הגל הגואה של הימין הפופוליסטי, הכוח ההולך וגובר על תאגידי העל, שחיקת מעמד הביניים וגלי ההגירה עמדו במרכז כנס "מתארגנים לכוח – עובדים מתאחדים מול עליית הימין" שנערך החודש בתל אביב בחסות קרן רוזה לוכסנבורג והמכללה החברתית- כלכלית. בין הנציגים מכל העולם שהשתתפו בקבוצות הלמידה המשותפות, דווקא לנציגים האמריקאים היתה סיבה לאופטימיות.
שיעור התמיכה הציבורית באיגודים מקצועיים בארה"ב זינק השנה לשיא של 64 אחוז לעומת 48 אחוז לפני עשור, כך לפי סקר שערך מכון גאלופ. מחקר של MIT שנערך בשנה שעברה הצביע על כך שכמעט מחצית מהעובדים הלא מאוגדים היו תומכים בהתאגדות אם היו יכולים, לעומת כשליש ב-1995. ובנוסף, על פי הלשכה לסטטיסטיקה של שוק העבודה, מספר העובדים האמריקאים שהיו מעורבים ב-2018 בשיבושי עבודה, כולל שביתות, היה הגבוה ביותר מאז 1986.
כלומר, גם המחאה הכואבת של איגודי העובדים – שביתות – לא העיבה על התמיכה בעבודה המאורגנת, להיפך. לא רע למדינה שבה רק עשרה אחוז מהעובדים מאוגדים (בניגוד לרבע מהעובדים בישראל) ושאיגודים נתפסים בה כחתרנים או כבסיס לפעילות של ארגוני פשע.
כדי להבין מה השתנה בתפישה האמריקאית של העבודה המאורגנת ואיך מייצרים סולידריות בחברה כל כך מגוונת וקוטבית, נפגשתי עם שלושה פעילים בולטים בתחום זכויות העובדים בארה"ב: פרופ' גורדון לייפר מאוניברסיטת אורגון, יועץ בכיר לוועדת החינוך והרווחה של בית הנבחרים האמריקאי בעבר; אריק ניקולסון, סגן נשיא איגוד עובדי החקלאות בארה"ב; ופרופ' ג'ניס פיין מאוניברסיטת רוטגארס.
לדבריהם, יש שלושה כיווני פעולה מומלצים למאבקי עובדים בעידן הנוכחי: זיהוי הקהילה הרלוונטית למאבק והצמחת מנהיגות מתוכה; חיבור מאבק העובדים למאבקים חברתיים נוספים לכדי חזית משותפת, וזיהוי היעד שאליו מכוונים את המאבק.
חושבים קהילה
עבור אריק ניקולסון מאיגוד עובדי החקלאות, כל יום הוא "יום המהגר". הענף שבו הוא פועל מתבסס כמעט לחלוטין על מהגרי עבודה, מרביתם ממקסיקו וממרכז אמריקה, וחלק לא מבוטל מהם מאסיה.
חוקי העבודה בענף החקלאות עוצבו בימי העבדות ומרביתם שרירים וקיימים. למשל, העובדים לא יכולים לממש את הזכות להתאגד על מנת לחתום על הסכם קיבוצי, ואין להם זכות פורמלית להפסקה או לשעות נוספות. "אנחנו עובדים עם פועלים שנחשבו בלתי ניתנים לאיגוד", אומר ניקולסון. "המטרה שלנו היתה לייצר הנהגה אמיתית בשטח ולא להסתפק בקמפיין ציבורי, בעבודה מול הממשל ובלחץ על המעסיקים".
במקום להגיע לעובדים בשדות, העדיפו נציגי האיגוד להגיע לקהילות באמצעות נציג דובר השפה. "זיהינו את הבעיות שמטרידות אותם", הוא מוסיף. "למשל מעסיקים שמנעו מעובדים להגיע לעבודה בלבוש דתי. באופן יחסי קל היה לגייס קמפיין ציבורי לתמיכה בנושא הזה, והמעסיקים לא באמת מצאו צידוקים מקצועיים למנוע זאת. אנחנו מעודדים את הקהילה לאתגר אותנו – לא רק את הפועלים, אלא גם את המשפחות שלהם".
בניגוד למה שמקובל לחשוב, מספר העובדים שגורשו בתקופת דונלד טראמפ נמוך ביחס למספר המגורשים בתקופתו של ברק אובמה: משיא של כ-409 אלף ב-2012 לכ-282 אלף ב-2016. "למרבית העובדים שלנו אין זכות הצבעה", אומר ניקולסון. "אין להם מה להציע לפוליטיקאים".
לדבריו, מאז שטראמפ החל לכהן בתפקיד, שוטרים יכולים לעצור מהגרי עבודה בלי סיבה ולטעון שהם מהווים סיכון. "דווקא בעמדת המגננה הזו, יש לנו גם סיפורי הצלחה: במקומות יישוב קטנים הובילו העובדים הפגנות נגד אלימות משטרתית. וכש-200 עובדים מוחים בעיר של 5,000 תושבים יש לזה השפעה. בעיירה מסוימת בדרום קליפורניה הביאה הפגנה כזו לפיטורי מפקד המשטרה".
גם במאבקים נוספים הזיהוי של הקהילה הרלוונטית היה מרכיב חשוב. למשל בשביתות המורים שנערכו בשנה שעברה ב-12 מוקדים בארה"ב. אחת השביתות הגדולות התקיימה בשיקגו, שבה מועסקים כ-25 אלף מורים. "ראשי המאבק זיהו שבשביתה הקודמת ב-2012 הקהילה האפרו אמריקאית תמכה באחוזים נמוכים במאבק", אומר פרופ' לייפר. "היתה לכך השלכה ישירה על נכונותם של מורים אפרו אמריקאים להשתתף בשביתה, שנתפסה כנטל על אוכלוסיה מוחלשת כלכלית גם כך. בשביתה הנוכחית הורגשה נוכחות רחבה יותר של מורים מהקהילה השחורה".
סולידריות בפסים וכוכבים
אחת התובנות הבולטות במאבקי העובדים בארה"ב בעשור האחרון היא הצורך לחפש את מה שפרופ' לייפר מכנה "הטוב המשותף" – מאבק עובדים שמדבר לכולם, לא רק לעובדים במקום מסוים ולא רק במונחים מקצועיים. כזה שמשקף אינטרסים קהילתיים.
"שביתות המורים בארה"ב יישמו זאת מצויין", אומרת פרופ' פיין. "היתה במאבק התייחסות לבעיה הגורפת של שכר המורים, אבל גם סוגיות לוקאליות שהעסיקו את הקהילה. בלוס אנג'לס למשל הוגדרה שביתת המורים כ'תביעה מחודשת על בתי הספר'. היא הצליחה להשיג, מלבד שכר גבוה יותר למורים גם תוספת של אחיות, עובדים סוציאלים, יועצים חינוכיים, קלינאי תקשורת וספרנים, זאת לאחר שורת קיצוצים בשנים האחרונות.
"הישגים דומים היו גם בשיקגו, שם הם הביאו לכך שיהיה אוכל בריא יותר בקפיטריות והסעות חינם לתלמידים לבתי הספר. במיניסוטה תבעו המורים ממועצת מחוז סט. פול להפסיק התקשרויות עם בנקים אשר עיקלו רכוש למשפחות שילדיהם בגילאי בית הספר. באורגון העלה ארגון המורים דרישה דומה מראשי המדינה".
אחת התובנות הבולטות בארה"ב היא יצירת מאבק עובדים שמדבר לכולם, לא רק לעובדים בתחום מסוים
התובנה האחרונה של הפעילים היא זיהוי הגורם שאליו יש לכוון את המאבק – וזה לא בהכרח המעסיק הישיר. "במשך שנים ניהלנו מאבקים מול המעסיקים החקלאים", אומר ניקולסון. "שבתנו הרבה והשגנו מעט, ולא בגלל שלא היינו מיליטנטים מספיק. פשוט לא היה לחקלאים כסף. לא האמנו להם, חשבנו שאלה אמירות של מעסיקים, ואז הבנו: מכל דולר רווח, רק 11 סנט מגיעים לאיכר, ו-68 סנט הולכים לרשת השיווק. זה גרם לנו לשנות את המודל ולהתחיל לחייב את האנשים בעלי הכוח והכסף".
לדברי פיין, העלאת רף הדרישות של ארגוני המורים מעידה אף הן על זיהוי האיום האמיתי על העובדים. "ואלו לא העיריות אלא הממשל הפדרלי, שמקצץ במיסים ומייבש את תקציבי השירותים החברתיים, ובהם החינוך".
שביתות המורים התחילו בוירג'יניה, מדינה שמזוהה כרפובליקנית. הצלחתה הובילה לשביתות במדינות נוספות המזוהות כרפובליקניות: אוקלהומה, אריזונה, קנטקי וצפון קרוליינה. "בשלוש הראשונות מתבטאת התמיכה הקלאסית ברפובליקנים גם בחוקי העבודה ולכן שביתות במגזר הציבורי אסורות", אומרת פיין. "כך שמורים היו נכונים לעבור על החוק במאבק על זכויותיהם. צומח כאן גל חדש של עובדים הקרובים יותר לדור המילניום, שלא מחויבים למפלגה ומבינים ששכרם שווה פחות ופחות".
"צומח כאן גל חדש של עובדים הקרובים יותר לדור המילניום, שלא מחויבים למפלגה ומבינים ששכרם שווה פחות ופחות"
"אומרים שאין מה לעשות עם מצביעי הצווארון הכחול מהימין", אומר לייפר. "טוענים שהם שמרנים מדי, דתיים מדי, גזענים מדי או שונאים את הממסד הלבן. אלה חסמי מחשבה שמונעים שינוי מקהילות רחבות".
איש איש ומאבקו
הרעיונות שעלו בכנס אינם רק אנקדוטות מהעולם, והם יכולים להיות מותאמים למאבקים חברתיים בישראל. למשל בחשיבות הערכית והכמותית של מאבקים משותפים.
לפני כשבוע שבתו נהגי אגד תעבורה במחאה על כך שלא משלמים להם תוספת סיכון על נסיעה מעבר לקו הירוק. שבוע קודם לכן שבתו הנהגים בגין אלימות נגדם מצד נוסעים. במקום לחזק את מאבק הנהגים ולהצטרף אליו, בחרו בארגון "15 דקות" הפועל לקידום תחבורה ציבורית יעילה, "לגנות את הקיצונים משני הצדדים".
"אנו תומכים בדרישות הנהגים והמפעילים", היתה תגובת הארגון, "אולם אין להסכים לשביתה הפוגעת בנוסעים. שירות האוטובוסים הוא שירות חיוני במשק". במקום לשלב במטרותיהם גם דאגה לביטחון הנהגים, מבחינת הארגון הנהגים נדרשים לספוג את האלימות ואת אטימות המפעילים, המשטרה ומשרד התחבורה – העיקר שהתחבורה תזרום.
ההנחה הזו של איש איש ומאבקו מונעת שינוי מדיניות וחשוב לא פחות – מייצרת אנטגוניזם כלפי מאבקים כאשר אין לנו עניין ישיר בהם.
לא רק את אלפי משקי הבית שהתפרנסו ממיכל האמוניה איבדו ארגוני הסביבה, אלא גם את אלפי העובדים שעודם מועסקים במפרץ. ההתייחסות לעובדים כמובן מאליו מרחיקה את הסיכוי לפתרונות מקיפים, ומשאירה אותנו עם ההנחות השחוקות של חברה מקוטבת.