טרור הוועדים הגדולים? היקף ימי השביתה דווקא במגמת ירידה

מתן כהנא הוא אחד מבניה המפוארים של הציונות הדתית. קצין מצטיין בסיירת מטכ"ל שעם שחרורו מצה"ל בחר לצאת לקורס טיס ולהתחיל בקריירה של טייס קרב. בבחירות הקודמות, והקודמות-קודמות הוא היה הרכש הנוצץ של מפלגות "הימין החדש" ו"ימינה" בהתאמה. 

עם תום תהליך החיול לכנסת סימן ח"כ כהנא אויב להסתער עליו: העבודה המאורגנת. ארגוני העובדים, גורס ח"כ הטרי, אמורים להגן על עובדים מוחלשים מפני מעסיקים שמנצלים את כוחם. לטענתו, בארץ המצב הפוך: הוועדים הגדולים הם קבוצה פריבילגית המנצלת את כוחה ומשתמשת בנשק השביתה ככלי איום, שתופס את הציבור הישראלי כבני ערובה.

כדי לחלץ את הציבור משלשלאות העבודה המאורגנת, החיה כהנא הצעת חוק מהכנסת הקודמת: הגבלת זכות השביתה בשירותים חיוניים, המכונה גם "חוק הבוררות". לפי הצעת החוק, לפני כל שביתה בשירותים חיוניים – ברכבת ישראל, חברות האוטובוסים, נמלי האוויר והים ועוד – יש לפנות לגורם מתווך. בנוסף, לכנסת תהיה זכות להורות על השהיית השביתה למשך 30 יום או לסיים את הסכסוך ולהעביר אותו לבוררות. ובכלל, סכסוכים שמונעים מהמדינה לקדם מדיניות או לסכל תחרות במשק לא יחשבו כסכסוכי עבודה, ויוזמי השביתה יהיו חשופים לפיטורים.

את החוק ניסה לקדם שר התחבורה לשעבר ישראל כ"ץ, בתמיכת ראש הממשלה בנימין נתניהו והשר הנכנס בצלאל סמוטריץ'. בכחול לבן יש לחוק תומכים מהאגף הימני – ומקומם במיוחד היה לגלות את הרוח הגבית שקיבל חוק כזה גם מאורלי לוי-אבקסיס כראש מפלגת גשר ומאבי גבאי כיו"ר מפלגת העבודה. שני האחרונים חתמו, ערב הבחירות הקודמות על "תכנית החירום להורדת יוקר המחייה" שיזמה "קואלציית יוקר המחייה", שכללה את הדרישה "להסדיר את יחסי העבודה בין המדינה לוועדים" גם בדרך של הגבלת זכות השביתה בשירותים חיוניים.

---

המעבר ממערכת בחירות אחת לשנייה אמנם הוריד את החוק מסדר היום, אך עם רוח גבית כזו נדמה שח"כ כהנא קרוב מתמיד למטרתו. אלא שאם יעבור "חוק הבוררות" – שלוקה בצורה חמורה בתיאור העובדות – תהיה לו השפעה רחבה יותר מתחום יחסי העבודה.

שביתה כאמצעי, לא מטרה

נתחיל בעובדות: הממונה על יחסי העבודה במשרד הכלכלה פרסם בשלהי 2018 דוח שנתי הסוקר את היקף השביתות במשק. ומה מתברר? בניגוד ל"טרור הוועדים הגדולים", שנגדו מתריע כהנא, בשנים האחרונות אנחנו עדים לירידה בהיקף השביתות. לפי הדוח ב-2018 חלה ירידה של 77 אחוז בימי השביתה במשק, וירידה של יותר מ-94 אחוז במספר העובדים ששבתו. 

בניגוד ל"טרור הוועדים הגדולים", שנגדו מתריע כהנא, בשנים האחרונות אנו עדים לירידה בהיקף השביתות 

"הוועדים הגדולים מחזיקים את הציבור במקום רגיש", טוען כהנא, אבל מהדוח עולה תמונה שונה: "נתונים אלה מעידים על המשכה של מדיניות ההידברות בין הצדדים הפועלים למציאת פתרון מוסכם והוגן במהלך תקופת הצינון של סכסוכי העבודה, עוד טרם הבשלתם לידי שביתה". הוועדים מעדיפים את השיח עם ההנהלה משום ששביתה תהיה לעולם אמצעי ולא מטרה. ועוד אמצעי שאינו קל לעובדים, אשר שמשלמים עליו מכיסם באובדן ימי עבודה.

ועוד עובדה מעניינת: כהנא טוען כי עילת השביתות היא דרישות שכר מופלגות של וועדים חמדניים בענפים חיוניים. אלא שדו"ח השביתות של 2018 מציג תמונה מעט שונה – 72 אחוז מהשביתות התקיימו בשירותי חינוך, בריאות, רווחה וקהילה, ובתעשיית הבנקאות והביטוח. כלומר, מרבית השובתים כלל לא הגיעו מוועדי ה"שאלטר". 

בלון הניסוי של כהנא

והעילה לשביתות? מחציתן כלל לא עסקו בדרישות שכר, אלא באלימות כלפי עובדים, פיטורי עובדים, אי הכרה בהתארגנות ושינויים מבניים. דוח הממונה לא חושף זאת, אך נתוני ארגוני העובדים מעידים שבתחבורה הציבורית – אחד מהשירותים החיוניים על פי כהנא – עסקו מרבית השביתות של 2018 במחאה על אלימות כלפי נהגים.

כ-600 מקרי אלימות דווחו למשטרה בשנה החולפת אך זכו להתעלמות גורפת מצד משרד התחבורה ולרוב גם מהמשטרה. אז ביטחון במקום העבודה היא דרישה מופרזת? על פי הלקסיקון של כהנא התשובה חיובית. 

מחצית מהשביתות כלל לא עסקו בדרישות שכר, אלא באלימות כלפי עובדים. האם ביטחון במקום העבודה היא דרישה מופרזת? 

ואם נהגי אוטובוס מוגדרים כחיוניים, מדוע לא מגדירים כך גם את הרופאים והאחיות? הצעת החוק של כהנא מהווה בלון ניסוי. וועדי העובדים בענפי התחבורה והנמלים אינם אהודים, בלשון המעטה וקל יותר לגייס תמיכה ציבורית כדי להצר את צעדיהם. 

אלא שאם יעבור חוק הבוררות בגרסתו הנוכחית הצרה, נגלה שעוד משרדי ממשלה יקנאו ביחסי עבודה נטולי שביתות. מהר מאוד יוסבר לנו שגם רופאים וכבאים חיוניים, וגם עובדים סוציאליים ואפילו מורים – שימי השביתה שלהם משביתים את ההורים ובאמצעותם לכאורה את המשק.

אלא שהיוזמה של כהנא לא רק מסלפת את הסיבות לשביתות ומשחירה את השובתים ללא בסיס; עלולה להיות לה השפעה מדאיגה על עתיד הדמוקרטיה בישראל. לא פחות. וזאת משום שהחוק לא מעוניין להצר רק את צעדי העובדים – הוא יעשה זאת גם כלפי בתי הדין לעבודה. לפי החוק בעתיד מי שיכריע בסכסוכי עבודה היא הכנסת או גורמים מתווכים שזהותם לא ברורה עדיין. אם בכל זאת תעשה פנייה לערכאה משפטית, היא לא תהיה לבית הדין לעבודה – אלא לבתי דין שמטפלים בתביעות נזיקין.  

ועדי העובדים בענפי התחבורה והנמלים אינם אהודים וקל יותר לגייס תמיכה ציבורית כדי להצר את צעדיהם

ועוד משהו: לפני שאנחנו חוככים ידיים בהנאה לנוכח היוזמה למנוע את זכות השביתה מהוועדים הגדולים, חשוב שנשים לב לרוח הדברים – לפי החוק, אסור יהיה לעובדים לשבות נגד מדיניות ממשלתית כשהיא מעודדת יתר תחרותיות. לא ייתכן שתמנע מאזרחים הזכות למחות, כל שכן כשמדובר בפיטורים או במעבר לדפוסי העסקה פוגעניים. 

היכולת להגן על זכויות ולשפר אותן טמון במאמץ משותף ובאיחוד כוחות. כך הובילו וועדי העובדים להישגים משמעותיים עבור ציבור העובדים. אבל לא רק וועדים מפחידים את יוזמי החוק, אלא גם שביתות סולידריות – תמיכה של קבוצת עובדים אחת בקבוצת עובדים אחרת. שביתות כאלה הן שהופכות את העובדים לכוח פוליטי חדש. וזה כבר באמת יותר מדי עבור כהנא וחבריו.