במפלגת ימינה סבורים כי מצביעי הימין הכלכלי הם פוטנציאל קהל שיש להסתער עליו, עכשיו כשמשה פייגלין לא בסביבה. בקמפיין ימינה החליטו לסמן את העובדים בכלל ואת העובדים המאוגדים בפרט כאויב שיש להילחם בו.
המתקפה האחרונה של איילת שקד היא בבחינת לעג לרש ומהווה התחייבות על פגיעה ממוסדת במהגרי עבודה, זאת באמצעות קריאה לביטול תשלום פנסיית חובה לפועלים הזרים בתחום החקלאות.
מבחינה פוליטית יש כאן שתי ציפורים במכה אחת: אמירת ימין כלכלית בהירה – חיזוק המעסיק שבא על חשבון פגיעה בעובדים – מהולה בשנאת זרים. סביר להניח שלא מעניינים את איילת שקד הנתונים המדאיגים שפרסמה החודש עמותת "קו לעובד", שלפיהם 83 אחוז מעובדי החקלאות התאילנדים דיווחו כי אינם מקבלים שכר מינימום כחוק. 48 אחוז מהם דיווחו כי הם נאלצים לעבוד שבעה בימים בשבוע ו-72 אחוז מהם לא קיבלו תשלום על שעות נוספות. סנקציות למעסיקים? הצחקתם את שקד.
פרופ' אבי שמחון, יועצו הכלכלי של נתניהו ויו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, קרא לפני כחודשיים לבטל את שכר המינימום לעובדים זרים. שמחון מדבר על תכנית דו שלבית: תחילה ביטול שכר המינימום לעובדי הסיעוד המונים כ-60 אלף איש ובהמשך להרחיב את הביטול לכ-40 אלף מהגרי עבודה בתחומים נוספים.
המהלכים הללו, של פגיעה בזכויות יסוד של עובדים, סותרים את ה"אמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות" שאושררה על ידי ממשלת ישראל ב-1991 והלכה למעשה מכניסה את ישראל למועדון מאוד מפוקפק: מי מעז לקבוע בחוק שכר נמוך יותר לעובדים זרים? בחריין והאיים המלדיביים. ומעתה גם שקדיסטן.
על הסערה שעוררו דבריה ענתה שקד בחשבון הטוויטר שלה: "נושא הפנסיה לעובדים זרים, חורה להרבה שמאלנים בפיד. הם מעדיפים שחקלאים ומסעדנים יקרסו העיקר שמצפונם הנאור יהיה שקט. אף אחד לא מכריח אותם להגיע לעבוד כאן בתנאים הוגנים. תסלחו לי,אבל המצפוני שקט בידיעה שאני עוזרת לאותם חקלאים, מסעדנים ומשפחות המעסיקות עובד סיעודי וכורעות תחת הנטל".
לא רק הזדהות הומנית
במדינות האיחוד האירופי, ובמדינות שחתמו על הסכם שוק משותף עם אירופה, מהגרי עבודה אינם מוחרגים מחוקי העבודה – בכל הענפים. בחלק מהמדינות הגדרות אלו מצויות בחוק. בחלקן – במדינות סקנדינביה, למשל – הדברים נקבעים בחוק והמנגנון מאפשר לארגוני העובדים להכתיב תנאים וזכויות.
מעסיק שינסה לפגוע בזכויותיהם של פועלים תאילנדים הקוטפים פירות יער, למשל, יתקבל בשביתות חרם (סירוב לעבודה מצד עובדים מקומיים) ובשביתות סולידריות. שביתות כאלה לא נובעות רק מהזדהות הומנית עם העובדים, אלא גם משיקולים פרקטיים בהירים: עובד מקומי שמשלים עם פגיעה במהגרי עבודה סופו שיתקל בפגיעה בו עצמו.
נשמע מופרך? קבלו דוגמא ישראלית. אריק סיני, מנכ"ל חברת התחבורה הציבורית קווים, הצהיר לפני מספר חודשים על בחינת אפשרות לייבא נהגי אוטובוס זרים. כאן, בניגוד לאירופה, ההצהרה לא זכתה לתגובה מארגון העובדים של עובדי ההסתדרות הלאומית.
אם שכר היסוד נמוך ואין צורך לשלם פנסיה, מדוע שגיוס עובדים ממדינות מוחלשות המשוועים לעבודה לא יגדל ויאיים באחת על תנאי ההעסקה של עובדים מקומיים?
אם שכר היסוד נמוך ואין צורך לשלם פנסיה, מדוע שגיוס עובדים ממדינות מוחלשות לא יגדל ויאיים על תנאי ההעסקה של עובדים מקומיים?
נכון לעכשיו הבטחה לפגיעה בזכויות מהגרי העבודה היא בבחינת בלון ניסוי והבטחת בחירות. מפחיד לגלות עד כמה קל לממש הבטחה כזו. נזכיר שהזכות לפנסיה בישראל לא קיימת בחוק – היא קיימת מתוקף צו הרחבה. השר הממונה חותם על הסכם קיבוצי מול ארגוני העובדים במגזר הציבורי, ומחליט בצו להרחיבו לכלל המשק. זוהי תקנה ששר כלכלה עתידי (או שרה) יכולים גם לשנות. למשל להחליט שצו הרחבה לא יחול על כלל השכירים.
לא מן הנמנע כי בממשלה הבאה יהיה בכוחם של שקד ונפתלי בנט לקבוע מיהם העובדים הזכאים לפנסיה. זה יתחיל במהגרי עבודה, אבל ממש לא בטוח ששם זה יגמר.
כמו רהיט שעובד אצלך בבית
איך אנחנו מתייחסים אל העובדים הסיעודיים, כמה אנחנו משלמים להם ואיזה מערכת יחסים נוצרת בין מטופל שהוא גם מעסיק למטפל שהופך לעובד שחיי אצלך בבית. ולמה גם כאן המדינה מפקירה את הזירה לכוחות השוק שמחלקים בנדיבות אגרופים לשני הצדדים? מחקר חדש שופך אור על היחסים הסבוכים של העולם הסיעודי