האם ישובו נערינו אל מחנות ההשמדה בפולין, במהלך שנת הלימודים הקרובה? ובכן, כדאי מאוד לנצל את פסק הזמן שהעניקה לנו הקורונה כדי לסגור סופית את המפעל הזה, שהוקפא בפברואר אשתקד. כ-40 אלף נערים ועוד כמה אלפי בוגרים נוסעים מדי שנה במסגרת המסעות להעמקת זכרון השואה – בלא ספק אבן הראשה של חינוך הממלכתי בדור האחרון.
כפי שהחברה הישראלית מגוננת על נעריה ומונעת מהם על פי חוק לקנות כרטיס פיס או לשתות כוס בירה, כך גם הביקורים במחנות ההשמדה: ראוי שיתאפשרו רק לאחר גיל 18. תחת זאת, מוצע להפנות את תשומת הלב מאירופה של אמצע המאה הקודמת, אל ישראל הקונקרטית שלנו, זו שהתנסתה ממש לאחרונה במיני-מלחמת-אזרחים.
יש קשר בין הדברים. הזמן העומד לרשותה של מערכת החינוך מוגבל, וכך גם המשאבים הרגשיים. רק על עצמי לרחם ידעתי: אם האדם מרוכז כל כולו במכאוביו שלו, לא נותרת בו אמפתיה לסבלו של הזולת. מי שהקשיבו למשל להרכב ההיפ-הופ הלודאי "דם" DAM دام, או צפו בקליפים שלהם – לחלקם מיליוני צפיות – כלל לא הופתעו מההתפרצות הוולקנית בערים המעורבות. הייאוש והתסכול והזעם נוכחים מאוד במילים של האחים תאמר וסוהייל נפאר (עם שותפיהם מחמוד ג'רירי ומייסא דאו), כמו גם הדרישה לחירות, ביטחון, תקווה והכרה.
הכישלון ההיסטורי של מערכת החינוך בהקניית מינימום של שליטה בשפה הערבית ובתרבות המרחב, הוא עוד הוכחה שדבר אחד בא על חשבון משנהו. אולי אחוז אחד מאזרחי ישראל היהודים מסוגלים לשאול "סליחה, היכן השירותים" בערבית. הילדים שלנו בסדר גמור, זה המבוגרים שמסרבים להקצות את הזמן הנדרש בכיתות.
ובכלל, השפה היא לא הבעיה העיקרית, אלא הנרטיב והמשמעויות שנובעות מההבנה שאין אנו חיים כאן לבדנו. הדיבורים המתקתקים אודות "חשיבותה של האחדות" – מתעלמים מהעובדה שאנחנו לא אחד. אנחנו שניים פה, ולכל עם תפיסת מציאות שונה מאוד.
הדיבורים המתקתקים אודות "חשיבותה של האחדות" – מתעלמים מהעובדה שאנחנו לא אחד
אפשר אף לטעון כי השפה היא המחסום הראשון שהיהודים מציבים כדי להפריד בין האוכלוסיות. אכן, אין טעם לשנן "אסמח לי, וויין אל חמאם", אם לעולם לא תתארח בביתה של משפחה ערבית. אבל היהודים לא מבינים ערבית כי אין להם עניין להבין את הערבים. ואנחנו לא מעוניינים להכיר אותם, משום שאז נצטרך גם להכיר בהם. כלומר, בקיום הערבי טרם הציונות, במלחמות 48' ו-67' (ימי חג אצלנו, ימי אבל אצלם), בהפיכתם של ילידי הארץ למיעוט על אדמתם שלהם. מיעוט שאינו מיעוט, אם סופרים את כל מי שחי בין הים לירדן. אבל לא סופרים. גם זה הישג מפוקפק של מערכת החינוך.
המשבר הפוליטי גרם להפיכתן של המפלגות הערביות לגורם משפיע ולגיטימי. ממשלת השינוי והטלאים היא בשורה חשובה במובן זה שאנשים שאינם מסכימים על כלום, ואף אינם סובלים זה את זה, נאלצים לשתף פעולה במבט צופה פני עתיד. זהו גם המודל היחיד לפתרון הסכסוך.
ממשלת השינוי והטלאים היא בשורה חשובה במובן זה שאנשים שאינם מסכימים על כלום, ואף אינם סובלים זה את זה, נאלצים לשתף פעולה במבט צופה פני עתיד.
המלצתה של הרשימה המשותפת על הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ כמועמד לראשות הממשלה, וכניסתה של מפלגה ערבית ראשונה לקואליציה, מוכיחות שבצד הערבי-פלסטיני יש נכונות ופתיחות לקיום משותף. אלו אנו, היהודים, שמתקשים לוותר על עמדת הקורבן המוחלט, המתודלקת היטב על ידי המסעות לפולין, והפריווילגיות הנובעות ממנה. זאת, בשעה שההיסטוריה האנושית מזמנת אסונות בכמות שמספיקה לכולם.
הקלישאה גורסת שהפושע חש דחף לשוב לזירת הפשע. במקרה המוזר שלנו, דווקא הקורבנות פיתחו תשוקה שכזו. עלות המסע לציבור הישראלי היא כ-250 מיליון שקל בשנה. מבצע הצניחה שצה"ל יקיים בשבוע הבא בשמי סלובניה, לציון מאה שנים להולדתה של חנה סנש, הוא עוד דוגמה לאובססיה, וגם הוא בעלות גבוהה. בדומה לקלישאה אודות הגנרלים שמתרכזים בהכנות למלחמה הקודמת, גם הפליטים עסוקים בקטסטרופה שכבר התרחשה.
הכותב הוא פעיל סביבה ועיתונאי עצמאי, חבר קיבוץ סמר שבערבה