השואה״) זכו להתקפות ציבוריות רבות שראו במהלכיה של רגב פוליטיזציה שהופכת את הטקס הממלכתי למופע ראווה לאומני.
כנגד החיזיון האור-קולי האינטרסנטי, הקיטשי והמפלג בניצוחה של רגב, עיתונאים, אנשי ציבור ופוליטיקאים רבים מהמחנה השני הציבו את הממלכתיות של טקסי הזיכרון הקודמים של המדינה כאידיאל. עבורם, טקסי יום הזיכרון שקדמו לעידן נתניהו, התעלו מעל ה״פוליטי״ והשכילו להציג אחדות ואבל מכובד שמשותף לכל אזרחי המדינה.
אך עם הגעתו של יום הזיכרון הנוכחי, רגע לאחר סיום סבב האלימות האחרון בעזה ובדרום הארץ, חשוב דווקא עכשיו להיזכר ולהזכיר שגם החזון הממלכתי של פעם הינו פוליטי. לא ״פוליטי״ במובן המפלגתי הצר של המילה, אלא באופן שבו אנו מקנים משמעות לחיים ולמוות שלנו באמצעות נרטיב שגדול מאתנו כאינדיבידואלים – יהיה זה הלאום הישראלי, הדת היהודית, ההיסטוריה ועוד. כדי לערער על הניגוד הקיים לכאורה בין הממלכתי לפוליטי בישראל, אני מבקש לחזור ל״הר הטועים״, הרומן הקצר של יהודית הנדל שפורסם ב-1991 ומספר על העלייה של הורים שכולים לקברי ילדיהם בבית העלמין הצבאי בקרית שאול, יום לפני קיום עצרת האבל הרשמית לחללי מלחמת יום הכיפורים.
״הר הטועים״ אמנם זכה לשבחי הביקורת אך לא להצלחה מסחרית ונעלם במהירות מהתודעה הציבורית הרחבה. ייתכן מאוד ששורשיה של התעלמות זו טמונים ברצון להדחיק יצירה ספרותית, שכבר לפני כמעט שלושים שנה, התעקשה להראות לנו שהאבל אינו באמת משותף לכולם וכי לחשוב שהממלכתיות, על סיפוריה וסמליה, היא טבעית ומובנת מאליה זאת שגיאה שתוצאותיה עלולות להיות הרות אסון.
כבר בעמוד הראשון של ״הר הטועים״, המספרת חושבת לעצמה ששוב טעתה. שוב היא הסכימה להיכנס ״רק לקפה״ אצל חבריה, זוג הורים שכולים בשם מאירה ואריאל על מנת לבסוף למצוא את עצמה נוסעת עימם ועם חברם, שמוליק רון, לבקר בקברי בניהם שנפלו במלחמת יום הכיפורים. בעוד שבמקרה של המספרת, המחשבה על טעותה הינה מיתממת שכן ברצונה לכתוב על האבל של חבריה, הרי שטעותה אכן מצביעה על הפער התהומי שמתקיים לאורך הרומן בין כלל הציבור – לבין אלו שאיבדו את ילדיהם במלחמה. בין אלו שיכולים לבחור אם ״לקפוץ״ לניחום אבלים; לבקר בטקסי יום הזיכרון; לחשוב תוך כדי בסתר ליבם שאולי זו הייתה טעות והיה עדיף להישאר בבית; לבין ההורים השכולים שלהם אין ברירה. עבורם כל ימי השנה, ולא רק אחד, הינם אבל על הבן שאבד.
הפער שמתקיים לאורך כל הרומן הוא בין כלל הציבור – לבין אלו שאיבדו את ילדיהם במלחמה. בין אלו שיכולים לבקר בטקסי הזיכרון, לבין ההורים השכולים שלהם אין ברירה
הפער הטרגי הזה בין הציבור הצופה באבל להורים האבלים מגיע לאחד משיאיו דווקא בטקס של הדלקת המשואות. כשאמירה, חברתה של המספרת, מדליקה את המשואה לזכר בנה וכמעט מבעירה את עצמה בכוונה, הצופים במחזה מרחוק רק אומרים ש״היה טקס מרשים״. ממרחק, האבל האובדני של אמירה הופך בטקס למופע של ״משטח חגיגי מואר״ ושל ״הזרקורים הענקיים שטיילו על הגבעות״. ברגע שהאבל הפרטי מגויס לצרכי התצוגה הלאומית הוא הופך להופעה שבה אפשר ויש לדון, לנתח אותה אסתטית, להתענג על מכובדות הקתרזיס המשותף שהטקס הממלכתי מספק לכולנו רגע לפני חגיגות העצמאות. ממש כפי ש"ידיעות אחרונות" בישרו בשנה שעברה כי הטקס של רגב הצליח מעל לכל המשוער וכי ״ישראל חגגה 70 בטקס מרהיב: המשואות הודלקו לתפארת המדינה".
"כמה זמן אנחנו יושבות פה? עשר שנים?"
הטעויות הנוספות שמתגלות לאורך הביקור בבית העלמין ב״הר הטועים״ ממשיכות להצביע על התהום הכרויה בין היגון הפרטי לאבל הממלכתי. בעוד מועדי האבל הממלכתי קצובים בימים ובתאריכים, ומסומנים בטקסים המקדשים את הנופלים – היגון של ההורים השכולים פורע את מושג הזמן. בית העלמין מתגלה כ״מקום נטול זמן״ של ״עונה אחת״ שבה ״המחשבות הולכות רק לכיוון אחד״ אל ה״בן שיישאר צעיר תמיד".
בניגוד לשאר הציבור שבא לכבד את הנופלים בשעה היעודה ולהמשיך הלאה שכן ״החיים בנחמתם מאוד אהבו את זה וחזרו על זה במקהלה – הכול בסדר, כולם בסדר", ההורים השכולים טועים שוב ושוב בקריאת הזמן. הם מאבדים ימים, מתבלבלים בשעות ותאריכים או דווקא חוזרים עליהם באובססיביות כמו האם השכולה שמסתובבת בבית העלמין ורק אומרת שוב ושוב ״המלחמה התחילה לפני עשרים שנה. המלחמה התחילה לפני עשרים שנה".
"כמה זמן אנחנו כבר יושבות פה? עשר שנים?״ שואלת אמירה את המספרת, שאחר כך מעידה כי בבית של אמירה ושמוליק רון הפסיקו לספור תאריכים ושנים לאחר שבנם נהרג.
״יש כאלה שחיים עם הרעל,״ אומרת אמירה למספרת, ״אבל אני, אני בצד הלא-נכון של האדמה"
בניגוד לחבריה, מאירה ואריאל שממשיכים ״לתפקד״ לאחר מות בנם, ובניגוד לבעלה שמוליק רון שחוזר לעבודתו במשביר כי ״צריך לארגן את החיים מחדש״, אמירה מסרבת להסכין עם הטעות הגדולה ביותר ברומן. הטעות של חיילים שמתים בקרב, הטעות של ילדים שמתים לפני הוריהם, הטעות של הורים שמטפחים את הגינות המלבלבות של קברי בניהם במקום לסדר את חדריהם המבולגנים שעזבו לפני צאתם למלחמה ויישארו מעתה כך לעד. ״זה לא צודק, זה לא צודק, אמרה בקול גבוה, ותלוש מהקונטקסט שלו המשפט הלא-שייך התרוצץ פה על הגינות כמו שגיאת-דפוס גדולה".
אמירה מסרבת לקבל את הטקסים הממלכתיים, מסרבת להטמיע את ההסברים הלאומיים והדתיים שנאמרים שוב ושוב לאורך הרומן באוויר החם של בית העלמין: במותם ציוו לנו חיים, תהילת נצח לבנינו, אל מלא רחמים, כולנו משפחה אחת כל עם ישראל, עלינו לקבל את הדין, עלינו לחזור לחיים. ״יש כאלה שחיים עם הרעל,״ אומרת אמירה למספרת, ״אבל אני, אני בצד הלא-נכון של האדמה".
מחזור המלחמות, כמו עונות השנה
בדומה לאמירה שאינה יכולה לחיות עם הרעל, גם הכתיבה של הנדל ב״הר הטועים״ מסרבת ללכת שולל אחרי הגנים הפורחים של בית הקברות, אחר אמירות הנחמה של המבקרים, ובעיקר אחר המזור שהטקסיות הממלכתית מציעה באמצעות ההבטחה כי הזיכרון הלאומי של ההקרבה ההרואית יפצה על הקורבן האישי. הבטחות אלו עוברות כחוט השני בתרבות הישראלית בכלל ובטקסי הזיכרון בפרט באמצעות שיריהם המפורסמים ביותר של נתן אלתרמן, חיים גורי ועוד, שאותם אנו מדקלמים בכל טקס זיכרון החל מקום המדינה. שירים כדוגמת ״מגש הכסף" , ״הרעות״ ו״הנה מוטלות גופותינו״, עיצבו וקידשו את מיתוס ההקרבה של הנצורים והצודקים של מדינת ישראל שבמותם העניקו לנו חיים.
הלבלוב של הרקפות והכלניות בשירים של חיים גורי לדוגמה, לא רק מסמל את התחדשות חיי הלאום בזכות מות הנופלים – אלא ממש מתאר כי התקומה הלאומית מתאפשרת עקב דם הנופלים שמדשן את הפרחים. אצל גורי המוקדם, הנופלים זוכים למעמד אלמותי של מתים-חיים שכן המתים חוזרים לתחייה, אם לא ממש בדמותם, אז בדמות הלאום העולה ופורח. בשירים אלו, בחזרה עליהם שנה אחר שנה בטקסי יום הזיכרון הממלכתיים, מחזור מלחמות ישראל מקבל את אותה טבעיות מובנת מאליה של מחזור העונות בטבע עצמו.
אך אם יש משהו שכתיבתה של הנדל ב״הר הטועים״ חושפת, הוא שטקסי יום הזיכרון הממלכתיים, הינם מראש ותמיד היו, פוליטיים. בעוד מיתוס ההקרבה הופך בטקסי יום הזיכרון לחלק טרגי אך טבעי מקיום המדינה, הרי שכתיבתה של הנדל מסרבת לראות את מחזור המלחמות כמחזור של הטבע. מראש, הטבע שמופיע ב״הר הטועים״ הינו חשוד במקרה הטוב, מלאכותי ושקרי במקרה הרע.
מעל הגינות מרחפת המלחמה הבאה
הגנים שמלבלבים מעל קברי הבנים אינם סתם פרי הטבע, אלא פרי הטיפוח של גנני המדינה ושל ההורים הנאבקים להצדיק את מות בנם. ב״הר הטועים״, המוות של הילד לפני הוריו, ולא חשוב לשם איזו מטרה נאצלה, מנוגד לטבע, פורע את חוקיותו. בניגוד לשירי טקס יום הזיכרון שמקנים טבעיות לדמות החייל הנופל שמופיע כמת-חי בזיכרוננו הלאומי ומותו ממשיך לקיים את חיי המדינה – ב״הר הטועים״, ההורים השכולים הופכים בעצמם למתים-חיים. אפילו שמוליק רון, בעלה של אמירה, שמאמין ב״כוחה של השיגרה״, מודה כי ״לפעמים אני חולם שאני מת למרות שאני חי״. אל מול נקודת שבירה רגעית זו, פעמים רבות אלו הנשים שמופיעות ב״הר הטועים״ שמסרבות לכל צידוק פוליטי, דתי והיסטורי למות בנם. ״אני לא רוצה בן קדוש, אני רוצה בן חי,״ צועקת פסיה, דודתה של המספרת, אל מול אביה שמנסה לנחמה כי ״והוא היה והוא הווה והוא יהיה בתפארה".
אך למרות הזדהותה של המספרת עם פסיה ועם אמירה שתתאבד בסוף הרומן, ״הר הטועים״ אינו מבטל לחלוטין את הנרטיב הלאומי כאשליה. הרומן ממשיך לנוע כמטוטלת בין ״מה לעשות צריך להמשיך לחיות״ שאומר אחד האבות השכולים בבית העלמין לבין אשתו שמשיבה ״אבל זה מושך, זה מושך, אי אפשר שלא לבוא".
הרומן נע בין ״מה לעשות צריך להמשיך לחיות״, שאומר אחד האבות השכולים לבין אשתו שמשיבה ״אבל זה מושך, זה מושך, אי אפשר שלא לבוא"
הנחמה של הנרטיב הלאומי, של המשך החיים אחר האובדן, מופיעה בספר כאפשרות רחוקה, כרקע לחלקות בית העלמין שעליהן שמוליק רון משקיף, ״ועיניו עוברות ממלחמת השחרור, למלחמת ששת הימים, ומלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון והחלקה הגדולה הריקה המחכה.״ מעל הגינות המלבלבות של בית העלמין תמיד מרחפת צילה של המלחמה הבאה. אך גנים פורחים אלו, כזכור, הינם מעשה ידי-אדם, מעשה הממלכתיות שעיצבה אותם. ההתייחסות אליה כעובדת טבע, שאין עליה עוררין, כמקור של טוב מוחלט המנוגד ל"פוליטי" היא טעות.
אמנם ייתכן, שכפי שמבקרי טקסי יום הזיכרון בעידן רגב-נתניהו טוענים, הממלכתי אכן יותר מנומס. גינותיו, כביכול, עשויות יותר בטוב טעם. אך הסגידה למזור הממלכתי המכובד הינה בדיוק הטעות שמפניה כתיבתה של הנדל מבקשת להתריע. הנהייה העיוורת אחר הממלכתיות—האמונה המוחלטת בסמליה, וסיפוריה, ההצדקה האוטומטית של הקרבת חיים בעבור הנרטיב הלאומי—מתגלה ב״הר הטועים״ כרעל, שקבלתו השגויה כתרופה, עלולה לחולל את סבב הדמים הבא. ״האם מישהו יודע למה פרצה המלחמה?״ אמירה שואלת בבית העלמין בביקור האחרון לפני התאבדותה, ״אבל אף איש לא ענה.״
.