נתחיל בייאוש. מערכת בחירות שלישית קודם כל זורעת תחושת ייאוש, עייפות וחידלון בציבור, שהאמון שלו במערכות נמוך גם ככה. מרגישים כמו תאונה, אבל ממשיכים להתנהג רגיל, כמאמר השיר. מי שמעוניין בשיעור הצבעה נמוך ובשחיקת האמון, ודאי שמח על כך. הייאוש גדול עוד יותר כשחושבים על מי ששמח מבחירות נוספות: קמפיינרים, יועצים אסטרטגיים, ספינולוגים, פרשנים, מוכרי שטחי פרסום, ובעיקר פוליטיקאים שהשיקול ההישרדותי האישי שלהם גובר על כל שיקול ממלכתי, אם היה כזה אי פעם.
בראשם, כמובן, ראש הממשלה בנימין נתניהו, שחיפושו אחר עיר מקלט משפטית ואחיזתו בקרנות מזבח החסינות הכניסו מדינה שלמה לשיתוק פוליטי של שנה, בעזרתם האדיבה של כת המאמינים הצועדת אחריו למצדה, הידועה גם בכינויה – הבלוק. בין ראשי הבלוק, יש עוד שניים שבונים על חסינות עתידית, ליצמן ודרעי, אז בסך הכל אפשר להגיד שהאינטרסים משותפים. ועדיין, הליכה לבחירות שלישיות היא קודם כל עדות למשטר הנאמנות הכמעט משיחי שנתניהו יצר בעשר שנות שלטונו. החרדים היו יכולים לקבל תשורה נאה מכחול לבן, אך העדיפו להיצמד למביא החסינות.
בליכוד היחיד שהשכיל להתקומם בזמן וגם זה מאוחר מדי כנראה (את התוצאה נדע עוד שבועיים בפריימריז) הוא גדעון סער. בקיעים וסדקים מתחילים להתגלות בליכוד בעקבות התמודדתו, אבל ייתכן שזה מאוחר ומדי ומעט מדי. הבעיה בליכוד היא לא שנתניהו כזה גדול, אלא שכולם נורא נורא קטנים, ולראיה מה קרה כשהיו שם אנשים בעלי שיעור קומה כמו שרון, שקיצצו את כנפיו של נתניהו ברגע שהיתה הזדמנות.
אבל הייאוש הוא לא רק מבלוק החסינות. החודשים האחרונים הבהירו גם את גבולות המשחק הפוליטיים הצרים מאוד של הפוליטיקה הישראלית. הדד-לוק הפוליטי במידה רבה הוא תולדה של דד-לוק מחשבתי וציבורי. ההסתה נגד האפשרות של ממשלה בתמיכת הערבים (שכללה יריקות על גבי אשכנזי, ו"כנס חירום" של הליכוד, ובוודאי עוד תככב בבחירות הקרובות) – ומנגד הפחד המשתק בכחול לבן מללכת על אופציית ממשלת מיעוט, הצרו את חוקי המשחק.
החודשים האחרונים הבהירו גם את גבולות המשחק הפוליטיים הצרים מאוד של הפוליטיקה הישראלית. הדד-לוק הפוליטי במידה רבה הוא תולדה של דד-לוק מחשבתי וציבורי
תוסיפו כמובן את ליברמן, שגזענותו אמנותו, שפסל את האופציה מראש ותגיעו למסקנה, שגבולות המשחק הפוליטיים בישראל נעים כרגע בין שחיתות לגזענות. שני חסמים שמונעים הקמה של כל ממשלה. שבירה של השניים, או לפחות אחד מהם, היו יכולים להביא לפריצת דרך. אפשר לראות את הכאוס הפוליטי כתולדה רק של אינטרסים צרים ואישיים, אך ייתכן גם שהשבר הזה יגרום ללוחות הטקטוניים בציבוריות הישראלית להתחיל לזוז וחוקי המשחק ייאלצו להשתנות, למרות ההסתה והפחד.
הבושה – להבדיל מהשער של ידיעות הבוקר שניסה לתת את גרסתו ל"קיצוניים מכל הצדדים", הבושה העיקרית נופלת על ראש ממשלה שאוחז בקרנות המזבח ושאינו מבין, כי יש גם רף ציבורי, מוסרי, מנהיגותי – ולא הכל נבחן ברף הפלילי או לא. מספיק היה לראות את פניו המאדימות של נתניהו בהצבעה אמש לפיזור הכנסת, ואת בריחתו המהירה מהאולם כדי להבין שלא ככה חשב ששלהי ימיו הפוליטיים ייראו. כמי שרגיל לנצח ולשרוד, הוא הפסיד הפעם אפילו במשחק ההאשמות הפוליטי – במי תלויה האשמה על הליכה לבחירות, כפי שמראים הסקרים. הסינדול שלו עם בקשת החסינות, שכנראה תוגש ותתורץ במאבק על חפותו בספין מרהיב כמו שרק הוא יודע, גם לא מוסיפה לו כבוד רב. העובדה כאמור, שעדר של 55 חכים נהה אחריו כמו כבשים פועות לתהום הוא בושה גם כן עבורם. או איך אמרה אתמול איילת שקד "אני מתביישת במקצוע שלי". בצדק.
הגאווה – ובכל זאת כמה נקודות אור מהחודשים האחרונים. גילינו שפוליטיקאים כן מצליחים לעמוד במילותיהם. כשהמחיר נהיה גבוה מאוד מסתבר, העקרונות מתחדדים. בין אם זה עמיר פרץ שעמד במילתו ולא התפתה להצעות מאוד מפתות שקיבל כפי ששקל גבאי בפעם הקודמת, ועל אף כל ההכפשות של מרצ נגדו; ליברמן שסירב ללכת לממשלה שאינה אחדות. או כחול לבן, כנראה בזכות לפיד שגם וויתר על הרוטציה – שעמדה בעיקרון שלא לכהן תחת ראש ממשלה עם כתב אישום. גם אם עשתה זאת רק כדי לא ליפול לספין של נתניהו, שהיה מגחיך אותה בוויתור על עקרונותיה – ורץ לבחירות שלישיות בכל מקרה.
ועוד כמה קטנות לקראת הבחירות הקרובות:
חיבוק הדב של ריבלין – מהנשיא המאחד בעל הניסיון הפוליטי שהבטיח לעשות הכל כדי למנוע בחירות נוספות, הפך ריבלין לגורם מפריע ומזיק. המתווה שלו שנתן עדיפות לנתניהו עם נבצרות מופרכת וראש ממשלה בתואר, הביא לשלל ספינים וגרסאות נוספות שרק הכבידו על המשא ומתן ככל שהיה קיים.
מחילת הארנב של הבייס – האסטרטגיה של נתניהו בבחירות האלה, ככל הנראה, יהיה להתחפר עוד יותר עמוק בגוש הימין ולמצות את מלאי הקולות שם ככל הניתן, תוך קמפיין אני מאשים ואני זכאי ומנסים להפיל את שלטון הימין וכל הג'אז המוכר כמובן. כדי למצות את מלאי הקולות נתניהו למעשה יעמיק בתהליך שהחל ב-2015 והוא ריצה חזקה לעבר הבייס, גם אם זה כולל הכנסת דמויות כמו מרזל גופשטיין בן גביר ואחרים. כולם כשרים. שום דבר כבר לא יפתיע וכבר אתמול דווח כי שקל לפתוח את מסע הבחירות במבצר של מפלגת נעם, הזכורה לרעה, ישיבת הר מור הקיצונית. העניין הוא שנתניהו, כמו אליס בארץ הפלאות, עלול לצאת באותו גודל מאותה מחילה.
מתנה לגנץ – עוד דבר שקרה בחסות הבחירות השלישיות זה הפיכתו של גנץ למועמד שווה ערך לנתניהו במידת התאמתו לראשות הממשלה, אף שלא כיהן יום אחד כשר. אם במערכת הבחירות הראשונות נתפס גנץ כלא אפוי, כמאמר מירי רגב, בעזרת קמפיין מתוזמן – הפעם הוא כבר די well done. מספיק לראות את הסרטון האחרון שהוציא והספין היעיל נגד נתניהו שקרא לו לוותר על החסינות למען אחדות. גנץ קיבל מנתניהו מתנה של שנה כמעט במוכרות ציבורית ושפשוף תקשורתי ופוליטי שהיה זקוק לה. חפיפה? את החפיפה הכי טובה כבר קיבל.
הישרדות, גרסת השמאל – בעוד בימין נתניהו יארגן מחדש את כל המפלגות כך שיביאו למקסום יכולות הבלוק, יפרק, ירכיב ויצרף את השמות הקיצוניים ביותר אם יידרש, בשמאל כמובן עדיין מתלבטים ומדקדקים בקטנות. האיחוד המתבקש הוא בין העבודה למחנה הדמוקרטי שיביא את שתי המפלגות הזעירות ל-10-11 מנדטים ביום מוצלח. איחוד מעניין יותר שיכול לשנות את המפה הפוליטית הוא בין המחנה הדמוקרטי לפלג מסוים מהרשימה המשותפת, שייצור רשימה יהודית ערבית מתבקשת שתכניס את הערבים למשחק הפוליטי בדלת הקדמית (כפי שצייץ רועי צ'יקי ארד). העבודה מצדה יכולה להתאחד עם כחול לבן, או לחסות תחת צילה בבלוק טכני, מה שיזניק את כחול לבן מעבר לרף ה-40 מנדטים. עם זאת, בשמאל כמו בשמאל, רוב הסיכויים שיחמיצו הזדמנות.
*אימפריות נופלות לאט. ממש לאט מסתבר. שלוש מערכות בחירות**, ככה לאט. אבל בסוף נופלות
** תיתכן גם רביעית