- אנחנו בעיצומו של הגל השלישי של ה-MeToo הישראלי. אם חשבנו לפני כמה חודשים שהריאקציה, אולי הקורונה, אולי הטראמפיזם, חנקו את התנועה, והחשיפות הספורדיות שהתרחשו אחרי הסתיו והחורף ההם של 2017-2018 הן רק עוד הבלחות של עוד מאותו הדבר, שלא לומר פרפורי גסיסה כי "כמה אפשר לשמוע" וכו', כעת, עם רצף החשיפות האחרון שהתחיל בספטמבר האחרון, ברור שהענף הישראלי של תנועת MeToo מביא אותנו לשלב חדש. כל חלוקה שבדיעבד כמו זו, מכלילה ולכן גם משטיחה, אבל יש ערך לנתח בצורה מסוימת את מה שהיה לנו בעשור האחרון, לקחת נשימה (בלי לעצור. אי אפשר לעצור, וגם אסור) ויחד עמה לחשוב על ההמשך.
- למה גל שלישי? בעבר הצעתי, בפוסט באתר העוקץ, את האפשרות להצביע על חשיפת מעלליו של יצחק לאור, לפני יותר מעשור, כנקודת הפתיחה של קמפיין MeToo הישראלי, ובדיעבד, של "הגל הראשון" שלו. אשכר אלדן כהן, ד"ר הגר להב, נעמית מור חיים, עטרה צחור דיין ולימור נחמיאס קרעו באומץ את המסך המפוקסל והכריזו את האמת הפשוטה – הבושה לא יכולה יותר להיות נחלתן הבלעדית של הנפגעות.
הפוגעים צריכים להיענש. הם צריכים להיענש גם אם הם אינם מורשעים בעבירה פלילית. הם צריכים להיענש גם אם הם דמויות מובילות בצד שמבחינה פוליטית עושה ואומר את הדברים המוסריים והנכונים ביותר. הם צריכים להיענש גם אם הם "תורמים" לחברה ולסביבה, ל"שיח" ולעולם, ביצירתם, בהגותם, במקצועיות שלהם. "התרומות" הללו אסור שהן יהיו הכפרה שתשטוף את החטא.
אסור לכבד סוחרי יהלומי-דמים בזכות העובדה שתרמו למאבק בסרטן ואסור לכבד פוגעים מינית בזכות העובדה שביקרו ברהיטות את הציונות. הם צריכים להיענש והגורם הראשון, ולפעמים גם היחיד, שיש לו אחריות על הענישה שלהם הוא החברה שהם חלק ממנה. הגל הראשון הזה, שעוד לא היה לו שם והאשטאג, ובוודאי שלא נוכחות בינלאומית, איפשר למאי פטאל לחשוף את מפקדה לירן חג'בי, לאורלי אינס לחשוף את ניצב אורי בר-לב, לרחלי רוטנר את ינון מגל, לקבוצת העיתונאיות בהובלת שרון שפורר את עמנואל רוזן, ובהמשך את התחקיר פורץ הדרך של שפורר ב"מקום הכי חם בגיהנום" שהוביל לחשיפת פרשת אלון קסטיאל (ובסופו של דבר למשפטו ולכליאתו).
אסור לכבד פוגעים מינית בזכות העובדה שביקרו ברהיטות את הציונות. הם צריכים להיענש והגורם הראשון, ולפעמים גם היחיד, שיש לו אחריות על הענישה שלהם הוא החברה שהם חלק ממנה
לצד כל מה שהכרנו בעבר – ההכחשה הראשונית של הפוגעים, הנסיונות של הגופים אליהם הם השתייכו לטייח, וכמובן – היציאה האלימה כנגד המתלוננות והחושפות, הגל הזה איפשר את ראשית ראשיתו של שינוי במערכת היחסים הבין מגדרית בישראל. ואם לא במערכת הגדולה כולה, אז למצער ביחס החברה הישראלית לפגיעה מינית, ושוב יש להדגיש, כיוון שאז עוד היה צורך – לא רק אלה שמגיעות לכדי האשמות פליליות.
- ואז בא הגל השני. גל שהתחיל מעבר לאוקיינוס עם הארווי ווינשטיין ודומיו, אבל העניק לאירוע הזה את שמו. הפנים הישראליות הבולטות של הגל הזה, שהחל בסתיו 2017 היו גברים ישראלים מבוגרים יחסית, שיכורי כוח – אלכס גלעדי, גבי גזית ודן מרגלית, הראל ויזל וחיים יבין. זה היה גל סוחף ומדהים בעוצמתו. חלק מן הגברים האלה נתפשו עד אותה עת באמת כבלתי פגיעים, כמי שממנים ומפילים ממשלות. מניות פוקס-ויזל ירדו ב13%, גבי גזית ודן מרגלית הפסיקו לשדר חדשות, אלכס גלעדי עזב את קשת. חיים יבין נעלם.
לצדן של הדמויות רבות העוצמה הללו, עלו שמותיהם של גברים שמוכרים בעיקר במילייה צר והדוק. גברים של אמנות, של תקשורת, ושל עולם הפרסום והברנז'ה. דמויות כמו העיתונאי דרור פויר, האמנים המורים לשעבר ב"תלמה ילין" – יוני לוקאס ומנחם נבנהויז ואחרים. במובן מסוים, החשיפות הללו, האחרונות, ביטאו את אחד המרכיבים החשובים של הקמפיין העולמי של MeToo: לא עוד חסינות. לא עוד הנחת חברים. לא עוד ציפוף שורות אפקטיבי.
עד כדי כך הגיעו הדברים, שחלק מן השותפים למעגלים סובבי-הפוגעים שהגיבו באופן כזה לחשיפות מן "הגל הראשון", הציגו בפומבי הסתייגות מהתנהגותם בעבר, כמו במקרה של העיתונאי ניסן שור, שהביע חרטה מעל גבי "הארץ" על כך שתקף את אסנת איטה סקובלינסקי כשזו חשפה בזמן אמת את התנהגותו של חברו, רן אורן כמה שנים לפני כן. כך או כך, מעכשיו היה ברור, מי שתיחשף העובדה שפגע – כמעט תמיד ייענש. והעונש הראשוני, המיידי, החד והברור יהיה קודם כל הוקעה. ובמלים אחרות – אבדן הכוח של הפוגע להמשיך ולהשפיע על מעגלי הפגיעה, ולמעשה, להמשיך ולהשפיע בכלל. סוג של התאיינות חברתית וציבורית. לפחות לפרק זמן מסוים. את זאת הבין היטב, בין השאר, גם בועז ארד, שהחשיפה הקשורה בו הייתה סוג של פרשת מים.
- כאשר האמן המוערך, ששימש עד 2006 גם כמורה בתיכון "תלמה ילין" הבין שדבר העובדה שבעשורים קודמים קיים "רומנים" עם כמה מתלמידותיו לשעבר, ולפחות במקרה אחד הרומן החל בעת שזו הייתה תלמידתו וקטינה, וכלל גם יחסי מין, עומדת להתפרסם במסגרת כתבת תחקיר של יאנה פבזנר בשן ב"מאקו" הוא הגיב באופן שונה מזה שהכרנו בגל הראשון ובראשיתו של הגל השני. תגובות הפוגעים שהיינו מורגלים בהן עד אז היו לרוב הכחשה מכל וכל, הרחקת עדות, טענות שמדובר "בהסכמה", שהנפגעות הביאו זאת על עצמן, שמדובר במערכות יחסים מותרות בין בגירים שווי כוח וכו'.
ארד, שהחשיפה הפומבית של עברו הגיעה כשלושה חודשים לאחר פריצת הגל השני, לא יכול היה לאמץ אף אחת מן הדרכים הללו. אמנם הוא ניסה באופן רפה "לשפץ" חלק מן העובדות אבל עיקר דבריו היו ביטוי למצב החדש, לחוסר האונים של הפוגעים שפרויקט MeToo הצליח להבקיע ולחרב את מערכות ההגנה שבנו. היום, כשאנו בעיצומו של הגל השלישי, קשה להאמין עד כמה בזמן אמת, רק לפני שלש שנים, התגובה הזו של בועז ארד הייתה יוצאת דופן. אני עצמי, כשנתקלתי בה, עוד בטרם ידעתי שמימש את איומיו והתאבד, נדהמתי ממש. זו לא הייתה תגובתו של נאשם שנאבק על חפותו, אלא של מי שיודע כי דינו כבר נפסק. של מי שמכיר לפחות בחלק מאשמתו, וכעת שוטח טיעונים להקלה בעונש. עונש שהוא יודע היטב שבוא יבוא.
זה היה כל כך שונה מן העולם שהתבגרתי לתוכו. מי זוכר את יצחק מרדכי, את הנאום הפסיכי ההוא של משה קצב? את התגובה הגועלית של יצחק לאור? ועד כמה מגושמים נראים היום הטיעונים של בועז ארד באותה כתבה: כאלה שנעו מ'איך שיניתם לנו את הסדר המשפטי שעליו נשענו כל השנים (" יש מערכות צדק בכל העולם, גם בישראל, ואדם חף מפשע עד שמוכחת אשמתו. ויש חוק התיישנות. ברגע שייצאו הטענות האלה לעולם את גוזרת את דיני מאחר ולא תהיה לי הזדמנות להתגונן בפני האשמות אלו בבית משפט […] אני לא במצב שאני יכול להגן על עצמי כי את לא חושפת בפניי את שמותיהן של אותן נשים.")' ועד הטיעון המרעיש מכולם באותה עת, זה שמבטא אולי יותר מכל את העולם שלאחר הגל השני – 'אל תכריחו אותי לראות את עצמי כ'כזה" ("[…]בגלל הפרסום אצלכם אני נכנס לערימה של המתועבים האלה, אבל אני לא שם. זה לא אני. בחיים לא הטרדתי מינית. אין לי מספיק ביטחון עצמי כדי להטריד מישהי").
לצד כל אלה, חשוב לומר, כן היתה בתגובה הזו גם ראשית ראשיתה של קבלת אחריות, גם אם הייתה מינורית, עדיין מדובר במשהו שלא ידענו קודם ("[…]זה היה דפוק, אני מודה, […] אני לא מאשים אותך בכלום, אבל אני לא ישן בלילות בגלל זה, כל החיים שלי הם סביב הדבר הזה, עם הבחורה הזאת שפגעתי בה לא בכוונה. זה לא נותן לי מנוח. אני מסתכל לאחור ואני מבין שדפקתי לה את החיים, אני מתבייש בזה מרגיש רגשות אשם […] נשאר לי לדפוק כדור בראש. ") ובועז ארד אכן נטל את חייו בעקבות החשיפה. באירוע שבמידה רבה הביא לדעיכה של שטף החשיפות של הגל השני, אבל גם איפשר, כעבור שנתיים וחצי, את הגל השלישי.
זה היה כל כך שונה מן העולם שהתבגרתי לתוכו. מי זוכר את יצחק מרדכי, את הנאום הפסיכי ההוא של משה קצב? את התגובה הגועלית של יצחק לאור?
- התנועה אינה ליניארית. מתלוננות המשיכו וממשיכות להיות נרדפות. בארץ ובעולם. גברים המשיכו וממשיכים לפגוע וניסו ומנסים להתחמק מן העונש. אבל יש לה כיוון כללי. כבר אז היה ברור – מי שנחשף כפוגע מינית לא יוכל עוד לטעון שמעשיו לגיטימיים ("אבל זה היה בהסכמה"), לא יוכל עוד להכחיש את מעשיו ("אני לא זוכר אירועים כאלה בכלל"), ובוודאי שלא יוכל לתקוף את המתלוננות ("היא פסיכית, היא שקרנית, היא פיתתה אותי") העשור השני של המילניום השלישי נגמר. יותר מכך, הגבר הפוגע, כפי שלמדו היטב ארי שביט וד"ר אורית קמיר באותו הקיץ, לא יהיה עוד מי שיקבע את מסלול הענישה, הכפרה והמחילה לעצמו. הוא איבד את הזכות לכך.
- את מה שאני מכנה "הגל השלישי" פתחה החשיפה מרעידת אמות הספים של שרון שפורר, שוב ב"מקום הכי חם בגיהנום" של הפגיעות המיניות הקשות שביצע המשורר רועי צ'יקי ארד בנערות ונשים שונות בעיקר בעשור הראשון למילניום. למעשה, הראשון שחשף את דבר התחקיר, היה ארד עצמו, בפוסט ארוך בפייסבוק. הפוסט הזה, שעבר כמה וכמה עריכות לאחר שפורסם לראשונה, בעקבות התגובות לו, מבטא, לצד עצב ואף אשמה, גם מבוכה גדולה. ניכר היה שהמשורר והאקטיביסט הרהוט, שעושה רושם שגם קיבל ייעוץ משפטי בנוגע לתוכן הפוסט, ושגם נחשב תומך קולני של מאבקים פמיניסטיים, לא הצליח לגשש את הנוסח שישלב את הפעולה הנכונה עם המלים הנכונות.
ארד הודיע על התפטרותו מכל תפקידיו ושהוא גוזר על עצמו שתיקה ציבורית (מה שכונה לעיל "התאיינות ציבורית", מה שרוני גרוס לאחרונה באתר "העוקץ" כינתה "דרישה לביטול קיומו של הפוגע"). הוא גם ניסה, גם אם באופן מגושם, להתנצל "ממי שנפגעו" (אחר כך שונה הנוסח ל"מי שפגעתי בהן"), קרא לתרום לעמותות סיוע לנפגעות תקיפה מינית, לחץ על "שייר" והתיישב לקרוא את התגובות.
- התחקיר ההוא של שפורר, שכלל חלק מהתיאורים הקשים ביותר שהובאו בחשיפות מסוג זה, לא היה מה שעמד בלב הדיון שהתקיים בעקבותיו. לא היתה שאלה של אשמה, של צורך בענישה, של מי הקורבנות ומי הטורף. בלב הדיון הציבורי עמדו "האווירה שאיפשרה" ובעיקר "המילייה". אותה קבוצה מוגדרת ולא מוגדרת של המעגל היצירתי והפוליטי שסבב את רועי צ'יקי ארד, ושכמה מאות מהמשתייכים אליה, או שראו את עצמם כקרובים לה, שחלקם (גם אם לא רובם) סבבו אותו גם בזמן הפגיעות עצמן, הביעו כעת אמפתיה לכאבו, ותמיכה במה שהם ראו כחרטה, ובעקבותיה – כניסיון לכפרה. אותה הבעת אמפתיה, כיאה למדיום, הגיעה באמצעות "לייקים" "חיבוקים" ו"לבבות", תגובות בפוסט עצמו או שיתוף הפוסט עם הבעת אמפתיה לדמות שהם הכירו והעריכו.
ניכר היה שצ'יקי ארד, המשורר והאקטיביסט הרהוט שגם נחשב תומך קולני של מאבקים פמיניסטיים, לא הצליח לגשש את הנוסח שישלב את הפעולה הנכונה עם המלים הנכונות בפוסט
- אני באופן אישי מעולם לא הכרתי את צ'יקי ארד, אבל אנחנו בהחלט חולקים כמה וכמה מעגלים חברתיים. אני לא יודע אם אצליח להעביר כאן את התחושות שהיו לי כלפי אותו הפוסט, ובעיקר כלפי אותן התגובות. זוכר שלא הצלחתי לישון בלילות העוקבים. זוכר את עצמי מרפרש שוב ושוב את הדף, בודק מי ממכרי הוסיף עצמו למעגל התמיכה ומי כבר הספיק להוריד בעקבות הדיון. מנסח פוסטים ומוחק ומנסח ומוחק. מתכתב בקדחתניות עם מכרות ומכרים. מגיב בדיונים שהחלו להתנהל כמעט באופן מיידי בפוסטים השונים. מנסה להסביר לעצמי למה הם מגיבים כך, למה אני מגיב כך. מעשן הרבה. כבר בבוקר, לאחר הופעת התחקיר, החלו הלייקים והלבבות גם להימחק בהמוניהם, וחלק ממביעי האמפתיה עברו להבעת הסתייגות. והדיון התעבה והלך, ועמו גם המתח שלי. גם אני הרגשתי אבוד. ב"גל השלישי" שהתחיל עם הדיון הזה, הפוגעים מינית לא עומדים עוד לבדם למשפט הציבור. הדיון כעת הוא על האופן שבו הם יוקעו על ידי סביבתם ויוקאו ממנה. לא עוד על השאלה אם זה יקרה.
- הגל השלישי נמשך בחודשים האחרונים ואנחנו בעיצומו. כמה חודשים אחרי פרסום התחקיר על ארד פורסם התחקיר של שפורר ב"מקום הכי חם בגיהינום" על מעלליו של חיים דעואל לוסקי. ולאחריו, בחשיפה של פוליטיקלי קוראת על התנהלותו של ארז דריגס. ברור לכל שתחקירים נוספים מתנהלים ושחשיפות נוספות בדרך. נקודת הפתיחה של תגובת הפוגעים בכל המקרים תהיה כנראה זהה. היא תכלול הודאה. לקיחת אחריות כזו או אחרת של הפוגע, התאיינות ציבורית שלו, לפחות זמנית, ודיון באופן שבו יש להמשיך ולהענישו על מעשיו הנלוזים.
- במידה רבה, עלינו להודות, לפאר, להלל ולשבח את קמפיין MeToo על שני גליו הראשונים, שהביאנו עד הלום. וכעת כאמור צריך לנסות ולהוביל אותו הלאה, אל השלב הבא. להבין את האחריות שמגיעה עם העוצמה החדשה שנתגלתה. כי קשה להאמין, אבל התחלנו לפתח כאן מנגנון צדק חדש ואלטרנטיבי למערכות הישנות שאכזבו. כעת צריך להפוך את המנגנון הזה למורכב יותר, ליעיל ולמדויק יותר. הדיון במרכיב המעין משפטי, זה של חשיפת האמת, ככל הנראה מוצה. המציאות בחיים שהם הרשתות החברתיות היא "מאמינים לכן". ומובטח לנו שבמוקדם או במאוחר (אבל תמיד – מאוחר מדי) האמת תיחשף. כעת יש לדון בעונש. והדיון על העונש, צריך שיהיה גם דיון על כפרה וגם על רצף הפגיעה. כל אלה כרוכים זה בזה.
- למה בעצם? למה לא להסתפק בענישה האחידה? למה לא להסתפק בהיעלמות של כל הפוגעים הללו עמוק אל תוך חוריהם? יש לכך כמה טעמים. ראשית, לענישה יש תפקיד חברתי. בלי להעמיק לניסוחים פוקויאניים, תפקיד הענישה להביא לזיכוך. לאפשר בראש ובראשונה לנפגעות, ולאחר מכן לחברה, להמשיך הלאה. לתחושתי, מנגנון ההתאיינות האחיד של הפוגעים מינית באשר הם, פשוט לא עושה את העבודה הזו. למשל, הוא לא פותר את הדיון בתפקיד הסביבה החברתית והמקצועית שאפשרה את הפגיעה ובאחריותה, דיון שאנחנו נמצאים כאמור בעיצומו. הוא לא מביא את תחושת הקתרזיס הנדרשת. במובן הזה מדובר במנגנון ענישה שאינו ממלא את תפקידו החברתי.
הדיון במרכיב המעין משפטי, זה של חשיפת האמת, ככל הנראה מוצה. במוקדם או במאוחר האמת תיחשף. כעת יש לדון בעונש. והדיון על העונש, צריך שיהיה גם דיון על כפרה וגם על רצף הפגיעה. כל אלה כרוכים זה בזה
שנית, קיימת בעיית אחידות הענישה. אני רוצה להעלות כאן נושא שעולה לא פעם בסוגריים בדיונים סביב החשיפות הללו – ספקטרום הפגיעה. על אונס, גם אכזרי ואלים במיוחד, חלה בישראל עדיין התיישנות. כך שלכאורה ייתכן מצב שמי שייחשף שבעברו הרחוק אנס לא ייענש על כך מבחינה פלילית ויהיה צורך להסתפק במנגנון הענישה הציבורי שפותח כאן. כפי שאנו יודעים היטב, גם מי שפגע בנשים בהתנהלות "דושית" או בהודעות סליזיות, לרוב לא חוצה את הרף הפלילי, ולכן יש צורך להפעיל עליו את מנגנון הענישה הציבורי שפותח במסגרת MeToo. האם באמת ייתכן ששני הגברים הפוגעים הללו, ששניהם פגעו מינית, אך היקף הפגיעה שלהם, עומקה והשלכותיה ארוכות הטווח שונים לגמרי, יספגו את אותה ענישה בדיוק? אם התגובה לכל הקשת זהה לתגובה שנמצאת בצד הקיצוני ביותר שלה, מהר מאד ניאלץ שלא להעניש על הפגיעות הקלות יותר.
מנגנון ההתאיינות האחיד של הפוגעים מינית לא פותר את הדיון בתפקיד הסביבה החברתית והמקצועית שאפשרה את הפגיעה ובאחריותה, הוא לא מביא את תחושת הקתרזיס הנדרשת
- ובסוף בסוף בסוף, בזהירות, אני מוסיף את עניין אפשרות הכפרה. לא מחילה. לא שכחה. אבל כפרה. העונש האחיד, של התאיינות ציבורית ומוחלטת לתמיד, אינו כולל, וכרגע גם אינו מאפשר, את מרכיב האחריות והכפרה. זהו מרכיב חשוב מאד קודם כל מבחינת חלק מהנפגעות. אני יודע מיד ראשונה שישנן נפגעות שחלק מתהליך ההחלמה שלהן דורש את שלשת המרכיבים ביחס לפוגע בהן – ענישה, אחריות וכפרה. שלשה מרכיבים שנדרשים לנפגעות לצורך תיקון חלקי ואפשרות מסוימת להמשיך בחייהן הלאה.
לנפגעות שרוצות בכך, שצריכות זאת, אנחנו מחויבים לספק את האפשרות להתייצב מול הפוגע, לראות אותו לוקח אחריות על מעשיו ומתקן את דרכיו בהמשך חייו, וחשוב להדגיש – אחרי שהוא נענש. יש נפגעות שהשלב הזה חיוני, על פי עדותן, בתהליך התיקון וההחלמה שהן עוברות. כיום, במסגרת הענישה החברתית האחידה, והאווירה סביבה, נפגעות שמאפשרות כפרה לפוגע בהן עשויות לחוות בעצמן את הענישה הציבורית, כמי שמשתפות פעולה עמו כנגד החברה. זוהי הוויה שאי אפשר להשלים איתה. זוהי הוויה שאחד הגורמים לה הוא ענישה אחידה ובלבדית שאינה מאפשרת התקדמות ממנה.
לנפגעות שרוצות בכך, שצריכות זאת, אנחנו מחויבים לספק את האפשרות להתייצב מול הפוגע, לראות אותו לוקח אחריות על מעשיו ומתקן את דרכיו בהמשך חייו, וחשוב להדגיש – אחרי שהוא נענש
- וכן. במסגרת אותו דיון על הכפרה צריך להזכיר גם את אפשרות קבלת האחריות והכפרה, ובעקבותיהן, התיקון, של הפוגעים עצמם. ענישה מדרגית אינה מבחינה רק בין דרגות פגיעה אלא גם בין דרגות אחריות וקבלתה. זה לא נכון, ציבורית ואנושית, להעניש את מי שהכחיש את הפגיעה ותקף את המתלוננות נגדו באותו אופן שייענש מי שהודה מיד, התנצל וביקש אחר אפשרות תיקון (ובחרטה וחיפוש אחר אפשרות תיקון תמיד יש גם יותר משמץ ממניעים אנוכיים ותועלת אישית, זה טפשי להתעלם מכך). מנגנון ענישה ציבורי מורכב ויעיל צריך גם לאפשר את קבלת האחריות, את הכפרה ואת תיקון הדרך.
- איך עושים זאת? איני יודע. וכאמור, כמי שלא נפגע מינית מעולם, אין לי גם זכות לקבוע. רוני גרוס הציעה באותה בימה מעין פורום פמיניסטי של נשים וגברים מתחומי הטיפול, המשפט, האקדמיה והאקטיביזם שיקדם שיח על הנקודות הללו. אני לא יודע אם הפתרון הזה ישים. כלומר, אני מניח שפורום כזה יכול לקום, ולדון ואפילו להציע פתרונות קונקרטיים, אבל בסופו של דבר לא בטוח שיש אפשרות אמיתית ליישם פתרונות כאלה מתוך פורום סגור שמגיע להסכמות בעיקר בין חבריו. מה שבטוח צריך לעשות זה לדון בכך. באותו חלל שבו כל דיון הMeToo מתקיים כדי שלא נפסיק לרגע לתקן.