השיח החברתי-פוליטי בחברה הישראלית מתנהל בדרך כלל בקטגוריות של "אנחנו" ו"הם", וממוקד בניגודים בין קבוצות זהות שונות. שיח זה הרגיל אותנו לראות בזהות את הנושא החשוב ביותר, ולחשוב במונחי משחק סכום אפס בין קבוצות זהות יריבות: מזרחים מול אשכנזים, חרדים מול חילונים, נשים מול גברים – וכמובן, יהודים מול ערבים. באווירה זו ניתן היה אפילו לטעון ש"בניכוי הערבים והחרדים", מצבה של החברה הישראלית מצוין.
בהוויה שמאורגנת סביב "אנחנו" ו"הם", קל ליפול למלכודת שאנחנו הומוגניים וגם הם; ושהקבוצות ההומוגניות שונות האחת מן השנייה ומנוגדות זו לזו. מתוך הנחת מוצא זו, חקרו את החברה הישראלית לאורך השנים. אורח מחשבה זה יצר מצג שווא של העדר שונות בתוך הקבוצות, ובין השאר, טשטש את האי שוויון הכלכלי-חברתי בתוכן. שהרי אם הקבוצות הומוגניות, משמעות הדבר שבהכרח מתקיים בתוכן שוויון.
להתעלמות זו מן הבדלים מעמדיים בתוך אוכלוסיות יש היגיון פוליטי: מעמדות מעצם טיבם חוצים קבוצות זהות. לכן, אם המעמדות יפעלו בהתאם לאינטרסים שלהם, הם יתחילו לתקשר ביניהם מעבר לגבולות הקבוצות, כדי לממש אותם, וכך במקום להאבק האחד בשני הם ישתפו פעולה.
המסקנה: כדי להיאבק באי-שוויון יש להשתחרר מפוליטיקת הזהויות שמסיטה את המבט מהסתכלות פנימה, ולאתר את השונות המעמדית בתוך קבוצות הזהות. למשל, אי השוויון בחברה הערבית: העדפת קטגוריות זהותיות על קטגוריות מעמדיות מזינה את ההנחה הרווחת, והמוטעית, שכל התושבים בטמרה חולקים אינטרסים משותפים, וכך גם כל התושבים בכאבול. אבל כשיש עוני בטמרה, זה לא אומר שכל התושבים בטמרה עניים, ובהתאם ניתן להניח שיש ביניהם גם ניגודי אינטרסים.
החברה הערבית של העשורים האחרונים מתאפיינת בצמיחת מעמד ביניים, בדומה לתהליכי ריבוד העוברים על חברות הנתונות בתהליכי מודרניזציה בכלל. ריבוד זה מגביר את השונות בתוך הקבוצה, כלומר, הוא מתחיל ליצור אי-שוויון. כחלק מכך יש מי שנשארים מאחור, והופכים למעמדות הנמוכים. לגידול מואץ ומהיר של האי שוויון, יש השלכות חברתיות הממשיכות להשפיע שנים קדימה, כי ברגע ששד האי-שוויון משוחרר מן הבקבוק – כבר קשה מאוד להשתלט עליו.
הגידול באי-השוויון משסע את החברה ומערער את הסולידריות בתוכה. הפגיעה בסולידריות כרוכה בתופעות לוואי, כמו עלייה בפשיעה. אין זה אומר שכל הפשיעה מקורה באי-שוויון, אבל בהחלט יש קשר בין היעדר סולידריות לבין עלייה בפשיעה. לכן, כדי להצליח במאבק בפשיעה, יש להיאבק גם באי השוויון. כלומר, התעלמות מן הגיוון המתהווה במבנה המעמדי של החברה הערבית, מקשה על הבנת התהליכים המתחוללים בה ולא מאפשרת להציע דרכי פעולה להגדלת רווחתה.
הגידול באי-השוויון משסע את החברה ומערער את הסולידריות בתוכה. הפגיעה בסולידריות כרוכה בתופעות לוואי, כמו עלייה בפשיעה
רבים מהתהליכים המחוללים את האי-שוויון הם תהליכים מקומיים, כלומר כאלו המתרחשים בשכונות, ובבתים בתוך היישובים. אי שוויון השכלתי, לדוגמה, מעוצב בעיקר בבית ובין כותלי בית הספר השכונתי. לכן חשוב מאוד לבחון באיזה מקום בדיוק מתרחש התהליך. אם לא נבחן את הממד המרחבי של אי השוויון, לא נוכל להפנים את קיומו וכך יהיה לנו יותר קשה להבין את מקורותיו ולטפל בו. אולם, במצב הקיים ההתבוננות המרחבית באי השוויון בחברה הערבית בישראל היא מורכבת ולמעשה כמעט בלתי אפשרית.
עליית מעמד הביניים בחברה הערבית, המעידה על גידול באי-שוויון בתוכה, באה לידי ביטוי גם בשיעורי האבטלה. בחינת שיעורי האבטלה הממוצעים ביישובים ערביים בצפון הארץ בעשור שבין מרץ 2010 למרץ 2020, מלמדת שככל שהתקדם הזמן השונות בין היישובים גברה: ממצב שבו לפני עשור הצבע השולט במפה היה אדום (שיעורי אבטלה גבוהים), עד למצב שבו רגע לפני מגיפת הקורונה, מניפת הצבעים במפה הפכה מגוונת מאוד. המשמעות של תהליך זה היא שהחברה הערבית הפכה להיות מרובדת יותר גם מבחינה כלכלית-חברתית.
אולם, אי השוויון מתעצב ומתקיים בבתים, בבתי הספר ובשכונות בתוך היישובים, ולכן צריך לבחון את אי השוויון ברזולוציה גבוהה יותר מרמת היישוב. כלומר, צריך לבחון את המתרחש בתוך היישוב, כיוון שיש לטפל באי השוויון במקום שבו הוא נמצא.
על מנת לראות ולזהות את האי-שוויון ברמת השכונה, צריך לקשור בין הנתונים של האנשים לנקודות ציון במרחב. כלומר, לכתובת מגורים. כתובת המגורים חשובה לא רק כדי לקבל משלוח מאמזון, אלא גם כדי שיהיה אפשר לשייך תופעות חברתיות כמו עוני לנקודה ספציפית במרחב, וכך לאפשר להתמודד עימן. ואולם, את המהלך החיוני הזה כמעט שאי אפשר לעשות בחברה הערבית.
גיוון חוצה גבולות
בהעדר כתובת מגורים מוכרת, אין לנו יכולת להציג ולבחון היבטים מרחביים של תכונות ומאפיינים של האוכלוסייה הערבית בישראל. במילים פשוטות יותר, עבור מרבית האוכלוסייה הערבית בישראל לא ניתן לחבר בין תעודת זהות לכתובת מגורים מפורטת יותר מאשר שם היישוב שבו הם מתגוררים.
כשהדבר אפשרי, ניתן לראות את הגיוון הכלכלי-חברתי הרב הקיים בעיר.
למשל, אפשר לראות בבירור שאין קשר רב בין שיעור המוסלמים באזור הסטטיסטי בנצרת לבין המעמד הכלכלי-חברתי של האזור. מכאן אפשר להסיק שהגיוון המעמדי בנצרת, וככל הנראה בכלל החברה הערבית, חוצה גבולות של זהות דתית. ללא המיקוד והדיוק של התופעה הנבחנת במרחב, בסיוע הכתובות, לא ניתן היה לראות את האי שוויון, ולכן לא ניתן היה להתמודד עימו.
מכאן עולה שאם אין כתובת בתוך היישובים, אי אפשר לזהות את אי השוויון שמתפתח בחברה הערבית וכך אפשר להתעלם מקיומו.
אם אפשר להתעלם מקיומו, אפשר להעמיד פנים שאין בעיה.
אם אין בעיה, אין במה ואין צורך לטפל.
העדר הכתובות ביישובים ערביים אינה תופעה מקרית: זו בעיה פוליטית. טוב למדינה לא לדעת מה קורה וכך גם לא להשקיע במה שלא קיים לכאורה – פשוט כי לא רואים אותו. יכול להיות שגם לחברה הערבית נוח יותר שלא לזהות את הבעיה. גם בחברה החרדית האוטונומיה משרתת הן את המדינה והן את ההנהגה החרדית – אבל כך בדיוק חברה מתחילה להתפרק.
לכן, שלב ראשון בהתמודדות עם העלייה באי-השוויון בחברה הערבית הוא לעשות את הצעד המובן כל כך, של רישות המרחב הערבי בכתובות.
הכותבים הם עמיתים במוקד חיפה לפוליטיקה של האי-שוויון, אוניברסיטת חיפה.