יש לי סוד בשבילכם. גם פרקליטים הם בני אדם. יש להם שאיפות ורצונות ואפילו מאוויים. כשפרקליט מגיש כתב אישום יוצא לו לפעמים להתעורר שטוף זיעה קרה מחלום בלילה. ובחלום, השופטים נכנסים לאולם, מתיישבים ופותחים את הקראת הכרעת הדין במילים "החלטנו לזכות את הנאשם".
לפי החוק, אם יש זיכוי הוא חייב לפתוח את הכרעת הדין. לכן, כפרקליט, גם אם ההכרעה מחזיקה מאות עמודים, אתה בסך הכול רוצה לצלוח את השניות הראשונות. אתה מצמצם אישונים, מאגרף אגרופים מתחת לשולחן, נועץ את רגל ימין חזק ברצפה ומייחל שלא לשמוע את הזיכוי הזה. כן, ממש ככה. וכשהוא מגיע, הזיכוי הארור הזה, מתייבש לך הגרון ואתה חש מחנק. מה עשיתי לא בסדר? איפה טעיתי? ואחר כך, הכאב הרחב יותר, אך החד לא פחות – מה יהיה על המשפחה של הקורבן? ואיזה פחד שאחד כזה חוזר לרחובות. ערבול של כאבים אישיים וציבוריים.
אני משוכנע שגם בתיק של תהילה נגר ז"ל הפרקליטים רצו שהנאשם יורשע ברצח ויקבל מאסר עולם. האמירה הכואבת מצד אביה של תהילה שתחת הסדר הטיעון שהושג, היה מעדיף זיכוי, צורבת את הנשמה. היא יוצאת מן הלב ולא יכולה שלא להיכנס ללבבות של כולנו. האם באמת היה צריך להמשיך ולנהל את התיק הזה עד הסוף? עד ההרשעה ברצח, שמא עד הזיכוי מחמת הספק?
לפני 14 שנים, בחודש אפריל שנת 2005, אי שם בחולות פלמחים נמצאה בחורה מפרכסת, מפרפרת וחסרת הכרה. הכרתה לא שבה אליה וכעבור זמן היא נפטרה. כמו תהילה, גם היא הייתה בערך בת שלושים, כמו תהילה גם אותה חנקו למוות. הוגש כתב אישום שעניינו רצח. הראיות המרכזיות כנגד הנאשם היו מציאת בדל סיגריה עם פרופילDNA הזהה לפרופיל שלו במרחק של תשעה מטרים מהבחורה; פלט תקשורת שהצביע על כך שהמנוחה שוחחה עם הנאשם בשיחותיה האחרונות באותו הלילה; והתוודות של הנאשם בפני אחיינו.
הרכב בית המשפט המחוזי בתל אביב שמע את התיק במשך מספר שנים ובשלהי שנת 2008 קבע פה אחד שהנאשם אשם ברצח. בשנת 2011 הכול התהפך: שני שופטי בית המשפט העליון, בניגוד לדעת מיעוט של שופטת נוספת, קבעו שלא ניתן להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר והוא זוכה. שערי הכלא נפתחו והוא שב לעולם חופשי ומאושר. בחשבון פשוט ארבעה שופטים (שלושה של המחוזי ואחת של העליון) השתכנעו שהוא רצח ורק שניים (של העליון) סברו שיש לזכותו מחמת הספק. בשיטת המשפט שלנו, העליון קובע ושם היה רוב לזיכוי. נאשם ברצח זכאי. למחרת המשפט הוא יכול לפגוש ברחוב את משפחתה של הקורבן.
השופט המזכה האחד סיים את פסק דינו במשפט הבא:
"כדי להגיע לזיכוי נאשם, אין צורך להוכיח כי יסודותיו של בניין ההרשעה התמוטטו כליל, די להראות כי אינם יציבים דיים כדי להתמודד עם משקלו."
והשופט המזכה השני פתח את פסק דינו בסעיף הבא:
"לאחר עיון והתלבטות רבה מצטרף אני מחמת הספק לחוות דעתו של חברי השופט הנדל. לא משום שאני משוכנע שהמערער לא רצח את המנוחה, רחוק מכך; אלא משום שאינני משוכנע מעבר לספק סביר שהוא אכן רצח אותה. סבורני, עם כל ההערכה לעבודה המאומצת של צוות החקירה, כי בנסיבות לא עשתה המשיבה כל מה שניתן היה לעשות כדי להבהיר חלק מנסיבותיה המעורפלות של הפרשה; ויתכן שתחת מסך ערפל זה חומק רוצח מן הדין."
האם בדיעבד, לא היו מעדיפים בני משפחתה של אותה בחורה צעירה, כמו גם הציבור כולו, שהנאשם ירצה עשרים שנות מאסר, מאשר שיסתובב חופשי ביננו כאחד האדם? התשובה ברורה מאליה.
מה היו זועקים בני משפחתה של תהילה אם בית המשפט היה מחליט להגיע לתוצאה דומה לזאת של תיק הרצח בחולות פלמחים? לא במקרה, במשפט הישראלי הפרקליטות – ולא משפחת הקורבן – היא שמחליטה האם לערוך הסדר טיעון. למשפחה יש זכות להשמיע את דעתה בפני גורמי הפרקליטות, ואלו חייבים לשקול בכובד ראש את עמדתה, אך הם מחויבים גם לשקול שיקולים רחבים יותר.
ישנם מקרים שגורמי אכיפת החוק יודעים, כן ממש כך, שאדם כלשהו ביצע רצח, אך אין בנמצא ראיות קבילות שיכולות להוכיח את אשמתו בהליך פלילי. קחו למשל ידיעות מודיעיניות איכותיות או עדויות מפי השמועה שנכונותן ברורה ועוד כהנה ראיות שכניסתן אסורה לאולם בית המשפט. וכך יוצא שמסתובב לו ביננו רוצח. הפער בין הידיעה לבין היכולת להוכיח אותה בבית המשפט יוצר חלל שמכרסם באמון הציבור. החלל הזה מתמלא באמוציות, בשברי עדויות וברסיסי שמועות – שרק מגבירים את תחושת רפיונה של המערכת.
כאב של הורים אינו תחליף לראיות
והנה אנחנו חוזרים לתיק של תהילה. ישיבת הוכחות ועוד אחת, דיון רודף דיון, שעות של האזנה לעדים, לחקירות נגדיות, שוטרים ואזרחים מעידים, מתקשים, תוהים, טועים. 1500 עמודי הפרוטוקול יכולים לספר את הסיפור המשפטי של הפרשה.
חשוב שתדעו, ביום הגשת כתב האישום הפרקליטות נמצאת במצב האופטימאלי. מאותה נקודה, מצבה יכול רק להתדרדר. או שהיא תצליח להוכיח את עובדות כתב האישום, או שבשל עבודת סניגוריה משובחת ובשל סיבות אחרות – המצב הראייתי ילך ויתערער, לעיתים עד לזיכוי.
ראיות נסיבתיות, כמו בתיק של תהילה, היו מובילות להרשעה רק אם היו בונות תמונה ברורה שאינה מותירה ספק סביר לקיומו של תרחיש אחר.
בבית המשפט מבררים את טיבה של חוות הדעת שאמורה להכריע אם רכבו של הנאשם – הוא או דומה לו – היה בזירת העבירה; בבית המשפט בודקים את קבילותה של שיחה בה נשמעים הנאשם ותהילה, לאחר שהוא טען כי כביכול כבר נפרדו; בבית המשפט בוחנים האם סביר שבתוך הרכב תיוותר כמות כה זעומה של דם, לאחר מעשה כה אכזרי; וכולם מבכים על כך שמבלי משים נמחק הסרטון שצולם ברכב בשעות הרלוונטיות. ועוד סוגיות, ועוד שאלות, ועוד תהיות. וודאות – אַיִן!
זה הפן המשפטי. במגרש הציבורי, חשוב להבין – מסופר סיפור אחר: הראיות חלקיות, המוסיקה אמוציונאלית; זעקות השבר – שולטות; דיני הראיות וסדרי הדין – אאוט.
אין לי ספק – שנים רבות הייתי פרקליט – שהפרקליטות התייסרה. בכל מאודה היא רצתה להשיג הרשעה ברצח. בכל מאודה היא לא רצתה שחורבן בדמות זיכוי יעיר אותה שטופת זיעה קרה. באיזון הזה היא פעלה כדי למקסם את מימוש האינטרס הציבורי.
מבחינת מאמץ, אם נפרק לרגע את עבודת הפרקליטות, העיקר כבר היה מאחוריה: היא למדה את החומר, הכינה את כתב האישום, הביאה למעצרו של הנאשם עד לתום ההליכים והעידה כמעט את כל עדי התביעה. נותר לה רק עוד לנהל את פרשת ההגנה ולהגיש את סיכומיה.
והנה בא לעולם הסדר הטיעון.
ואז, חודשים ארוכים של דיונים בבית המשפט מתכנסים להם לכמה ראיונות ברדיו, לכמה שורות באתרי האינטרנט ובעיתונות המודפסת, לפוסטים זועמים ולציוצים של אזרחים מודאגים.
מאות עמודי פרוטוקול מצטמצמים לרִפְרוּף ממעוף הציפור, נוגע לא נוגע בראיות ובמשמעותן. ושוב מתערבבים להם לעיסה סבוכה דין ואינטואיציה, טיעונים לעונש עם הכרעת דין, רגש זעם ונקמה עם קבילותן של הראיות, האמת המשפטית עם זו העובדתית. וכל מניף שלט נהיה מומחה למשפט פלילי, לכזה שיודע באיזמל מנתחים להבחין בין ספק סביר לספק שאינו סביר.
כאב של הורים, גם לא תחושות הבטן שלהם – אינם תחליף לראיות; התלהמות מוצדקת והפגנות זעם – אינם משלימים חלקי פאזל חסרים.
אוי לנו אם הפרקליטות תתמיד בהתעקשותה "להמשיך עד הסוף" גם מקום בו היא מעריכה שהסיכוי לזיכוי קיים באופן ממשי.
אפשר להבין שהפרקליטות לא חששה שתיק הרצח יסתיים בהריגה. אם זה היה החשש, ברור שהפרקליטות הייתה ממתינה להכרעת הדין. החשש האמיתי היה שתיק הרצח יקרוס לזיכוי.
לדעתי, הפרקליטות הייתה מועלת בתפקידה אם שקילת אלמנטים של "סיכוי – סיכון" היו ממנה והלאה. גם במקרה המזעזע הזה, כדאי להביט נכוחה אל המציאות: בפער העצום בין אפס למאה, חשוב מאוד לשאוף אל המאה, אך לא פחות מכך חיוני להיזהר מפני האפס. ובמקרה שבפנינו, טוב לנו שהפרקליטות תעריך כל העת את סיכוייה ותחשוש משחרורו של אדם אכזר.
ואם נגענו במספרים, ולא בשביל להפוך את המקרה הנורא הזה לסוגיה מתמטית, כדאי שנמשיך להתבונן למציאות בעיניים: מאסר עולם במקרה הזה היה נקצב, בסבירות גבוהה, לתקופה שנעה סביב 30 שנות מאסר; עונשו הצפוי במסגרת הסדר הטיעון, אמור להתקרב ל- 20 שנות מאסר. המרחק בין 20 ל- 30 קטן פי כמה, בכל המובנים, מאשר הפער בין 0 ל- 30.
אני רוצה לקוות שהמשפחה, וכמוה הציבור כולו, לא היו מוצאים נחמה לוּ היה הנאשם מזוכה ובית המשפט היה מציין בפסק דינו את המשפט שציין בתיק הרצח של פלמחים: "ויתכן שתחת מסך ערפל זה חומק רוצח מן הדין."
תומר שוורץ: ״בפער העצום בין אפס למאה, חשוב מאוד לשאוף אל המאה, אך לא פחות מכך חיוני להיזהר מפני האפס״ | צילום: גיל אליהו
הייתי יכול לכתוב שאסור היה להגיע להסדר טיעון בתיק כה אכזרי. כנראה שהייתי צובר הרבה יותר לייקים. אני יודע, הרבה יותר פופולרי לתקוף את הפרקליטות ואיתה גם את בתי המשפט.
אני כשלעצמי מעדיף פרקליטות שתהא שק-חבטות במגרש הציבורי, אך כזו שתמשיך לשמור על אינטרס הציבור במגרש המשפטי.
הכותב היה פרקליט בפרקליטות צפון, כיום הוא סניגור בעל משרד פרטי