כתבה זו נכתבה בסיוע השומרים, המרכז לתקשורת ודמוקרטיה
עבור לא מעט אנשים, ודאי אישי ציבור ומפורסמים למיניהם, הכוח שמחזיקים בידיהם 26 עובדי יחידת הסייבר של פרקליטות המדינה מהווה חלום אותו אפשר להגדיר טוב מדי מכדי להיות אמיתי: הכוח לצנזר את האינטרנט. במאה ה-21 מדובר בכוחות־על מייד־אין־צ'יינה, למחוק פוסטים, אתרים, בלוגים, דפי רשת, ציוצים וכו'. הזיכרון הדיגיטלי כידוע אינו שוכח דבר, מקסימום מדחיק אל עמודי החיפוש האחוריים – לא רגעי שפל שזמנם חלף עבר, וגם לא פרסומים פוגעניים.
לא פחות מ-19,606 בקשות להסרת תכנים הגישה יחידת הסייבר אל ספקיות אינטרנט ואל חברות האינטרנט הפועלות בישראל (לרבות גוגל, פייסבוק וטוויטר) בשנה שעברה, כ-90% מהן התקבלו בהליך וולונטרי, כשעל מידת הוולונטריות שלו נתעכב בהמשך. רק 56 מקרים באותה שנה הגיעו אל המישור הפלילי, שבו כפתה היחידה את הסרת התכנים. ב-2018 עמד מספר הבקשות להסרה על 14,283 (86% התקבלו מרצון על ידי חברות האינטרנט), ב-2017 על 12,351 (85% התקבלו מרצון) וב-2016 רק על 2,241 בקשות (70% התקבלו מרצון). מה שאומר שעם האוכל בא התיאבון וגם הרצון והציות.
על פניו, מה לנו להלין: היחידה קמה בפרקליטות המדינה בספטמבר 2015 במטרה להתמודד עם "הפשיעה והטרור במרחב הסייבר". אמרתם טרור, אמרתם ביטחון המדינה, והנה כולם משתתקים והדלתות נסגרות, עוד טרם נאמרה מילה אחת. אלא שהתמונה בכל זאת מורכבת יותר ואת הסיבות לכך אפשר לזקק לשתיים מרכזיות: האחת, חוסר שקיפות, השנייה, סמכות שנויה במחלוקת, שנהנית להתהלך בשטח האפור ולא בטביעות הרגל של החוק.
הנה כך, מאחורי פעילות היחידה במסלול הוולונטרי ישנו נוהל שהשתרש בשנים האחרונות, במסגרתו מקבלת היחידה בקשות להסרת תכנים מגופי הביטחון הצבאיים והאזרחיים, ובידיה הבחירה האם לפעול בנתיב המשפטי, לדרוש צווים ולפנות אל המשפט הפלילי, או לחילופין לפנות בצינורות שלה ישירות אל פייסבוק – ברוב המכריע של המקרים – ו"להמליץ" לה להוריד את התכנים מרצונה הטוב. היחידה בוחרת כמעט תמיד באפשרות השנייה.
עד כמה מדובר ברצון טוב של פייסבוק לגופו של עניין, או ברצון טוב שלא להיקלע שוב אל מערבולת החקיקה הממשלתית המאיימת ושמה "חוק פייסבוק", שהתקדמה בעוצמה עד לפני שנתיים על ידי השרים דאז איילת שקד וגלעד ארדן, ואשר תלויה הייתה כחרב מעל לראשה של הרשת החברתית? יש סרטים שבהם קוראים להמלצות מסוג זה, הצעה שאי אפשר לסרב לה.
כאן גם נפתח לו הצוהר אל חוסר השקיפות והמדרון החלקלק לחופש הביטוי, שעלול מאוד לבוא בעקבותיה: מה בוחרת היחידה להסיר מהרשת באדיבותה הוולונטרית של פייסבוק ושל חברות האינטרנט? אילו תכנים מצונזרים – האם ביטחוניים או אולי פוליטיים ופרסונליים? היינו שמחים לספק כאן כמה וכמה דוגמאות קונקרטיות ועתירות משמעות, על מנת להדגים את פעילותה המבורכת של היחידה, אבל התשובה שקיבלנו היא שאין תשובה. יחידת הסייבר אינה מתעדת דבר. שום דבר. משום שתיעוד, כך היא מוסרת ל"שומרים", "מעלה שלל קשיים משפטיים וטכנולוגיים".
תאמינו לה או לא, פועל יוצא מכך הוא שבהיעדר תיעוד אין שום דרך ללמוד או לפקח על פעילותה של היחידה במישור הוולונטרי – היכן ולמה היא מותחת קווים אדומים, מה לדעת ראשיה מותר לומר ומה אסור; ואין שום דרך לשפוט או לבקר אם ההחלטות שלה היו מוצדקות או לכל הפחות מידתיות.
מה בוחרת היחידה להסיר מהרשת באדיבותה הוולונטרית של פייסבוק? אילו תכנים מצונזרים – האם ביטחוניים או אולי פוליטיים ופרסונליים? היינו שמחים לספק כאן כמה וכמה דוגמאות קונקרטיות ועתירות משמעות, אבל התשובה שקיבלנו היא שאין תשובה. יחידת הסייבר אינה מתעדת דבר
במענה לבקשת חופש מידע, למשל, שהגישו התנועה לחופש המידע והקליניקה לזכויות אדם במרחב הסייבר באוניברסיטה העברית, נמסר שבשלוש השנים האחרונות הגישה המשטרה 80 בקשות ליחידת הסייבר להסרת תכנים, מתוכן הגישה היחידה 35 בקשות לחברות האינטרנט ו-28 מתוכן הוסרו על ידי החברות. מה היה תוכן הבקשות שהוסרו? היחידה לא מפרסמת, לא מתעדת, לא משתפת. אפילו שאין מדובר בנושא שחוסה תחת ההגדרה העמומה והרחבה של "ביטחון המדינה". כל שהיא מוכנה למסור הוא פילוח כללי לפיו 76% מהבקשות הוולונטריות שהעבירו ב-2019 קשורות היו בעבירות המזוהות עם ארגוני טרור, עוד 22% בעבירות הסתה. דוגמאות אין.
האם אין לציבור זכות לדעת או לכל הפחות למנגנונים חיצוניים את האפשרות לבחון את תהליך קבלת ההחלטות, שבו מחליטה היחידה לצנזר את חופש הביטוי ברשת? לתפיסת הפרקליטות, התשובה היא לא. אחרים לא יסכימו.
עו"ד דנה יפה, הקליניקה לזכויות אדם: "כשאין תיעוד לא ניתן לדעת כלום. אין כל דרך לדעת כיצד המדינה מתנהלת בבקשות אלה. האם היא פועלת רק כאשר מדובר לשיטתה בעבירה פלילית, האם יש הטיות ואכיפה בררנית לטובת קבוצה מסוימת"
"התערבות המדינה בשיח הציבורי באינטרנט היא התערבות בחופש הביטוי של אזרחי המדינה ובזכותם לצורך מידע", אומרת עו"ד דנה יפה מהקליניקה לזכויות אדם במרחב הסייבר. "זו פגיעה משמעותית בזכויות יסוד. גם אם ישנם מקרים בהם התערבות כזו מוצדקת חשוב שפעולות כאלה יעשו באופן גלוי, שמאפשר פיקוח ציבורי וביקורת".
"כל הזמן הם אומרים שאין תיעוד ואני לא מאמינה להם, כי ברור שיש עקבות", מחדדת עו"ד רחלי אדרי־חולתא, מנכ"לית התנועה לחופש המידע. "זה הרי לא קורה מעצמו. זה קורה בגלל פניות, בגלל מיילים. הם גם אומרים שאם הם יעבירו לנו את הפניות זה יכול לפגוע בביטחון המדינה, ואנחנו לא אוהבים את הטיעון הזה. לדברים האלה יש זמן ומקום שבו הם יכולים להיות פוגעניים ומסוכנים – ויש שלא. זה תלוי בהקשר שבו זה נמצא".
בית המשפט יכריע
יחידת הסייבר של הפרקליטות הוקמה לפני חמש שנים בצילו של גל הטרור היחידני המכונה "אינתיפאדת הבודדים" או "אינתיפאדת הסכינים". התפיסה הייתה שזו מתחוללת רבות בשל ההסתה הגוברת ברשתות החברתיות. פעילות היחידה רוכזה אם כך בשלושה אפיקים: כמנחה ומלווה של גורמים מקצועיים בנושאים כמו ראיות דיגיטליות והאזנות סתר; כמנהלת תיקים פליליים בתחום עבירות המחשב; וכמקיימת מהלכים בתחום האכיפה האלטרנטיבית.
מאז שכונן חוק המאבק בטרור ב-2016 וחוק סמכויות לשם מניעת ביצוע עבירות באמצעות אתר אינטרנט ב-2017, יש ליחידת הסייבר את הכלים לפעול במישור הקלאסי של פניה למתן צו בית משפט, להסיר תכנים בכל הנוגע לעבירות פרסום של זנות, פדופיליה, סחר בסמים הימורים או של ארגוני טרור.
אבל מה קורה כשעבירות מתרחשות מחוץ לגבולות המדינה למשל, ואין לה את הסמכות השיפוטית? או שהיחידה סבורה שאין לה זמן לפעול במישור הפלילי? או שמבצע העבירה לכאורה אנונימי? כאן מפעילה היחידה את מנגנון הצנזורה הייחודי לה: "האכיפה האלטרנטיבית"; תפיסה שגובשה על ידי ד"ר חיים ויסמונסקי, ממקימי היחידה והעומד בראשה.
לתפיסת היחידה, אכיפה זו נועדה להתמודד עם המציאות הדינמית של המרחב המקוון באמצעות כלי שלא יהיה כבול למגבלות ההליך הפלילי הפורמלי האיטי והכבד. בשיטה האלטרנטיבית, יחידת הסייבר בשירות מדינת ישראל אינה פועלת לבצע את האכיפה בעצמה אלא מעבירה במודע את האחריות אל חברות התוכן האינטרנטיות במעין גישה לא מחייבת ולא כופה. לפחות לא במובן המשפטי. לפי גישה זו, המדינה אינה זקוקה לסמכות בחוק על מנת לעשות את כל זה, משום שהיא לא ממש פועלת בסמכות, אלא רק מייעצת; "מנדנדת קצת" ומפנה את תשומת ליבן של החברות. היא עצמה לכאורה לא עושה דבר.
דוגמה לכך, שביחידת הסייבר של הפרקליטות התנדבו לזכור בכל זאת, אירעה ביולי 2017 אחרי הפיגוע בהתנחלות חלמיש, שבו נרצחו שלושה מבני משפחת סולומון. היחידה פנתה אז לפייסבוק על מנת שזו תסיר במהירות פוסט ובו "צוואתו" של הרוצח, שזכה לוויראליות מיד אחרי האירוע. הצוואה, לטענת היחידה, הפכה מוקד להעצמת הפיגוע ולעידוד פיגועים אחרים.
על פניו דוגמה ביטחונית מובהקת, שלשמה קמה היחידה (אם כי אף גוף אינו יכול לבחון את קבלת ההחלטות גם בנושאים אלה), אבל מה לגבי נושאים אזרחיים? בפברואר 2019 נחשף, למשל, ב"כאן" שהמשטרה החלה למנות "קציני שיימינג" המשמשים כתובת לכל שוטר או מתנדב שסבור שהוא נפגע מפרסום ברשת על רקע עבודתו. הנוהל, שהחל לפעול שנתיים קודם לכן, יצר מנגנון דיווח לתלונות שוטרים עבור עבירות כמו העלבת עובד ציבור, פגיעה בפרטיות או איומים. תלונות שנמצאו ראויות על ידי קצין השיימינג הועברו ליחידת הסייבר שהחליטה אם להעבירן אל חברות האינטרנט השונות על מנת שיסירו את התכנים מרצונם הטוב, כמובן. את הנתונים אפשר רק לנחש.
עו"ד רביע אגבריה מהמרכז המשפט עדאלה, הפועל לזכויות המיעוט הערבי בישראל, אינו חוסך ביקורת ממסלול הצנזורה הוולונטרי שפיתחה הפרקליטות. "זו קריסה מוחלטת של הפרדת הרשויות, כי הפרקליטות היא זו שחושדת ומחליטה כביכול להעמיד לדין וגם שופטת ומבקשת את ההסרה בעצמה", הוא אומר. "מדובר על מיקור חוץ של הסמכות השלטונית והפרטה של הסמכות השיפוטית. כל המנגנון הופך להיות מנגנון פנימי לפרקליטות שמחצינים אותו כדרך של שיתוף פעולה עם החברות".
מאז שיחידת הסייבר פועלת נעשו מאמצים ופניות רבות להשיג מהמדינה את רשימות התכנים שהיא מסירה, ולדחוק בה לחשוף את מהות פעילותה, מעבר למספרים הכלליים שהיא משחררת בסוף כל שנה דרך הפרקליטות. אך זו עמדה בסירובה
מרכז עדאלה יחד עם האגודה למען זכויות האזרח בישראל, עתרו ב-2019 לבג"ץ נגד מנגנון האכיפה האלטרנטיבי במסלול הוולונטרי של יחידת הסייבר. טענותיהם חובקות מקצה לקצה על פעילות היחידה: כי זו פועלת ללא הסמכה בחוק; כי היא מכריעה בשאלת הפליליות של חופש הביטוי ללא ניהול כל הליך משפטי: כי פעילותה פוגעת אנושות בחופש הביטוי; וכי היא גורמת לפגיעה בזכות להליך הוגן ובזכות הטיעון.
בתשובתה לעתירה, טענה המדינה כי אין ממש בטענה שהיא אינה פועלת ללא סמכות, משום שהיא כלל אינה מפעילה סמכות; "אין מדובר כלל בהחלטה או בהפעלת סמכויות על ידי המדינה". לשיטת המדינה, בקשות היחידה להסיר תכנים אינן "דרישות", וההחלטה אם להסיר תכנים או לא נתון לגמרי לשיקול דעתן של הפלטפורמות המקוונות.
"צריך תמיד לזכור שיש מסלול פורמאלי", מתייחס עו"ד אגבריה. "הבעיה היא שחוק הסמכויות למניעת ביצוע עבירות באינטרנט מעניק סמכויות מוגבלות ולא מאפשר להוריד תכנים ספציפיים, אז במקום שלטון חוק פורמלי, הלכו לשלטון חוק אלטרנטיבי. אמרו, נמצא צורה אלטרנטיבית ועקרונות משפט אלטרנטיביים ונפנה באופן אלטרנטיבי ישירות אל חברות האינטרנט ונבקש מהן להסיר תכנים באופן ווולונטרי תוך עקיפת בית המשפט".
בית המשפט העליון שדן בעתירה באוגוסט האחרון לא דחה אותה, כפי שדרשה המדינה, אלא ביקש שזו תשלים את טיעוניה בהתייחס למקור סמכויותיה להפעיל את המסלול הוולונטרי אל מול חברות האינטרנט, ולהוסיף סקירה על חקיקה או הסדרים דומים במדינות שונות ברחבי העולם. על המדינה להשיב עד ה-1 בדצמבר.
"כמו קופסה שחורה"
את התנועה לחופש המידע, שביקשה להצטרף לעתירת עדאלה והאגודה לזכויות האזרח, סוגיית מקור הסמכות מטרידה פחות מאשר סוגיית השקיפות. "קודם כל תעבדו בשקיפות", אומרת מנכ"לית התנועה עו"ד אדרי־חולתא. "אם יש יחסים בין פייסבוק למדינת ישראל, אנחנו רוצים לדעת מה הם. אנחנו מבקשים לראות כמה זה נושאים הנוגעים לביטחון המדינה וכמה זה למשל, עניינים של פגיעה בכבודם של שופטים".
(ובשקיפות מלאה, נציין כי שומרים פועל בשיתוף פעולה עם התנועה לחופש המידע במספר עתירות אחרות, דוגמת עתירה לקבלת תמלילי הדיונים בקבינט הקורונה בממשלה, ועתירה נגד נציבות שירות המדינה לקבלת מידע בנוגע למשרות שאינן מאוישות או מאוישות באופן זמני על ידי ממלאי מקום).
עו"ד רחלי אדרי־חולתא, מנכ"לית התנועה לחופש המידע: "כל הזמן הם אומרים שאין תיעוד ואני לא מאמינה להם, כי ברור שיש עקבות. זה הרי לא קורה מעצמו. זה קורה בגלל פניות, בגלל מיילים"
לשיטתה, עו"ד אדרי־חולתא אינה מתעקשת על נושא השקיפות כך סתם. מאז שיחידת הסייבר פועלת נעשו מאמצים ופניות רבות להשיג מהמדינה את רשימות התכנים שהיא מסירה, ולדחוק בה לחשוף את מהות פעילותה, מעבר למספרים הכלליים שהיא משחררת בסוף כל שנה דרך פרקליטות המדינה שלא מגלים דבר מלבד היקף פעילותה. אך זו עמדה בסירובה.
תחילה נימקה היחידה שאין לה את המשאבים לאסוף את המידע, או את האמצעים הטכניים לתעד אותו. כך למשל, בתשובה לעתירת ארגון שקוף מדצמבר האחרון לקבל את פרטי התכנים שהוסרו בין השנים 2017 ל-2018 ענתה המדינה, בין היתר, כי הבקשה מייצרת "הכבדה בלתי סבירה על הרשות". מאוחר יותר התרחב הנימוק ל"עניין תפסתי", בנימוק שהמדינה אינה מתעדת משום שמדובר בפרסומים שהם עצמם הפרה של החוק, כי אין לה שום אינטרס לשמור אותם; שבכל מקרה שיתוף בידע הזה יפגע בביטחון המדינה, המוחרג בין כה וכה מבקשות חופש המידע.
עבור המדינה, המספרים הכלליים שהיא מפרסמת, ואשר מצורפים כאן בתרשימים לכתבה זו, הם שקיפות מספקת. באותה הרוח המדינה ביקשה מבית המשפט שזה ידחה את בקשת הצטרפותה של התנועה לחופש המידע כידידת בית המשפט לעתירת עדאלה והאגודה לזכויות האדם.
"כשמדובר על הסרת תכנים ללא שקיפות וללא סמכות מתעורר החשש שיש פגיעה לא פרופורציונלית", מוסיף עו"ד אגרביה. "מהניסיון שלנו, הראשונים להיפגע הם האזרחים הערבים במדינה והפלסטינים. מסיבה זו היינו ספקנים לגבי הפרקטיקה הזו. במיוחד משום שיחידת הסייבר מדווחת שרובם המכריע של התכנים שהם מוסרים נמצאים תחת מטריית טרור והסתה. אבל מי קובע מה זה טרור והסתה? זה יכול לכלול מנעד רחב מאוד של ביקורת גם לגיטימית על המדינה. יש צינורות של הזנה אל תוך היחידה, והיא כמו קופסה שחורה".
עו"ד רביע אגבריה, מרכז עדאלה: "זו קריסה מוחלטת של הפרדת הרשויות, כי הפרקליטות היא זו שחושדת ומחליטה כביכול להעמיד לדין וגם שופטת ומבקשת את ההסרה בעצמה. מדובר על מיקור חוץ של הסמכות השלטונית והפרטה של הסמכות השיפוטית"
עו"ד יפה מהקליניקה לזכויות אדם באוניברסיטה העברית מחזקת את דבריו: "כשאין תיעוד לא ניתן לדעת כלום. אין כל דרך לדעת כיצד המדינה מתנהלת בבקשות אלה, מה לפרשנותה מהווה תוכן שצריך להסיר, האם היא פועלת רק כאשר מדובר לשיטתה בעבירה פלילית, האם יש הטיות ואכיפה בררנית לטובת קבוצה מסוימת או רעיון מסוים או האם פערי שפה ותרבות מובילים לשגיאות כלפי אוכלוסייה מסוימת".
לתפיסתם, כל עוד אין שקיפות אין גם לקבל בעיוורון את הטיעון של המדינה שהיא פועלת באופן שאינו כופה אל מול חברות האינטרנט. כאילו אין בעשרות אלפי הבקשות שהיא מזרימה באופן בלתי פוסק, שום הפעלת סמכות, זולת שיתוף פעולה נעים ולא כופה. "ברור שזה מתנהל בספרה פוליטית מסוימת שלכל הפחות יש להיות ביקורתיים כלפיה", אומר עו"ד אגרביה. "הניסיון לצייר את הסוגייה כ"יעוץ" לחברות התוכן באינטרנט שלא נתון בשום יחסי כוחות, לא מדויק – גם בייעוץ יש צורך בסמכות".
מיחידת הסייבר של פרקליטות המדינה נמסר בתגובה לשומרים: "יחידת הסייבר בפרקליטות המדינה אינה פועלת באופן אקטיבי לאיתור תכנים בלתי־חוקיים באינטרנט, אלא פועלת רק בדרך של בחינת פניות שהתקבלו במשרדיה מטעם רשויות מנהליות אחרות. הרשויות המנהליות הן אלו שמאתרות לראשונה את הפרסום באינטרנט, מתעדות אותו כנדרש על־פי נהליהן הפנימיים, מגבשות אותו לפניה מסודרת ומנומקת, ומעבירות את המידע ליחידת הסייבר. יצוין כי תיעוד תוכן כאמור מעלה שלל קשיים משפטיים וטכנולוגיים.
"בכל הנוגע למישור הוולונטרי היחידה פועלת על פי נוהל מאושר. בכל הנוגע למישור הפורמלי, היחידה פועלת על פי סמכויות הקבועות בחוק. פעולתה של היחידה במישור הוולונטרי נדון בימים אלה בבג"ץ.
"היחידה עוסקת גם בפרסומים מאיימים, מסיתים או פוגעים בפרטיות באופן קיצוני כלפי עובדי ציבור. נתח הפעילות של היחידה בתחום זה הוא פחות מ-1% מכלל הפרסומים הפוגעניים שהיחידה מטפלת בהם. רוב הפרסומים בהם עוסקת היחידה בתחום זה הינם פרסומים בתחום הביטחוני".
כתבה זו נכתבה בסיוע השומרים, המרכז לתקשורת ודמוקרטיה