משבר הקורונה הוא משבר מתסכל. אין בו אויב אנושי ושום וירוס או אפידמיה לא ישתוו לאפיל של סאדם חוסיין או נסראללה. גרוטו? בר סימנטוב? נתניהו? מחד הם מטילים עלינו גזירות חמורות, ומאידך, אולי זה בדיוק מה שיצליח לעצור את ההתפשטות ולחלץ אותנו מאיום הנגיף.
והנה, אתמול נמצא לנו אויב, ואויב משובח: יפה בן דוד, מזכ"ל הסתדרות המורים. במהדורת חדשות 12 אמש התקשו יונית לוי, קרן מרציאנו ואפילו פרופ' גבי ברבש להבין, מדוע מסרבים המורים, שהוגדרו "חיילים חשובים במשבר הזה", "להיכנס מתחת לאלונקה" ולתרום ימי עבודה למשק. רוצים לומר, במלחמה הזו, המורים מסרבים פקודה. סליחה, לא המורים חלילה, אף אחד לא יורד על המורה של ילדיו בפריים טיים.
"אנחנו מעריכים את עבודת המורים". מתקנת לוי, ומדייקת: הסרבנית היא הנהגת ארגון העובדים של המורים. פרופ' ברבש מצידו, "מתקשה להאמין שהיא מייצגת את עמדת המורים", כי ברבש הרופא, לשיטתו, מכיר את ציבור המורים טוב יותר מראשת הארגון הנבחרת.
לא מעניין את יושבי האולפנים שהמורים תרמו ימי עבודה מאז תחילת המשבר. ספק אם מישהו מהם מודע לשעות ההכנה המרובות הדרושות להתאמת הלמידה לגירסה המקוונת, לבניית מערכי שיעור חדשים, לחשיבה על דרכים יצירתיות למיקוד תלמידים רווי מסכים, לשיחות אישיות עם תלמידים והוריהם, לאסיפות זום אינסופיות.
המנחים באולפנים יודעים בדיוק באיזה עצב חשוף הם נוגעים דרך המסך: ההורים שיושבים בבית ויותר מכל דבר אחר, רואים במורים בייביסיטר מוסמך. כשהבייביסטר מבריז ותוקע אותנו בבית בחופש הגדול, אנחנו כועסים.
חיסכון על גב המורים
לא רק היחס למורים בעייתי. הבעייה האמיתית, הרחבה יותר, היא ההנחה שמי ש"צריך להיכנס מתחת לאלונקה", אלו העובדים. שכירים ועצמאים שכורעים תחת הנטל, הם אלה הנדרשים לשאת בנטל.
היחס הזה לעובדים בכלל ולמאורגנים בפרט מוכר בישראל, אבל הוא עולה ופורח בזמן שממשלות קפיטליסטיות לתפארת דווקא מתגייסות לטובת העובדים והעצמאיים – כך למשל בבריטניה של בוריס ג'ונסון, הודיעה ממשלת השמרנים כי תשלם לעובדים שמושבתים מעבודה 80 אחוז משכרם עד לגובה של 2500 פאונד; גרמניה נותנת מענקים בגובה של כ-5,000 אירו לאדם לעצמאיים ופרילאנסרים, ומממנת את עלות השכר של מעסיקים המושבתים מעבודה בתנאי שהם משלמים שכר מלא או כמעט מלא לעובדיהם; ובקצה הסוציאל דמוקרטי נמצאת שבדיה, שבה יקבלו עובדים 92.5 אחוז משכרם דרך המעסיק, כולל הפרשות המעסיק לפנסיה ולביטוחים, אם הם מושבתים מעבודה בעקבות הקורונה.
ובישראל, בבוקר ה-20 באפריל שנת הקורונה, התעוררנו למציאות שבה אין יותר הקלות למובטלי הקורונה, מסמר נוסף בארון הקבורה של שוק התעסוקה. את אדריכלי המהלכים הללו ממשרד האוצר לא תמצאו באמבוש טלוויזיוני באולפן חדשות 12, לא הם ידרשו לתת כתף ולפתוח את הכיס – אלא ציבור המורים המרוויח עד 9000 שקלים בחודש. הציפייה לאחריות המדינה נתפשת כ"התנהלות כלכלית בלתי אחראית" על ידי אנשי האוצר. מתברר שדרישה מעובדים להתנדב, היא היא מדיניות כלכלית אחראית ורציונלית.
בפועל, מדובר בניסיון ציני לחסוך על גבם של המורות והמורים, גם במחיר השמצתם. הרצון להגיש לציבור את ראשה של בן דוד על מגש מונע מלוי וממרציאנו לחזות בפגיעות בתנאי העסקתם של מורים, ביניהם מורי הקבלן שמרביתם מלמדים.
צריכים הוכחה שהסיפור פה הוא חיסכון לאוצר ולא עתיד ילדינו? קחו למשל את התלמידים שבאמת זקוקים למסגרת, כמו ילדים חולים הלומדים מביתם (ילדים חולי סרטן, מחלות ניווניות ועוד), שעבורם הלמידה מהבית היא שגרה, שמאפשרת בריחה קצרה ממכאובים וטיפולים רפואיים.
דווקא להם לא איפשר משרד החינוך, במשך קרוב לחודש, למידה מרחוק, וזאת למרות שהתלמידים, ההורים והמורים שיוועו לכך. מורי תכנית "שלבים" שמלמדים בה, כמו תלמידיהם, הם קבוצה מוחלשת שקל לקצץ בשירותיה. זו בדיוק הסיבה לכך שמשרד החינוך מסרב לאפשר לתלמידים ולמורים להשלים שעות לימוד ואינו מחזיר ימי עבודה.
אז מהי החלופה?
המתקפה על בן דוד אמש איננה אירוע חד פעמי (מישהו אמר גילה אדרעי?), אם כבר – היא סימן לבאות. אבל למרות הביקורת, יש שאלה אחת לגיטימית שהופנתה לבן דוד, והיא: מהי החלופה? מארגוני העובדים נדרש, ובצדק, לא רק לבלום את הפגיעה בעובדים, אלא להציג חלופות למדיניות כלכלית, ואכן – בכל מקום בו קיימת עבודה מאורגנת יאבקו ארגוני העובדים בקביעות לפיהן המשבר הכלכלי הוא גזירת גורל ומי שצריך לשאת בנטל הם העובדים בלבד.
חלופות כאלה כבר מתגבשות, דוגמת התכנית הכלכלית שפרסם ארגון כוח לעובדים ובה לא רק דרישה לשימור השיפורים מתקופת המשבר, אלא גם קריאה למדינה "להיכנס מתחת לאלונקה" הכלכלית ולסייע לאזרחים במימון דיור, חינוך ובריאות – בדיוק בימים בהם תמיכה כזו נדרשת.
ומה נדרש מהאנשים באולפן, שאמורים לייצג את הציבור ערב ערב? מפתה לדרוש מהטאלנטים להתכבד ולתרום ממשכורתם לטובת המאמץ הלאומי, אם כמו שטענו זה דבר נאצל וגמיש כל כך, מה גם שיום עבודה שלהם כנראה מכניס יותר מיום עבודה של מורה. אבל אפשר להסתפק בהרבה פחות, למשל לדרוש מהם להזמין לאולפן ולשאול שאלות חסרות רחמים וללא הנחות את מי שבאמת אמורים לספק תשובות: ראש הממשלה ושר האוצר.