"תיאוריית הנחיל מבקשת לתאר נדידה עונתית, תנועת טבע שמתרחשת בעיר תל אביב, מדי קיץ, בדומה למדוזות שעוברות בתעלת סואץ לאורך חופי ישראל מדי קיץ, הנחיל הוא תנועה של צעירות אחרי תיכון ולפני צבא, שמדי קיץ מתאבדות על הבארים של תל אביב בדומה ללווייתנים בחופי ניו זילנד", כך פותח יהושע סימון, חברו ושותפו המקצועי של רועי צ'יקי ארד לאורך השנים, את הטקסט שכתב ב-2004, לפנזין אדריכלות בשם ארכיסקס.
"אלה נשים צעירות שנהנות מהאפשרות לשחר ברווקות מזדקנות דוגמת "סקס והעיר הגדולה" בדרכן לשירות הצבאי.. מדובר בנדידה עונתית לילית של נקבות חתיכות בנות 18, צפוניות, לשם תיירות פנים של מין. צעיריה המזדקנים של תל אביב ואלה שהיגרו אליה זה מכבר הם הציידים. בנות הנחיל מבקשות להינצד, והציידים, יושבי המקום דרך קבע, נענים".
החל מאתמול בבוקר, כשפורסם התחקיר של שרון שפורר על ארד, הגיע למערכת המקום נחיל, אבל לא של צעירות אחרי תיכון – אלא של תגובות ועדויות של נשים נוספות שנפגעו מארד או מחבורתו והציפו את הרשת. הדברים נבדקים כעת. במקביל, בעקבות תגובתו של ארד לתחקיר, שפורסמה עוד טרם עלייתו לאוויר והופצה בכלי התקשורת, עלו תגובות רבות ואף מאמרים לגבי אופן ההתנצלות של ארד וכנות כוונותיו.
רבות מהעדויות החדשות שצפו ברשת מאששות את הדפוס שעלה בתחקיר, שהביא את עדויותיהן של שש נשים שנפגעו מארד, חלקן כקטינות. הנשים ששיתפו את סיפור היכרותן עם ארד בעקבות התחקיר, מעידות על היכרות בגיל צעיר מאוד ומעשים דומים מצד חבריו של ארד, חלקן עוד ייחשפו במקום בכתבות המשך. רבות מהמגיבות ציינו שהתעמתו עם ארד לאורך השנים לגבי המקרים, על חלקם הוא אף התנצל. מכך עולה כי פרסום התחקיר, בניגוד לתגובתו שעוד נגיע אליה בהמשך, לא אמור היה להפתיע אותו.
כמו כן, בדיקה נוספת שערך המקום גילתה פרט מעניין לגבי גילו של ארד: בעוד בוויקיפדיה מצוין שארד הוא יליד ינואר 77, כלומר בן 43, מתברר שתאריך הלידה האמיתי של ארד הוא דווקא ה-5 בינואר 76. אם כך, ארד יחגוג בעוד חודשים ספורים יומולדת 45. כלומר, בשנים שאחרי האירוויזיון עם פינג פונג בשנת 2000, אז אירעו רבים מהמקרים בתחקיר, הוא לא היה בתחילת שנות העשרים כפי שתיאר בפוסט התגובה שלו – אלא בבמחצית השנייה של שנות העשרים.
ארד הודיע שלשום בערב על השעיית עבודתו בעיתון "הארץ" וכן בכתב העת "מעין" שייסד.
"הוא דחף לי את הראש"
המוזיקאית אלה רונן סיפרה הבוקר בהארץ על החוויה שלה, כשהתרחשה כשהיתה בת 16. "אני מתקשרת לשתי החברות מהתיכון. הן זכרו את הסיפור בדיוק כמוני, וכשאנחנו נזכרות בו יחד הן מזועזעות לקלוט שמתישהו חשבנו שזה סיפור מצחיק, או קליל, או כל דבר אחר מלבד טראומה. אנחנו חושבות שכנראה זה כל מה שיכולנו להתמודד אתו אז. סיפור מצחיק. כל דבר אחר היה מקשה עלינו מדי להמשיך בחיים כרגיל".
דפנה מורל כתבה בפייסבוק שלה: "לראשונה בחיי חוויתי טריגר. כזה שמחזיר את כל הקולות, המראות והריח….כל חיי תייקתי את החוויה המזעזעת הזו בתור סקס גרוע, חוויה לא נעימה במקרה הטוב וסוג של אונס עצמי במקרה הרע. ידעתי שאני לא באמת נמשכת אליו או רוצה אותו אבל לא הבנתי את ה MO או למה בכלל הייתי שם.
"הייתי בת 16 או 17, נראה לי ש17 לא זוכרת במדויק אבל מאוד זוכרת שהייתי בתקופת הבגרויות. אותו עיתונאי שמשום מה אסור להגיד את שמו וצ'יקי פגשו בי ובחברה שלי. הם הזמינו אותנו לאירוע של מעיין בבריכה של הסנטר. היה מאוד מגניב. הרגשתי מאוד ילדה גדולה עם הכוס שמפניה ביד והאכילת ראשים על שירה. במהלך הערב הזה צ'יקי היה בהחלט ג'נטלמן מושלם, ואף הזהיר אותי מנוריאל (העיתונאי יהודה נוריאל, שלאחר מותו פרסמה ב"ארץ" כתבה קשה שטענה להתעללות רגשית מתמשכת נשים; ת"מ) שגם הסתובב שם ככה בסבבה כמובן. סיימנו את האירוע המאוד תרבותי הזה והלכנו הביתה. די נדהמתי מהעובדה שאף אחד לא ניסה לזיין אותי בערב הזה ובהחלט חזרתי הביתה בתחושה חיובית מאוד על צ'יקי ושאר חבריו למילייה.
"כמה ימים אחרי, אולי שבוע, הודעה מצ'יקי אם בא לי לשבת לקפה. כן, כן אותו קפה ככה על קינג ג'ורג'. שמחתי ודי הרגשתי בטוחה כי הוא הזהיר אותי מפרדטור לפני, היה ממש נחמד ועכשיו כולה הזמין אותי לקפה בשעת אחר צהריים. לא היה פה שום בר באמצע הלילה ולא שמו לי שום דבר בדרינק. המגננות שלי (שגם ככה לא היו גבוהות מידי בתור ילדה אבודה בת 17 אחרי שעברה אונס) היו לגמרי למטה.
"ומאותו רגע זה פשוט היה אחד לאחד כמו בתחקיר של שפורר. שתינו קפה והיה נחמד ואז הבואי נעלה אלי כי את קטינה והשקיעה יפה, המוזיקת פורנו הגרמנית המחרידה הזו והגג הארור הזה שמחובר באמת לדירה הכי מגעילה שראיתי בחיים.
"כמה ימים אחרי, אולי שבוע, הודעה מצ'יקי אם בא לי לשבת לקפה. כן, כן אותו קפה ככה על קינג ג'ורג'. שמחתי ודי הרגשתי בטוחה כי הוא הזהיר אותי מפרדטור לפני, היה ממש נחמד"
"הוא גמר ואני פשוט תייקתי את זה בקופסא הקטנה של חוויות לא טובות ובחירות לא נכונות שאני עשיתי מבלי בכלל להבין עד היום שאני לא רציתי את זה לרגע והוא דחף לי את הראש, ואני הייתי שם קפואה מקשיבה למוזיקה הנוראית הזו ומריחה את הריח הנוראי הזה. ובשניה שהוא קם ממני התלבשתי, ברחתי משם ופשוט התעלמתי מאותו אחר צהריים מחריד עד שקראתי את התחקיר הזה היום".
עטרה צחור דיין הזכירה בפוסט שלה מקרה אחר מהשנים האחרונות, ששופך אור על קשר השתיקה. "בזמנו, בעת המאבק לשלילת הפרס מיצחק לאור, עמדו כמה מ"חבריו התרבותיים" לצידו והצדיקו את מתן הפרס ובינהם מר ארד ושותפו למעיין יהושוע סימון שהיה גם חבר באותה ועדה קלוקלת ומבישה שבחרה בלאור. בתמימותי חשבתי שייתכן שמר ארד פשוט לא מודע לאמת ומשום שהתכתבנו בעבר (על שורשינו המשותפים בב"ש), ראיתי לנכון לכתוב לו אישית. הוא כתב לי תשובה: "תודה", בלקוניות יבשושית, ללא סקרנות עיתונאית מתבקשת, ללא שאלה וללא תמיכה או צער. היום ה"תודה" שלו מקבלת אור חדש, אולי כמו "הסליחה" שמשמיע? ולגבי מר סימון, אין ספק שחוש השיפוט שלו לגבי מי ראוי להערכה כיוצר וכחבר כנראה מעוות משהו".
"בזמנו, בעת המאבק לשלילת הפרס מיצחק לאור, עמדו כמה מ"חבריו התרבותיים" לצידו והצדיקו את מתן הפרס ובינהם מר ארד ושותפו למעיין יהושוע סימון שהיה גם חבר באותה ועדה קלוקלת ומבישה שבחרה בלאור"
שיר ארנבת אלוני כתבה: "הוידוי שלי כאן יהיה שבתום ערב על יין אדום בשיחת נפש ארוכה הוא דיבר אתי גם על זה שהיו גם קטינות. ומשפט, חצי משעשע וחצי גס בטירוף, שזרק גם אליי, שסיפרתי לו עליו באיזו פגישה מקרית אחרת בעיר והוא לא זכר, אבל התנצל. ואת הזעזוע שהרגשתי, קיפלתי עמוק לתוך התודעה כי זה צ'יקי. כי זה אדם מוערך, כי זה אדם שיש לו הרבה סיי בתרבות של העיר…."
"מוסיפה לכאן מה שהגבתי לרועי: כל אדם צריך את ההזדמנות לתקן. חבל שעד התחקיר לא עשית עם זה כלום. וטוב שמגיבים אליך גם בחומרה על תזמון הפוסט הזה כעין ניהול משברים וניסיון לקבל אהדה ותמיכה מראש, שכפי הנראה הצליח לך. שיתפתי את הפוסט עם וידוי משלי על מה ששמעתי ממך והחזקתי בפנים המון זמן. כי יש והיה לי המון כבוד אליך וזו הצרה, שמי שמנהלים את התרבות בעיר והם המוגנים בצמר גפן עד אינסוף, גם מכתיבים בסופו של יום גורלות. עוד כוח שניתן לנצל אתו את הצעירות התמימות שמגיעות לעיר ורוצות להצליח".
"ידעתי לא להישיר מבט"
חברו של ארד, רותם מלנקי, סיפר: "בפוסט טוען ארד שהוא לא זוכר את המקרים. מצטער, אני לא מאמין לו. כבר עכשיו עולות עדויות לכך שהמעשים לא חדלו גם בשנים האחרונות…וזה כואב לי נורא, כי הייתי קרוב מידי לאירועים.
"לפני כעשור הכרנו ארד ואני, עת הצטרפתי ספונטנית להפגנת שירה שארגן במסגרת "גרילה תרבות" מול בנק ישראל. המאבקים שלו תמיד היו צודקים, מילותיו חכמות. למדתי לחבב אותו ונעזרנו זה בזה מידי פעם – הסעת גליונות "מעין" ברחבי העיר, עזרה מול בוס אטום בכלי תקשורת שעבדתי בו. הצטרפתי ל"גרילה תרבות" והשתתפתי בהפגנות רבות, אחת מהן הפקתי בעצמי. הייתי מעורב במילייה, ב"חבורת לול" הזאת כפי שהיא מכונה בכתבה, עד כדי שאחת מהתמונות של ארד בכתבה היא תמונה שאני צילמתי. החסרתי פעימה כשראיתי אותה שם.
"ואני מתחיל להזכר בכל מיני הערות שחלפו בינו לבין חברים אחרים שמוזכרים ללא שמם בכתבה, דיבור על נשים שנשמע לי כבר אז קצת נגוע, אבל לא הדליק לי נורות אדומות בזמן אמת. נסעתי עם חבורת מעין פעמיים לפסטיבל שירה במדבר, וחשתי איזו אווירה לא בריאה אז לא ישנתי איתם באותו חדר אבל חוץ מזה היינו ביחד במהלך היום. אז לא הבנתי שמי שמדבר ככה הוא לא סתם אהבל לרגע, אלא מסוגל לדברים נוראיים בהרבה. זו צריכה להיות נורה אדומה בוהקת. עצם זה שידעתי ששכב עם כמות מוגזמת של נשים שפרסמו שירים ב"מעין" היה אמור להדליק לי נורות – יש פה יחסי תלות כלשהם".
"אני מתחיל להזכר בכל מיני הערות שחלפו בינו לבין חברים אחרים שמוזכרים ללא שמם בכתבה, דיבור על נשים שנשמע לי כבר אז קצת נגוע, אבל לא הדליק לי נורות אדומות בזמן אמת"
אחת הראשונות להגיב לפרסום תגובותו של ארד לתחקיר היתה דנה פרי. כךהיא כתבה: "היי רועי צ׳יקי ארד, אתה לא זוכר אותי אבל בתחילת שנות ה-2000 הייתי תיכוניסטית תל אביבית, מבלה את לילות סוף השבוע באזור אלנבי ושינקין, ואתה, כן אתה, היית מתחיל איתי ועם חברותיי, כולנו קטינות, כולנו לבושות לגילינו, ובהחלט לא בעניין שלך. זה לא מנע ממך לפלרטט באגרסיביות ולנסות להזמין אותנו לכל מיני מקומות, עד כדי כך שכשהייתי רואה אותך ברחוב אוטומטית ידעתי לא להישיר מבט. הסליחה שלך לא כנה בעיני, נראה אז שידעת בדיוק מה אתה רוצה ומה אתה מחפש, והאבולוציה מסטוקר מקריפ לפמיניסט היא ערימה של בולשיט".
"הוא עשה עלינו סיבוב"
תגובתו של ארד, שפורסמה כאמור בערב לפני התחקיר, גררה מאות תגובות שהלכו והשתנו במהלך היום ומהרגע שהתחקיר עלה לאוויר בחמישי בבוקר. טרם עליית התחקיר זכה הפוסט שלו, כמו הכתבות בהארץ, בוואלה, בישראל היום וב-ynet שעלו במקביל, למבול של תגובות אוהדות ומחבקות, מצד חברים ואוהדים.
"צ׳יקי, אוהבת אותך לא משנה מה", כתבה האמנית זויה צ'רקסקי. "צ'יקי, אני אוהבת אותך!! עבורי אתה האדם הכי הוגן, טוב לב ומבריק! תמשיך!! בבקשה", הוסיפה האמנית אנה ברשטנסקי. "רועי אני איתך. כמישהי שהתרועעה איתך ובסביבתך באותן שנים, כל זה נשמע תמוה מאד. זכור לי אדם צעיר, מצחיק, רגיש לזולת ומכבד גברים ונשים כאחד. תהיה חזק", כתבה חברה נוספת.
מרגע פרסום התחקיר, בחמישי בבוקר, התגובות לפוסט ההתנצלות התחילו להשתנות. יותר ויותר אנשים השתוממו ממצעד התגובות המחבקות. "סליחה כן? אבל זה ממש ביזארי מה שקורה כאן בתגובות, מאנשים שאת חלקם אני מכירה ומחבבת. הפוסט היפה שרועי פרסם, לא מנקה את הדברים החמורים ש*הוא* מעיד שהוא עשה. תתעשתו על עצמכם כאן, זה נראה כמו קיר יום הולדת וזה מחליא", כתבה מאי קסטל. ליטל בר נתן כתבה: "מה הכוונה שאתה לא זוכר? לא זוכר בכלל או שלא נתפס אצלך כמשהו שלילי? ואם אופציה ב', מתי כן הבנת שהיה שלילי? לפני הכתבה? עם הכתבה? או שאולי הדחקת? שואלת בשביל להבין. בהצלחה".
"תתעשתו על עצמכם כאן, זה נראה כמו קיר יום הולדת וזה מחליא"
אבי בלכרמן כתב: "רועי לא קל להגיב לאדם בשעתו הקשה אבל הקרבנות האמיתיות כאן הן הנפגעות, וגם האמת חשובה לא פחות. עוד לא קראתי את התחקיר שטרם פורסם אבל הטקסט שלך עצמו כשקוראים אותו בפיין טיונינג הוא טקסט פוגעני עם מיטב הקלישאות שממשיכות את הפגיעה. אני לא זוכר, זו היתה תקופה אחרת, הייתי שיכור, סליחה מכל מי שהרגישה שפגעתי בה. פשוט עצוב לקרוא את זה….". הבמאי ברק היימן כתב פוסט: "יש בקרים בהם אתה מתבייש במעשים של החברים שלך. מתבייש במין הגברי כולו. הבוקר היה בוקר כזה. הבוקר הכי חם בגיהנום".
בטורים שהתפרסמו אתמול ברכו עורכת מגזין "את" עדי עוז וצליל הופמן במאקו את עצם ההתנצלות הנדירה ואת חשיבותה עבור הנפגעות, אולם אז פנו לנתח את הבעייתיות שראו בה. "כשם שארד הפעיל את מנגנוני הרמייה שלו על הנשים והקטינות אותן תקף ובהן פגע", כתבה הופמן, "כך הוא הפעיל את יכולותיו המפוארות במלאכת הכתיבה עלינו. הוא עשה עלינו סיבוב ועוד אחד שהוא די מוצלח, חייבים לומר. במחי פוסט אחד, המהפך הושלם – רועי ארד הוא כבר לא תוקף מיני, הוא כעת מרטיר".
"בתגובה מסתתרים גם רקבונות קטנים ומסריחים במיוחד שמריחים כמו כתב ידם של עורכי דין ויועצי תקשורת", כתבה עוז, והופמן הוסיפה: " עוד לפני שפורסם התחקיר, הוא השתלט על הנרטיב בזכות מילותיו שנבררו כמעט בקפידה. עוד לפני ששמענו מה יש לשורדות התקיפה ממנו לספר, עסקנו רק בדבר אחד – בהתנצלות שלו, אם היא טובה או לא, אם זה הסטנדרט מעכשיו".
"ארד הפעיל את יכולותיו המפוארות במלאכת הכתיבה עלינו. הוא עשה עלינו סיבוב ועוד אחד שהוא די מוצלח, חייבים לומר"
הפעילה החברתית ספיר סלוצקר עמרן סיכמה את עמדתה לגבי פוסט התגובה של ארד: "מהלך אסטרטגי מבריק של רועי צ'יקי ארד. עוד לפני שהתפרסמה הכתבה, אפילו לפני שהספקנו לקרוא את העדויות, הוא ערך לעצמו משפט ציבורי סלחני במיוחד וגזר על עצמו את העונש. הוא השהה את עצמו מהעבודה, כך שיוכל לחזור כשיחפוץ בכך. הוא לא הודה בפוסט בדבר ולא התנצל אלא דפק ניסוח מחושב(סליחה *אם* פגעתי), ובנוסף גם הציג מצג שווא כאילו היו אלו אירועים שקרו לפני עשרים שנה פלוס וגם האלכוהול בעצם אשם, למרות שהעדויות מעידות אחרת. לא אופתע אם הפוסט נוסח ואושר ע"י עו"ד, כדי לא להודות באשמה בשום צורה.
"בכך טירפד וחסך את הצורך הציבורי לדון בעדויות ולחרוץ את דינו, שהרי דינו כבר נגזר על ידו, אז למה "להכנס בו? הוא דווקא ייצא בסדר", כך ייאמרו. העיסוק לא יהיה בנפגעות, אלא בו.אז הוא מנכיח נרטיב לגבי הפרשה בתנאים נוחים מאוד, כאלו שיבטיחו לו תשואות במקום מלקות.אני צופה חזרה זריזה לחיי האומנות והברנז'ה כמי ש"תיקן את עצמו" ואפילו קרא לגברים אחרים לעשות חשבון נפש".
מערכת המקום אוספת את העדויות המגיעות אליה, ונעדכן בהסתעפויות נוספות בפרשה.