כל ניסיון להכפיף פרשות של עבירות מין לסוגיות פוליטיות, כפי שניסו לעשות בסוף השבוע עם התחקיר שפירסמתי על האמן והמרצה חיים לוסקי, הוא שערורייתי בעיני. זה בכלל לא שייך לפוליטיקה. מטרידים יש בכל מקום. בימין. בשמאל. באלפיון העליון ובאלפיון התחתון. בחברה הערבית ובחברה היהודית.
ראיתי מישהי בטוויטר שצייצה שמעניין מה קרה עכשיו עם האמן והמרצה חיים דעואל לוסקי שפתאום השמאל נכנס בו. טוב, זו בדיחה כמובן. רצה הגורל שהחשיפות הגדולות שלי עד היום בתחום ההטרדות המיניות ועבירות המין היו של שמאלנים. מעמנואל רוזן, דרך אלון קסטיאל, דרך רועי צ'יקי ארד ועד חיים דעואל לוסקי.
כן אומר שיש לכל אחד מהמחנות נטייה להיות רחום יותר, להבין את התוקפים יותר, כאשר מי שסופג את ההאשמות הוא אחד משלהם. כשחשפנו שצ'יקי ארד תקף קטינות טענה בפניי מישהי שהוא תקף כי הוא פשוט הרגיש כאילו הוא גודאר – שאב ממנו השראה והרגיש כאילו הוא יוצר צרפתי מתקופת הגל החדש. מאז מלווה אותי המשפט הזה. אני תמיד שואלת את עצמי איך אף אחד לא חשב שאולי איל גולן שאב גם הוא את השראתו מאותו ז'אן לוק גודאר, האינטלקטואלי שביוצרי הקולנוע, כשהיה עם קטינה ליד אבא שלו.
לוסקי, כרגיל בכל מקרה כזה, לא פעל בחלל ריק. במהלך איסוף החומרים לתחקיר שלי נחשפתי לכך שבבתי הספר הגבוהים לאמנות, האווירה הייתה פשוט של הפקרות. אני לא אומרת את זה כי אני פוריטנית. שחרור מעכבות וממגבלות יכול להיות נחמד, אבל לא במחיר של רמיסת האחר.
מצד אחד היו את המרצים המטרידים, ומצד שני התקיימו להם בשלווה אינספור יחסי מרות שפשוט היו חלק מהשגרה – מרצים עם סטודנטיות בכיתה שלהם וגם מרצות עם סטודנטים, אגב. גם על זה שמעתי.
רבים מהאמנים והמרצים הבכירים עמם שוחחתי, ואת השיחות עימם אפרסם בהמשך, אמרו שזו פשוט הייתה תקופה שונה. גם זו בדיחה בעיניי. את התואר השני שלי סיימתי לפני קרוב ל-20 שנים. למדתי בבר אילן ולפני כן במכללה האקדמית של תל אביב יפו. לא אתמם ואומר שלא היו במוסדות האלו יחסי מרות בין אף מרצה לסטודנטית. אבל בוודאי שזה לא היה מקובל או נהוג ונעשה בריש גלי כאילו זה עניין שאין בו שום בעייתיות.
לוסקי, כרגיל בכל מקרה כזה, לא פעל בחלל ריק. בבתי הספר הגבוהים לאמנות, האווירה הייתה פשוט של הפקרות
בבתי הספר לאמנות בישראל, במיוחד במדרשה לאמנות של בית ברל – הדברים האלו אירעו עד לפני שנים ספורות. כולם ידעו על כולם. אפילו המרצים עצמם מספרים שלא הסתירו את זה. זה דבר מעוות לגמרי, שמשפיע על כל הסביבה שבה הדברים קורים. ושוב – האם יכול להיות שסטודנטית ומרצה יתאהבו? יכול להיות. דברים קורים. אבל לא באופן כל כך נפוץ ותדיר שברור שקיימת פה קרקע פורה לניצול פערי הכוחות.
עוד זווית בעבודה על הכתבה על לוסקי נגעה לחומרי הלימוד. התברר לי שבבתי הספר לאמנות – גם בתיכון אגב, מלמדים לא פעם חומרים מאוד קשים, שכוללים תוכן מיני ואלים לעיתים עד כדי פרוורטיות.
בהתחלה חשבתי שאולי יש בעיה עם כך שמעבירים חומרים כאלו לסטודנטים וסטודנטיות צעירים. אלא שגיליתי בעקבות השיחות עם הסטודנטיות שהוטרדו בידי לוסקי, שלאף אחת מהן לא היתה טענה לגבי החומרים עצמן. רבות אפילו העריכו ואהבו את החומרים.
הבעיה הייתה עם אופן הגשתם של החומרים האלו. בעצם הראיה הכי טובה לכך היא שרוב התלונות במדרשה בבית ברל למשל התנקזו בעיקר לשני מרצים – לבועז ארד וללוסקי. היו הרבה אחרים שלימדו חומרים לא פחות קשים, רועי רוזן למשל, ואף אחת לא התלוננה עליהם והרגישה פגועה ממנו.
ולכן, גם עניין בדיקת הגבולות שאוהבים לדבר עליה כל כך בכירים באקדמיה, היא טענה מגוחכת ביחס לסיפורים על לוסקי ועל מטרידנים אחרים. אין לזה שום קשר לגבולות. נחמד לפרוץ גבולות ולבדוק אותם – כל עוד פריצת הגבולות הזו לא מותירה אחריה חללים.
לא שמעתי עדיין מאף אמן בכיר או מרצה בכיר לאמנות בישראל גינוי למעשיו של לוסקי: לא מדורון רבינא, האוצר של מוזיאון תל אביב עד לפני רגע, לא ממיקי קרצמן, לשעבר דיקן בבצלאל, לא ממיכל נאמן, כלת פרס ישראל, לא מגלעד מלצר שהרצה שנים במדרשה, לא מרועי רוזן האמן, לא מגיא בן נר, דיקאן המדרשה היום.
אני בטוחה שלא קל להם. הם היו חברים וחלקם תלמידים של ארד. חלקם היו חברים של לוסקי או לפחות מכרים. אבל כולם התעלמו ממצוקות של סטודנטיות שלמדו אצלם שנים רבות מדי. ועם כל הקושי, הם חייבים להעביר מסר ברור לסטודנטיות ולסטודנטים שלהם היום – סליחה שהתעלמנו. נדאג לשמור עליכם בעתיד.
כל אלו וגם כל מי שקרא את הכתבה צריך להבין זאת: במקרה של לוסקי, או מטרידים סדרתיים אחרים, קשר השתיקה נובע תמיד לא רק מהפחד מהתוקף או המטריד, אלא גם מהמיליה שמקיף אותו ושומר עליו ונותן לו בעצם את היכולת, גם אם לא במכוון או במודע לגמרי, להמשיך במעשיו. נותן לו, לעתים קרובות, הכשר שבשתיקה
וכך יש עוד המון נפגעות שמפחדות לדבר. רגע לפני פרסום הכתבה השמטנו שלוש עדויות נוספות שהיו לנו כי הנשים חששו מפרסומן. לפחות חמישה אנשים, בהם למשל אבי פיטשון מעיתון הארץ, כתבו בפייסבוק או סיפרו לנו כי הם יודעים ממקור ראשון על חברה שנפגעה מלוסקי. אבל החברות של אלו לא הסכימו ליצור איתנו קשר
כדי שבפעם הבאה יהיה אפשר לעצור את המטרידן ו/או התוקף כבר בהתחלה ולא לחכות ארבעים שנה שיצבור עוד ועוד נפגעות – על אמני ישראל הנכבדים פשוט לפתוח את הפה. לבחון את הגבול שהציבו לעצמם, לאזור אומץ ולחצות אותו. ולא רק להתפלסף על חציית גבולות.
הבלוגר והעיתונות
מאז שהתחלתי לעבוד על הכתבה על לוסקי, יש שם אחד שכל הזמן עולה לאוויר וכולם שואלים (בתגובות, בהודעות אישיות) אם הסתייעתי בו, מזכירים איך הוא כותב כבר שנים על לוסקי ויש רבים שאפילו חושדים שהעיתונאים פשוט מפחדים שנים לעסוק בחומרים שהוא מפרסם. מדובר בבלוגר ובעל עמוד מאוד פופולרי בפייסבוק שכותב דברים קשים מאוד על מושא התחקיר שלי – הרבה יותר קשים מאלו שהתחקיר עסק בהם.
אני אגב לא מציינת את שמו כאן. מבחינתי, כל עוד אין לי שום בדל של ראיה לכך שיש אמת בסיפורים שהוא מפרסם, כל הפניה לפרסומיו יכולה להיות עילה לתביעה נגדי בגין לשון הרע. וגם, אגב, נגדכם כמי שחוזרים על טענותיו או משתפים את הפוסטים שלו, הגם שאני חושבת שהסיכוי שלוסקי יתבע היא אפסית.
למעשה יש בפייסבוק צילום התכתבות של אדם ששואל את לוסקי מדוע אינו תובע את אותו הבלוגר. לוסקי עונה לו שאין בדברים שהוא כותב עילה לתביעה. זה תשובה מגוחכת – כי כל הפוסטים האלו הם עילה לתביעת ענק, בהנחה שהם לא נכונים. במיוחד מאחר שהם זכו לפעמים למאות שיתופים ברשת.
אבל זה לא משנה. כי העובדה שאדם אינו תובע לשון הרע, לא אומרת בהכרח שהדברים שפורסמו עליו הם נכונים. זה טיעון לא תקף משפטית. ובצדק האמת. לא יכול להיות למשל שמישהו יכתוב ששכבתי עם מישהו בשביל להשיג מידע (מישהו באמת כתב עליי כך פעם) ואני אהיה חייבת עכשיו לקחת עורכי דין ולהתחיל לבזבז זמן וכסף על שטות שמישהו כתב. זה שיח שעורכי דין חובבי תביעות לשון הרע מנסים להוביל והוא משרת אך ורק אותם. בקיצור: יש עוד שיקולים שעומדים לנגד עיניו של אדם בהחלטה אם לתבוע או לא מלבד השאלה האם פורסם עליו שקר או אם לאו.
אחת הסיבות שלוסקי לא תובע את אותו בלוגר יכולה להיות, למשל, שהוא מרגיש כי אותו בלוגר נתפש בקרב חוג חבריו, מכריו וסביבתו ככל כך הזוי, שאין בכלל מה להתייחס אליו. לא רק שהטענות שלו כלפי לוסקי קיצוניות מאוד, אלא שאותו בלוגר הוא ימני קיצוני ואורז אותן גם בתיאוריות קונספירציה על ריגול ומסירת מידע לאויב כשהוא נאחז בכך שלוסקי וחבריו הם שמאלנים שמתבטאים רבות נגד הכיבוש.
במקרה של לוסקי אין לו להערכתי שום כוח או ממון שיכול להפחיד עיתונאים. נכון שיש לו מיליה, גם בעיתונות, שאולי לא התאמץ יותר מדי לפרסם עליו תחקיר, אבל לו הבלוגר היה מצליח להוכיח את טענותיו אין לי ספק שהיו הרבה עיתונאים שמטפלים בזה בלי שום היסוס.
לבלוגר המדובר התוודעתי בתקופת התחקיר שפירסמתי על רועי (צ'יקי) ארד לפני כמה חודשים. גם על צ'יקי וחבריו הוא כתב דברים מאוד קשים. הרמתי לו אז צלצול וניסיתי לדבר איתו. כבר לא זוכרת ממש את פרטי השיחה – אבל כן זוכרת שלא התרשמתי שיש לו איך להציג לי גיבוי כלשהו לדברים שכתב. באיזה שלב גם חסמתי את אותו בלוגר בפייסבוק. לא זכרתי את זה אפילו – נזכרתי בכך רק לאחרונה. נדמה לי שחסמתי אותו בגלל שחששתי שיכתוב בעמוד שלי דברים שעולים בגדר דיבה, וכך יחשוף אותי לתביעות.
האם כל מה שכתבתי עד כה אומר שבהכרח אותו בלוגר משקר ובודה סיפורים קשים על לוסקי? התשובה היא, לא בהכרח. אלא שפשוט אין לי מושג אם הדברים נכונים או לא, כך שאין לי אפשרות להפיץ אותם או לתת להם ביטוי.
אני התרשמתי אגב שאותו בלוגר שמע את הדברים שהוא כותב משתי נשים – אחת שהייתה קשורה אליו בעבר, ועוד חברה שלה. ניסיתי להגיע אליהן – לא הצלחתי.
אותו בלוגר חוזר וטוען בכל הזדמנות אפשרית שעיתונאים מפחדים לפרסם את הדברים שלו אודות לוסקי. לא מזמן פנה אליי מישהו שידע שאני עובדת על כתבה בעניין לוסקי וניסה לקשר בינינו ואמר שהבלוגר הזה טוען שגם אני מפחדת מלוסקי. זו בדיחה כמובן. גם לגבי ואני בטוחה שגם לגבי עיתונאים אחרים. במקרה של לוסקי אין לו להערכתי שום כוח או ממון שיכול להפחיד עיתונאים. נכון שיש לו מיליה, גם בעיתונות, שאולי לא התאמץ יותר מדי לפרסם עליו תחקיר, אבל לו הבלוגר היה מצליח להוכיח את טענותיו אין לי ספק שהיו הרבה עיתונאים שמטפלים בזה בלי שום היסוס. כן, יש עיתונאים אמיצים ומעמיקים בישראל, גם אם לא נותרו רבים מהם.