בחודשים האחרונים נגע מגזין מאקו בנושא חשוב: התעללות רגשית והתעמרות בעבודה. רבים מעובדי מאקו בעבר ובהווה שיפשפו את עיניהם בפליאה כשאהרון גבע פירסם טור חושפני במאקו על בוס מתעמר בתעשיית הבידור – לא בגלל התיאורים הקשים, שהציתו בורסת שמות לגבי זהותו, אלא בגלל שמי שקידמה את הטור בצורה נלהבת הייתה צליל הופמן, עורכת בכירה באתר, שנתפשה על ידם כמתעמרת סדרתית בעצמה. אותה תגובה התעוררה גם לאחר כתבה על התעמרות רגשית שנשאה את הכותרת "לא האמנתי שאני כאדם בוגר חווה משהו שמזכיר לי את האכזריות של בית הספר" – בדיוק סוג התחושה שמדווחים עליה באופן עקבי רבים מהכפיפים לשעבר והקולגות של הופמן.
יותר מעשר עדויות הגיעו בחודש האחרון למערכת "המקום הכי חם" על התנהלותה המתעמרת של הופמן, שקודמה במהירות ומחזיקה בעמדה בכירה באתר, כותבת טור אישי בשם "מצבי רוח" באתר, ומגישה את הפודקאסט "כמעט מפורסמים" ברדיו תל אביב. הפרופיל של כולם דומה: עובדים צעירים מאוד, לא מקושרים, עבור חלקם זו העבודה הראשונה בתקשורת, בשכר נמוך מאוד; כולם רוצים להוכיח את עצמם ולמצות את כישוריהם – וכולם, במורשת קרב שעוברת מאחד לשני במשך שש השנים האחרונות, מתארים מסכת התעמרות דומה.
אחד אחרי השני הם מספרים סיפורים על אווירה שהם מגדירים ביריונית וקפריזית, צרחות שמביאות לבכי, אמירות מקטינות ואפילו כינויי גנאי. במקרים אחרים הדברים הגיעו לכדי חשד לפיטורים שלא כדין ואף לפתיחת פרופיל מזויף באתר היכרויות לעורכת של ערוץ אחר, אשה נשואה מהמגזר הדתי, ממחשב שזוהה כמחשב של הופמן, פעולה שמהווה לכאורה התחזות.
רבים מאותם מקרים הסתיימו בהתפטרות מצד נפגעיה. לפי בדיקת "המקום", לפחות 10 עובדים התפטרו או הועברו תפקיד לאחר שכיהנו תחת הופמן – שמונה מתוכם בתקופה של כשנתיים וחצי (2020-2017), בעת שהופמן משמשת כעורכת ערוץ התרבות. התקופה באתר הותירה אותם כשהם נושאים – על פי תיאוריהם – צלקות נפשיות, לאחר שעברו סבל רב.
תלונות ותחינות לטפל בבעיה שיצרה הופמן הגיעו כמה פעמים לאורך השנים לעורך הראשי של האתר, איתי ולדמן, וסגניתו, קרן ליבסקי – אך היא נותרה במשרתה. גם בחודשים האחרונים נעשתה פנייה בעניין לוולדמן, אך היא לא טופלה. העובדים שהתלוננו לאורך השנים על הופמן מול ולדמן וליבסקי התרשמו שהם מגבים אותה כמעט אוטומטית ושהעניין קשור, במידה רבה, לכך שהיא נחשבת מאנשי שלומם של השניים ושוולדמן גייס אותה על רקע חברי.
כל העדים שהסכימו לדבר לכתבה פנו בזה אחר זה, אך בה במידה חששו שתחקיר יתנקם בהם בעתיד. כולם מצוינים בעילום שם והפרטים המלאים כולל תכתובות ועדויות נוספות שמורים במערכת. כולם עובדים היום במקומות אחרים בתקשורת ומבינים, שנתיים-שלוש אחרי, שלא כך אמור להתנהל מקום עבודה. לכן החליטו לדבר.
העדויות שלהם מעלות שאלות לגבי הצבת גבולות במקומות העבודה, טיפול נכון באווירה ביריונית ומתעמרת מצד מנהל – גם כשמדובר בעובד מוכשר, המטפס מהר ובגיל צעיר מאוד בסולם הדרגות. מה תפקיד המנהלים הממונים, ואיך אמור מקום העבודה לטפל בעניין. הטיפול במאקו, כפי שעולה מהתחקיר, היה סלחני, כנראה סלחני מדי – מעט מפתיע בהתחשב במאבק המתוקשר בין מאקו לליאור שליין לאחר התחקיר שפירסם עליו האתר, ובו האשים אותו ביחס פוגעני לעובדיו.
קשור אותי, אהוב אותי
הופמן נחשבת עורכת מבטיחה ומוכשרת, והיא כיום אחת הנשים הבכירות במאקו. היא הגיעה לאתר ב-2014 ללא ניסיון מוקדם, בגיל 24, והתקדמה מהר מאוד בסולם הדרגות – מסגנית עורכת של ערוץ אחד, לעורכת של ערוץ התרבות והטלוויזיה הגדול והחשוב יותר. מי שגייס אותה הוא ולדמן, שלטענת חלק מהמתלוננים, לצד סגניתו ליבסקי, היה זה שגונן על הופמן ומיסמס את התלונות שהושמעו לגביה במשך השנים. "הוא הכיר אותה בחיי הלילה דרך בן זוגו, וכנראה חשב שהיא מגניבה ומתאימה לו", אמר עורך ותיק באתר שעזב.
דמותה של הופמן והאווירה שהיא תורמת ליצירתה במסדרונות מאקו, כפי שעולה ממספר רב של עדויות שהגיעו אלינו, הזכירה לרבים מהדוברים סרט תיכון אמריקאי – רווי מתחים, השמצות והשפלות, חלקן במסווה של משובות נעורים "לא מזיקות". עובדים לשעבר מספרים על אווירה צעקנית ומחנאות ברורה, בין חברים של הופמן, ה"מקובלים" והראויים ליחס מועדף, לבין אלו הזוכים להצקות, קינטורים וצעקות. "זו אווירה שמתאימה לתיכון, לא לאתר השני בגודלו במדינה", מעיד עורך לשעבר של אחד המדורים באתר.
הסיפור הבא, שהתרחש לפני כשנתיים, ידוע במערכת מאקו היטב כסוג של מורשת קרב שלא טופלה, וממחיש את אותה אווירה. בוקר אחד גילתה א', עורכת אחד המדורים המרכזיים באתר, כי נפתח לה פרופיל באתר ההיכרויות LoveMe. א' השתוממה וחשבה שמדובר בבדיחה, שכן היא אישה נשואה עם ילדים ומעולם לא היה לה פרופיל באתר כזה.
בכעס רב, פנתה לאתר ההיכרויות וטענה כי פרטיה זויפו והוקם לה פרופיל שלא מטעמה. צוות האתר פתח בבדיקה, מנין נוצר אותו פרופיל מזויף. בדיקה עם מאקו ועם אתר ההיכרויות, שפרטיה אושרו ל"המקום", העלתה כי אותו פרופיל מזויף נפתח היישר ממחשב הנמצא במשרדי מאקו – המחשב של הופמן.
א' פנתה לעורך הראשי של האתר בתלונה, ולמרבה התדהמה, לדברי עובדים באתר באותה עת, ולדמן גילגל את האירוע חזרה לפתחה של א', ושאל איך היא הייתה רוצה שיטפלו בזה. "בסוף זה נסגר בשקט, באיזה פיוס פנימי. אבל איזה מין דבר זה שאתה מבקש מהנפגע להחליט איך לטפל בזה. כאילו, אתה העורך הראשי", אומרת אחת העובדות לשעבר באתר.
לדברי מקורות באתר, התקרית הגיעה לדרג הגבוה ביותר של משאבי אנוש, אך בסופו של דבר הופמן נותרה בתפקידה והפרשה נסגרה בשקט בין הגורמים המעורבים. העורכת שהייתה קורבן של הופמן במקרה זה מסרה בתגובה לפנייתנו כי היא יודעת במה מדובר, אך אין ברצונה להשתתף בכתבה.
במסגרת העבודה על התחקיר הגיעו לידינו גם שתי עדויות על פיטורים שנוהלו בצורה בעייתית ומעלות חשד לפיטורים שלא כדין. במקרה אחד מדובר בעובדת שהופמן אמרה לה בעל פה כי זימון לשיחה שקיבלה משמעותו שדרכיהן ייפרדו. לאחר מכן, בלחץ גדול ומתוך הבנה שאין לפטר ללא שימוע, היא נקראה לשיחת שימוע ונערך הליך מסודר. העובדת סירבה להגיב לפרטי המקרה.
מקרה אחר, שאירע ב-2018, שלו אחראי ולדמן ואינו קשור להופמן, מעלה חשד לפיטורים שלא בתום לב. באותו מקרה פוטרה עורכת בתואנות שונות – כשבמקביל, ועוד לפני שנערך לעובדת המוחלפת שימוע – כבר נסגרה העסקתה של המחליפה. לפי המידע שהגיע לידינו, ולדמן עידכן את המחליפה ביום לפני שהתקיים השימוע של העובדת המפוטרת ,ואף הודיע לה כי הוא בוחן עם המפיקה של האתר האם אפשר להוציא לה חוזה לפני שתהליך הפיטורים נגמר.
"אל תקחי את זה אישי"
"הייתי חדשה בתחום, זו הייתה העבודה הרצינית הראשונה שלי. הייתי מוכנה לספוג הכל", מעידה ש', שעבדה במשך שנתיים כעורכת משנה במאקו תחת הופמן. "לפני שהתחלתי לעבוד איתה, קיבלתי עליה כל מיני אזהרות קצת מדאיגות. 'קשה לעבוד איתה', 'היא קריזיונרית', 'יש לה פיוז קצר, אל תקחי את זה אישי'. אמרתי לעצמי שסבבה, כבר כעסו עליי ונזפו בי בעבר, והתמודדתי עם זה יפה. אני בן אדם יציב נפשית, אני אעשה עבודה טובה ואעבור את זה כמו גדולה.
"דווקא קיבלתי ממנה תחושה טובה בהתחלה. היה כיף וקל לדבר איתה, היו צחוקים. אבל לאט לאט התחלתי להבין ממה הזהירו אותי. בימים הרעים שלה היו לה התפרצויות זעם קשות, כאלו שתופסות אותך בהפתעה מרוב שהן לא פרופורציונליות לסיטואציה. הדבר הכי קטן היה מפוצץ אותה מ-0 ל-200 ברגע. אלו היו צעקות קשות שזולגות למקומות אישיים, משפילים, מקטינים.
"העובדה שהיחסים איתה היו במקום מטושטש כזה בין בוסית לחברה טובה הפכה את השיחות האלו להרבה יותר פוגעות. זה היה הרבה מעבר לנזיפה של בוס, זו הייתה סחיטה רגשית שגרמה לי להרגיש הכי מטומטמת, הכי אשמה, הכי אפסה. משהו כמו חצי שעה אחרי שזה היה קורה, היא כבר הייתה ממשיכה הלאה ושוכחת שזה קרה בכלל, בזמן שאני מתבוססת בתחושה המגעילה שנותרה לי ממנה הרבה זמן אחרי זה.
היה יום שהייתי בדרך הביתה בסוף היום, בסביבות שבע בערב. היא התקשרה ואמרה 'בואי אליי למשרד עכשיו'. אמרתי שאני באוטובוס בדרך הביתה. היא אילצה אותי לרדת מהאוטובוס ולקחת מונית בחזרה למשרד. לא היה מדובר אפילו במשהו דחוף. זה יכול היה להסתכם בשיחת טלפון, אבל בגלל שהייתי חדשה היא הרשתה לעצמה לשלוט בי ככה.
"היחסים הרעילים איתה לא התבטאו רק בהתפרצויות זעם, אלא בתחושה שאני 'שייכת' לה, שהיא חייבת לשלוט באופן מוחלט בזמן שלי. אם לא הייתי מספיקה לענות במשך 10 דקות להודעה, הייתי מקבלת מניפסט על כמה אני מזלזלת בה. היה יום שהייתי בדרך הביתה בסוף היום, בסביבות שש-שבע בערב. היא התקשרה ואמרה 'בואי אליי למשרד עכשיו'. אמרתי שאני באוטובוס בדרך הביתה. היא אילצה אותי לרדת מהאוטובוס ולקחת מונית בחזרה למשרד. לא היה מדובר אפילו במשהו דחוף. זה יכול היה להסתכם בשיחת טלפון, אבל בגלל שהייתי חדשה היא הרשתה לעצמה לשלוט בי ככה.
"הייתה תחושה שפתאום באמצע שיחה, בלי קשר למה שדיברנו עליו בכלל, היא יכולה לשלוף כל מיני דברים שאגרה עלייך ולהוציא עלייך את העצבים בצורה מאוד אישית. כשדיברנו על איזושהי אי הבנה שהייתה בינינו על אייטם, היא השתמשה במילים כמו 'ווירדו' ו'אוטיסטית משרדית' והבהירה שזה מעליב ופוגע בה שאני לא מצטרפת אליה להפסקות צהריים או לעשן. עשיתי את העבודה שלי כמו שצריך – אבל היא תמיד הכניסה לנזיפה ממד אישי.
"היחסים איתה הביאו אותי למצב שבכל פעם שהטלפון רטט, חוויתי התקף חרדה. בכל פעם שראיתי הודעה ממנה ישר חשבתי 'מה עשיתי הפעם'. השינה שלי הידרדרה, לא הייתי מסוגלת לאכול. בפעם הראשונה בחיים הייתי חייבת מרשם קבוע לקלונקס כדי לעבור את השבוע". עוד נזכרת ש' במקרה שבו הודיעה להופמן שלא תספיק לכתוב כתבה כי אין לה מספיק חומרים וחטפה ממנה מטר של צרחות, בין השאר בנוסח: "מי את חושבת שאת? את תמיד חושבת שאת יותר טובה מכולם".
לדברי ש', ההתנהגות הבריונית של הופמן לא הופנתה רק כלפיה אלא הורגשה כל פעם שהעורכת הייתה מדברת על קולגות. "בכל פעם שבן אדם עזב את החדר, היא הרשתה לעצמה לומר עליו דברים איומים ומשפילים. לא רכילויות חמודות וכיפיות. אלא אמירות קשות, רעילות, שמבטלות אנשים או קובעות את מי אנחנו 'צריכים' לשנוא. היא היחידה שקובעת מי 'אפס', 'מפגר', 'מטומטם', 'כותב חרא', היא היחידה שקובעת את מי אנחנו 'אוהבים עכשיו' ואת מי אנחנו 'שונאים עכשיו'.
פתאום באמצע שיחה, בלי קשר למה שדיברנו עליו בכלל, היא יכולה לשלוף כל מיני דברים שאגרה עלייך ולהוציא עלייך את העצבים בצורה מאוד אישית. כשדיברנו על איזושהי אי הבנה שהייתה בינינו על אייטם, היא השתמשה במילים כמו 'ווירדו' ו'אוטיסטית משרדית' והבהירה שזה מעליב ופוגע בה שאני לא מצטרפת אליה להפסקות צהריים או לעשן
"בכל פעם שהייתה מסתכסכת עם פרילאנס – וזה היה קורה המון – הייתה קובעת ומפצירה ש'לא מוציאים לו עבודות יותר', גם אם מדובר באדם שעשה עבודה מצוינת וכולנו היינו מסתדרים איתו. גם אמירות שתייגו אנשים כ'פסיכיים' ו'בעייתיים' נזרקו המון לאוויר.
"אנשים מהמשרד היו אומרים לי 'מסכן מי שצריך לעבוד איתה', שהיא 'חד משמעית מתנהגת בבריונות' ושהיא 'מתעללת נפשית בעובדים שלה' – מה שלא מנע מאותם אנשים לשבת ולקשקש איתה בכיף בהפסקת הצהריים. הייתה תחושה שמדובר בבריון שכולם צריכים לזרום איתו ולנסות תמיד להיות על הצד הטוב שלו – ואם אתה לא זורם איתו, עם הלך הרוח שלו, עם השיגעונות שלו – אתה חוטף. בכל פעם שמישהו דיבר איתי עליה, הוא היה מסתכל סביבו בחרדה, לוודא שהיא לא מאחורינו. זו הייתה ההגדרה המילונית לסביבת עבודה רעילה".
היחסים איתה הביאו אותי למצב שבכל פעם שהטלפון רטט, חוויתי התקף חרדה. בכל פעם שראיתי הודעה ממנה ישר חשבתי 'מה עשיתי הפעם'. השינה שלי הידרדרה, לא הייתי מסוגלת לאכול. בפעם הראשונה בחיים הייתי חייבת מרשם קבוע לקלונקס כדי לעבור את השבוע
"כל הזמן אמרתי לעצמי שאני פשוט רגישה מדי, לוקחת דברים קשה מדי. לפעמים היא הייתה מאוד נחמדה, מפרגנת. אחרי כל שיחה חיובית איתה אמרתי לעצמי שאני כנראה מגזימה, שהיא בן אדם מקסים. אבל ב'ימים הרעים' ישבתי ממוטטת ובכל פעם אמרתי לעצמי 'הפעם אני מתפטרת'. אבל הייתי צעירה והעבודה הזו הייתה כל מה שיכולתי לחלום עליו".
"התחלפו תחתיה הרבה עובדים, כמעט חמישה אנשים נכנסו ויצאו מאותו תפקיד בערוץ שלה בטווח של שנה. בעיקר נשים. בכלל, רוב מי שראיתי סופגות את ההתעמרות והבריונות הכי רצינית ממנה היו נשים. וזה תמיד צרם שהיא טיפחה לעצמה את התדמית של לוחמת הצדק הפמיניסטית הזו, אבל גרמה לנשים לבכות על בסיס יומי ככה.
הופמן מתוך סרטון בולד של מאקו. "מלאה באג'נדות"
"בכל פעם שעובדת חדשה הגיעה, אנשים סביבנו אמרו דברים כמו 'הנה הקורבנות החדשים'. עם אחת מהן, זו שהחזיקה הכי הרבה זמן, הייתי מוצאת את עצמי פעם בכמה זמן יושבת ואוספת את השברים כשהיא בוכה, מפורקת. כל מי שהייתה במשרה הזו, שכונתה 'המשרה המקוללת', חוותה ממנה צרחות, השפלות והתעמרויות קשות יותר ממה שאני הכרתי, על בסיס יומי. כולן פוטרו או התפטרו בסוף.
גם ש', כמו רבים אחרים, פנתה כעבור חודשים ספורים לאחראית על הופמן, סגנית העורך ליבסקי, אך התחושות שלה בוטלו בזלזול, "כאילו שאני סתם רגישה ופריכה שמחפשת לעשות מהומה מכלום. 'פשוט צריך ללמוד להתנהל מולה', ליבסקי אמרה לי. 'יש לה ימים טובים ורעים, צריך לדעת לזהות את זה ולתפוס מרחק כשהיא ביום רע. אל תקחי את זה אישי. היא ככה עם כולם'. לא הייתה אפילו הכחשה של קיום הבעיה. הבעיה קיימת, אבל 'זאת היא והיא לא הולכת להשתנות'.
אל תקחי את זה אישי. היא ככה עם כולם'. לא הייתה אפילו הכחשה של קיום הבעיה. הבעיה קיימת, אבל 'זאת היא והיא לא הולכת להשתנות'.
"לא אשכח איך פתחתי את דלת המשרד שלה כדי לשאול משהו, ונכנסתי לסיטואציה שבה היא צורחת צרחות אימים על עובדת מסכנה שישבה ומיררה בבכי. היא התנצלה בהיסטריה, ניסתה להסביר את עצמה וצליל פשוט צרחה וצרחה, כאילו המשיכה לבעוט בה רק כי היא יכולה. היא צרחה עליי שאצא משם ואחזור אחרי זה. הצרחות נשמעו לכל אורך המסדרון. הלכתי ואחרי חצי שעה חזרתי. הצרחות עדיין נמשכו. העובדת יצאה משם רועדת, אדומה ותשושה מרוב בכי. ניסיתי להבין מה קרה אבל היא בקושי הייתה מסוגלת להוציא מילה מהפה. כשניסיתי לוודא שהיא בסדר היא ענתה 'זה בסדר, אני כבר רגילה לזה'".
צרחות ובכי באופן ספייס קטנטנים
עובדים נוספים שעבדו במערכת אז אומרים על אותה עורכת, ב', שהייתה "רגילה לזה", כי היחסים בינה לבין הופמן היו ידועים לשמצה. הם כללו צרחות והשפלות חוזרות לעיני עובדים אחרים, ולא פעם בכי במערכת. "היה ברור שלא משנה מה היא עושה, גם בשאלות לגיטימיות, היא תחטוף ממנה", אמרה קולגה שהיתה עדה ליחסים ביניהן.
הלכתי ואחרי חצי שעה חזרתי. הצרחות עדיין נמשכו. העובדת יצאה משם רועדת, אדומה ותשושה מרוב בכי. ניסיתי להבין מה קרה אבל היא בקושי הייתה מסוגלת להוציא מילה מהפה. כשניסיתי לוודא שהיא בסדר היא ענתה 'זה בסדר, אני כבר רגילה לזה
"כל דבר שהיא היתה שואלת אותה היא היתה מתעצבנת עליה, 'אל תשאלי אותי, תחליטי בעצמך', או 'אם את רוצה לשאול שאלות, תשאלי אנשים מסביב', והכל בצעקות ועצבים. היא תמיד צרחה עליה בצורה מגעילה ואגרסיבית", אומר א' שעבד איתם במקביל. "כל הזמן היתה אומרת לה 'תסתדרי לבד', 'תפסיקי לשאול אותי', אפילו על דברים שבאמת צריך תשובות, ושמתאים לשאול עורכת. זה לא לחפף אותה בקטנה. ממש צעקות ועצבים, על כלום. כנראה לא רצתה אותה שם מהיום הראשון.
"לפעמים גם סתם היה דיון על אייטם וב' היתה מביעה דעה קצת אחרת לגבי משהו, והופמן היתה ישר מתפרצת: 'מי את חושבת שאת בכלל? אני העורכת או את? את חושבת שאת מחליטה פה הכל?', וזה היה כל כך לא קשור. זה היה קורה גם באמת בסיטואציות שזה לא קשור לכלום. יושבים ומדברים, היא מבקשת הצעות לאייטמים, מציעים לה משהו שהיא לא אוהבת, או איזה סלב שנמאס לה להתעסק בו, נגיד. אז היא ממש צורחת עליך שבכלל העלית את זה – כאילו הרגת בן אדם. זאת היתה תחושה נוראית, כאילו ב' כל הזמן דורכת על מוקשים. היה ברור שלא משנה מה היא תעשה או תגיד היא תצרח עליה, והיא כבר פחדה לפצות פה".
לטענת אחת העורכות, אחד המקרים הזכורים ביותר התרחש ביום שבו הופמן הגיעה מאוחר למשרד. "היא הגיעה ב-12 בערך, ואיך שהגיעה, התחילה לצרוח מול כולם באופן ספייס על ב' – שבמקביל, לדעתי, חפפה מישהו – איך זה שהשעה 12 ולא עלה שום דבר לאתר. כל מיני 'איך זה נראה לך הגיוני?' 'מה עשית עד עכשיו?' 'למה לא העלית שום דבר?' היא פשוט צרחה וצרחה ולא הפסיקה. זאת הייתה שיחת נזיפה מול כולם, היו שם לא מעט אנשים. כולם שתקו. כי הם פחדו. אנשים לא רוצים להיכנס לפה שלה". לדבריה, אותה "שטיפה" הביאה את ב' לידי בכי מול שאר העובדים באופן ספייס, המכונה אופן ספייס קטנטנים – אך הופמן המשיכה בשלה.
לאחר תקופה מסוימת וניסיון לגשר בין הצדדים, ב' הועברה תפקיד. "יש שם פשוט אווירה של צרחות", מספרת העורכת שהייתה עדה למקרה של ב'. "בדרך כלל מול אנשים בגילה או צעירים יותר בדרג נמוך יותר. וזה חבל כי יש שם אנשים מאוד מוכשרים -אבל צליל מייצרת אווירה של פחד, שיצרחו עליך או שישחירו עליך. זה עניין של מצבי רוח, קפריזות. יום אחד היא תצרח עליך, יום אחד היא תהיה הכי חמודה. הכל מאוד לא צפוי".
"זה צרחות ברמה שצריך לשים אוזניות", מעידה גם העורכת ג', שמאשרת אף היא שלהופמן נטייה ברורה להתעמר דווקא בעובדים צעירים.
ב', שאינה עובדת במאקו כיום, סירבה להתראיין לכתבה.
נוי (שם בדוי), שעבדה עם הופמן באחד הערוצים במאקו בתחילת דרכה מתאר סיטואציה דומה: "כל חוויית העבודה מול צליל היתה ביריונית. היו מצפים ממני לעבוד בשעות לא שעות, באופן קבוע. היא היתה יוצאת עליך בחוסר פרופורציה לפעמים, על שטויות, אפילו לא טעויות. אין אחד במאקו שלא שמע איך היא מרימה את הקול שלה על עובד".
מ', עורך ותיק אחר לשעבר, מעיד גם הוא על בכי וצרחות באופן ספייס. "זה לא קשור בכלל לזה שהיא עורכת מוכשרת מאוד. יש עורכים מוכשרים מאוד במאקו, של המגזין למשל, שגם היו מאוד קשים ותובעניים אבל הם לא התנהגו ככה. היא העבירה קבוצה של אנשים התעללות רגשית. זה ממש לא קשור לדרישות גבוהות".
"צליל לא תזוז מילימטר"
נועה (שם בדוי) זוכרת את עזיבתה של ב'. "הגעתי קצת אחריה. היא בדיוק עברה למדור אחר. היא נראתה לי בחורה כל כך טובה וחרוצה, אז היה יותר קל להפוך אותה לשק חבטות. אני זוכרת שרק התחלתי לעבוד אז, וצליל הייתה משחירה עליה, יש לה קטע כזה, שהיא ממש משחירה בפניך. עכשיו, אני רק שבוע שם, לא מכירה אף אחד. מה אני אמורה להגיד? הרגשתי לא נעים. היא הייתה אומרת שהיא 'משעממת ולא מוכשרת', והיא מוציאה את הקשר שהיה ל-ב' עם מישהו מהארון. ככה גם בהסעות הביתה, תמיד מדבר רעות בפני כולם על אנשים במערכת, ולא היה לי מה להגיד. ותוך כדי זה, אני חושבת מה יגידו עלי יום אחד".
נועה, שעבדה גם היא מול הופמן. לא האריכה ימים באתר. "היו בינינו יחסים טובים בהתחלה. אבל לאט לאט הבנתי שאין לי ממש השפעה על התכנים. עשיתי עבודה טובה, קיבלתי הרבה פידבקים טובים מאנשים במערכת, אבל לאט לאט ראיתי שמוציאים אותי מהלופ. קובעים ישיבות בלי להגיד לי. הרגשתי מטומטמת שלא יודעת מה קורה, שמציעה דברים שכבר דיברו עליהם. הבנתי שהיא רוצה אותי בחוץ".
אני זוכרת שרק התחלתי לעבוד אז, וצליל הייתה משחירה עליה, יש לה קטע כזה, שהיא ממש משחירה בפניך. עכשיו, אני רק שבוע שם, לא מכירה אף אחד. מה אני אמורה להגיד? הרגשתי לא נעים. היא הייתה אומרת שהיא 'משעממת ולא מוכשרת', והיא מוציאה את הקשר שהיה ל-ב' עם מישהו מהארון
גם נועה נכנסה למשרדה של סגנית העורך ליבסקי בבקשה לעזרה וחלוקת סמכויות אחרת. "היא מיד אמרה לי שאין מה לדבר. שצליל לא תזוז מילימטר. היה נראה שהיא מתורגלת בזה. היא נתנה לי תחושה שהיא ראתה את זה קורה כבר אלף פעם. ניסיתי לקבל תשובה למה – כי ידעתי שכן אוהבים אותי ומעריכים אותי מאוד, אבל היא ניסתה להציע לי תפקידים אחרים. בסוף החלטתי לעזוב. זה קטע שהרבה אנשים התלוננו על יחס מתעמר מצידה ואיכשהו היא נשארת במערכת כל השנים, וכולם עוזבים או מועברים תפקיד".
גם נועה מעידה על אווירת התיכון המחנאית והרכילאית במאקו. "יצא לי לעבוד באתרים אחרים. תמיד יש אווירה קצת משוחררת, אבל במאקו אין בכלל גבולות או מרחק. יש גם חלוקה מאוד ברורה בין מקובלים ועם מי שאוכלים צהרים, לבין מי שיושב בספסל האחורי. מאוד קשה להשתלב. יש אווירת רכיל קשה כל הזמן. השחרות של אנשים".
סלאט שיימינג
ג' התחילה לעבוד במאקו בגיל צעיר, עבודה ראשונה בתקשורת. הנתון הזה, כאמור, דומה לרבים מהמרואיינים בכתבה, רובם מתחילים במשכורות נמוכות מאוד, כהזדמנות ראשונה ודריסת רגל בענף – הם מופתעים כולם מהיחס המתעמר שסבלו ממנו, אך רבים מהם אומרים ש"הם חשבו שזה ככה" וש"ככה העולם הזה מתנהל". שלושה מהם, שעובדים היום בכלי תקשורת אחרים ורואים את ההבדל, מבינים כיום שזה לא חייב לעבוד ככה; שההתעמרות שסבלו ממנה על רקע "צעירותם" ואי השתייכות לקליקה הנכונה, היא דבר חריג שיש לדבר עליו.
ג' התחילה לערוך ולכתוב באחד ממדורי האתר והרגישה סיפוק רב. במהלך עבודתה נאלצה לאשר מול הופמן תכנים שהתאימו הן למדור התרבות שזו ערכה והן למדור שהיא כתבה וערכה עבורו. "מראש הזהירו אותי ממנה. אמרו לי תמיד לבקש ממנה פנים מול פנים, תמיד ללכת אליה. אבל היא תמיד הייתה אומרת לא. בסוף הייתי שולחת לה מייל, 'אני עובדת על האייטם הזה', והיא הייתה משיבה מיד 'אז אל תעבדי'".
גם עורכת אחרת מספרת על אותו מעמד מרתיע של תיאום אייטמים. "שלחו אותי לתאם אייטם שעולה במקביל בשני ערוצים, והופמן צרחה עלי – 'אתם לא תגידו לי מה לעשות, מי אתם בכלל', צרחות שלא קשורות לכלום".
זמן קצר לאחר תחילת האינטראקציה ביניהן, שלחה הופמן מייל בתפוצה רחבה לכל העורכים הבכירים, וכיתבה גם את ג'. "היא כתבה שם שאני לא מקצועית, שאני לא יודעת איך לעבוד, שאני חצופה. שהגיע הזמן לדעת איך מתנהלים איתה".
זמן קצר לאחר תחילת האינטראקציה ביניהן, שלחה הופמן מייל בתפוצה רחבה לכל העורכים הבכירים, וכיתבה גם את ג'. "היא כתבה שם שאני לא מקצועית, שאני לא יודעת איך לעבוד, שאני חצופה. שהגיע הזמן לדעת איך מתנהלים איתה".
ג' מספרת גם על קשר ידידותי שרקמה עם א', אחד מעובדי האתר, עם הגעתה למקום. "אחד הדברים הראשונים שהוא אמר לי זה להיזהר ממנה ולא להיעלב ממנה. לשמור מרחק. ואז יום אחד יצאנו לבירה אחרי העבודה, במקום כזה של חמישי בערב. צליל ישבה שם. אמרנו שלום לה ולעוד כמה אנשים מהעבודה שהיו שם וחשבתי שבזה זה הסתיים".
ביום ראשון, כשחזרה למשרד היא גילתה שיש לה דימוי חדש. "כולם שאלו אותי אם אני שוכבת איתו, השאירו לי פעם אחת קונדומים על השולחן. אנשים מסתכלים עליי ומתחילים להתלחשש. כמו בסרט אמריקאי גרוע. פעם אחת הגעתי עם חצאית קצרה לעבודה. אוגוסט, לא משהו חריג. ואז העורכת הישירה שלי (שאינה הופמן; ת"מ) גם הצטרפה לעליהום ושאלה אותי מול כולם 'את מי אני מנסה להשכיב היום?' אנשים מסביב באופן ספייס שתקו או צחקו בשקט".
"לא משנה עם מי הייתי מדברת במשרד, מיד היה מתחיל דיבור שאני מנסה להשכיב אותו. אני תמיד חוטפת את האש, באופן קבוע. עברתי סלאט שיימינג דווקא באתר שמקדם תכנים פמיניסטיים, דווקא ממי שיוצאת נגד אותם דברים בטורים שלה".
בהמשך לעדותה של ג', מתברר כי שמועות על חיי מין לא היה הדבר היחיד שעסקו בו בפומבי במערכת. בטור בטיים אאוט לאחר פרשת יורם זק, סיפרה מאיה פז, עובדת לשעבר במאקו, על מה שעברה במקום: "באחד הימים הראשונים לעבודתי במאקו, אולי אפילו ביום הראשון, ישבתי לצהריים עם הקולגות החדשים. אחד מהם, אדם שלא הכרתי לפני כן ועד לאותו הרגע לא הייתה בינינו שום תקשורת, ראה לנכון להעיר על גודל החזה שלי. 'גם לחדשה לא חסר', אמר אחרי שהעביר עליי מבט בוחן, וחזר לארוחת הצהריים שלו".
לא משנה עם מי הייתי מדברת במשרד, מיד היה מתחיל דיבור שאני מנסה להשכיב אותו. אני תמיד חוטפת את האש, באופן קבוע. עברתי סלאט שיימינג דווקא באתר שמקדם תכנים פמיניסטיים, דווקא ממי שיוצאת נגד אותם דברים בטורים שלה
עובדים אחרים, גם הם לא שרדו זמן רב תחת הופמן, מספרים על הערות שלה על משקל הגוף ועל הרגלי האכילה שלהם. "האווירה מאוד לא נעימה ומנוכרת. קשה ליצור תוכן ככה. פשוט הרגשתי שאני לא נהנית", מספרת אחת מהן.
חייה של ג', מכל מקום, הפכו לסיוט. "לבכות במאקו היה מבחינתי הדיפולט, כל יום בארבע", היא מספרת. "הדבר הראשון שאמרו לי כשהגעתי זה שלא שורדים שם יותר משנתיים. יש כל מיני מבחני חניכה. אתה צריך להתחנף אליהם. זה כמו שאתה מגיע לתיכון אמריקאי, ואם אתה לא יושב איתם, עם המילייה של צליל ושל ולדמן, ולא מוצא חן בעיניהם, אז אתה בחוץ.
"אם אתה לא מנסה כל הזמן לעבוד לפי הדרך שלהם, לבקש רשות כל הזמן, להתחנף – אין לך עתיד שם. לא שיחקתי בזה, הביך אותי איך שאנשים מבוגרים בכלל עושים את זה".
"עבדתי בשכר מחפיר, בידיעה שהקולגות מרוויחות הרבה יותר ואומרות לי תגידי תודה שאת בכלל פה. אחרי שנה שעבדתי כמו מטורפת ועוד השלמתי הכנסה בלילות, ביקשתי העלאה, ולדמן אמר לי: 'אני מצטער – קשה להיות בן 23'".
תיכון הלבבות השבורים
גם דנה (שם בדוי) שעבדה שנים רבות כעורכת באתר, מתארת את המערכת כמו סרט תיכון אמריקאי: "העניין הוא שזה לא 'mean girls'", היא אומרת, "זה אחד האתרים הגדולים בישראל והיא עורכת את אחד הערוצים החשובים באתר, שדורס בשיטתיות ערוצים אחרים. זה לא רק עניין של אווירה במערכת. זה מצב בו אנשים כמוה מקבלים קדימות בתמיכה, במשאבים, בגב של העורכים הראשיים, וזה נראה שהכל קורה רק על סמך קליקות או קרבה לוולדמן או ליבסקי. זה לא מרגיש כמו משהו שנעשה משיקולים מקצועיים. היא פשוט מקבלת גיבוי מלמעלה. יודעים שהיא פוגעת בעורכים אחרים ובעובדים שלה, אבל מחליקים את זה, כי היא חברה. התחושה היא שאם אתה סבבה עם ולדמן וליבסקי, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה".
"אם אתה לא מנסה כל הזמן לעבוד לפי הדרך שלהם, לבקש רשות כל הזמן, להתחנף – אין לך עתיד שם. לא שיחקתי בזה, הביך אותי איך שאנשים מבוגרים בכלל עושים את זה"
עורך ותיק ובכיר באתר שעזב לפני כמה שנים נזכר גם הוא: "ככל שעבר הזמן, נהייתה מאפיה פנימית של מאקו. כאילו ברור מאוד מה היחס למקורבים ומה היחס לאלו שלא בסחבקייה".
גם נוי (שם בדוי), שעבדה עם הופמן בתחילת דרכה, מפנה אצבע מאשימה אל עבר הגיבוי שמקבלת הופמן מולדמן: "יש שם תחושה של תיכון – יש את הקול קידס, שצליל ביניהם, ויש את כל השאר. העניין הוא שולדמן נותן לזה לגיטימציה. הוא נורא אוהב להיות מוקף באנשים 'הנכונים' מהקליקה החברתית שלו, להיות הקול קיד, אז הוא מעלים מזה עין. הוא לא עיוור. אני בהלם שזה נמשך כל כך הרבה שנים".
מקורות במאקו אומרים כי לפני כשנתיים הוחלט לבזר את הסמכויות במערכת לאחר שהבינו שוולדמן מנהל מספר גדול מדי של עובדים, והוחלט לבזר סמכויות, ולשנות את המבנה הארגוני כך שיהיו מנהלים על מספר קטן יותר של עובדים.
"זה אולי מתאים לטיים אאוט"
ולדמן כאמור ידע והמשיך ואיפשר את התנהגותה של הופמן לאורך השנים, למרות התלונות והתקריות השונות. ההחלטה להעביר "את הטיפול בצליל" לידי סגניתו ליבסקי בעייתית לא פחות, אומרים מקורות באתר. במקום לפתור בעצמו את הבעיה הוא מעביר את האחריות הלאה, לעובדת אחרת, שצריכה לשאת בתוצאות – בדיוק כמו העובדים תחת הופמן.
עובדים עימם שוחחנו טוענים שבתקופות שונות שררה במערכת מאקו אווירה שאינה מתאימה לכלי תקשורת גדול ומרכזי בישראל, אלא אולי למקומון תל אביבי בשנות ה-90, ומקשרים לכך בין היתר את התנהלותה חסרת הגבולות של הופמן ואת הגיבוי שקיבלה מעורכיה. "אווירת התיכון", הביטוי הרווח, מתייחס למערכת צעירה מאוד (הרבה עובדים ותיקים עזבו לאחר כניסתו של ולדמן והובאו אנשים צעירים), עם אווירה יחסית פרועה, של קליקות, בילויים משותפים, מסיבות בדירתו וכן התייחסויות וביטויים מיניים, שגרמו חוסר נוחות לחלק מהנוכחים.
עורך ותיק מספר על ישיבות התוכן השבועיות: "יושבים עשרה עורכים, איכשהו מתחילים לדבר על איזה כתבה שוולדמן ראה אם זוגות ממשיכים להתנשק בסקס אחרי כמה שנים. ואז הוא שואל כל אחד מי מתנשק עם בן זוגו או עם אשתו בזמן סקס. זה היה מביך, וכולם הסתכלו אחד על השני. וזה רק דוגמה אחת. העניין הוא שברגע שאתה לא זורם עם זה, עם הסחבקייה הזאת, אתה מרגיש שזה מרחיק אותך. לדעתי זה מתחיל מיותר גבוה, עם המיילים של יורם זק (עורך האח הגדול לשעבר: ת"מ) על איך עבר במאקו ועמד לו הזין. זה מחלחל. וזה כאילו סבבה בקטע של אווירה צעירה ותוססת. אבל זה לא מתאים לכל אחד. זה שיחות שלא אמורות להתנהל בכזה מעגל. זה אולי מתאים לטיים אאוט שהוא בא ממנו".
נ', שהיה עורך באתר כמה שנים, מספר: "זה פשוט אווירה לא נעימה. מביכה. יושבים בישיבת מערכת הקבועה של רביעי, אנשים מתחילים לדבר על האייטמים לקראת הסופ"ש, והוא בקושי מתעניין בתוכן ומתחיל לדבר על עניינים אישיים, עניינים גופנייים, מיניים או על עצמו. וזה ככה במשך 20 דקות. מי שבקליקה שלו אולי צוחק, ומי שלא – מתכווץ. להרבה אנשים זה היה לא נעים. או שפעם אחת הוא דיבר על רומן של אחת העורכות, כשהיא לא שם.
"כאילו, למה אתה מדבר על זה איתנו? באת לדבר על עבודה, ואתה יוצא החוצה בתחושה של 'מה קרה פה עכשיו'. שוב, זה אולי מגניב ומצחיק חלק. אבל אותנו זה הביך. מה אני אמור לעשות עם זה? זה לא דברים שאני רוצה לשמוע מהבוס. האווירה שהוא יצר היתה לא נעימה בשבילי. זה לא הטרדה ואין לזה הגדרה חוקית או מוסרית, אבל אי אפשר לבטל את זה".
גם העורכת ג' נזכרת באותן ישיבות: "כל אחד מספר מה הוא מכין לסוף השבוע, וצליל זרקה הערות כמו 'זה אייטם פח', 'יו, קברת, איזה בושות', יורדים עליך חופשי. ולדמן יושב שם ונראה משועשע מזה. מהר מאוד הפגישות האלו הופכות לשיחות רכילות. כאילו פורום מקצועי – שהופך לפורום כתישות וירידות".
תגובות: "מאקו עושה הכל להיטיב עם עובדיו"
צליל הופמן, עורכת תרבות ו-TVBEE ב-mako
כעורכת שליוותה תחקירים דומים, זה לא קל ואפילו שובר לב להיות מושא של תחקיר כזה. התחלתי את דרכי בתקשורת בגיל צעיר והיו לי הרבה שאיפות להציף נושאים כמו אלה שמועלים בתחקיר, ועדיין יש לי כאלה. כל זה בשביל להגיד שכוונותיי היו ונשארו טובות, אבל גם כדי להגיד שאין לי אלא להתנצל בפני אנשים שנפגעו ממני ולא משנה מאיזו סיבה. מעולם לא הייתה לי כוונת זדון כלפי אף אחד מהאנשים שאיתם עבדתי לאורך הדרך, אני גדלה ולומדת כל הזמן, גם מדברים כאלה. אני מרגישה אפילו מחויבת יותר מתמיד להמשיך לחקור, לכתוב ולערוך בתחומים האלה בדיוק כדי שכולנו בסופו של דבר נעבוד במרחבים מקצועיים ובטוחים ככל האפשר.
איתי ולדמן, עורך mako:
הדבר שהכי חשוב לי כמנהל, הוא שהעובדים שלי ירגישו שמאקו הוא המקום הכי בטוח לעבוד בו.
כמי שמבקרים גופים אחרים, אנחנו מחויבים להתמודד עם כל ביקורת שמגיעה לפתחנו, ואני לא מתווכח עם תחושות וכאבים של אנשים.
במשך 7 השנים שלי כעורך מאקו, ניהלתי אלפי ישיבות ועשרות אלפי שעות של שיחות עם עובדים, אם במסגרת זו היו פעמים בהן נאמרו מילים שיצרו אצל מישהו תחושת אי נוחות, כמובן שאני מצטער על כך. האחריות על כל מה שקורה במחלקת התוכן של מאקו היא עליי, ולכן אני לוקח את האחריות הזו כלפי מי שנפגע לאורך הדרך. אעשה הכל כדי להבטיח שמאקו תהיה סביבת עבודה נעימה ובטוחה.
מקרן ליבסקי לא נמסרה תגובה.
אורי רוזן, מנכ"ל mako
לפני כמה שנים פרסמנו כתבת תחקיר על יחסי עבודה מתעמרים, וכשמושא הכתבה תקף אותנו בחמת זעם וחיפש מניעים נסתרים, שאלתי אותו: ״אז מה אתה בעצם אומר, שכל המרואיינים בכתבה משקרים במצח נחושה?״. הוא לא חשב אפילו לשניה לפני שענה שכן, כל המרואיינים משקרים. אז לא, אנחנו לא ננהג כך. לא נערער על הלגיטימיות של הכתבה ולא נתקוף אף אחד מהמרואיינים בה. להפך, ננצל את ההזדמנות לבדיקה עצמית ובאופן כללי נתייחס לאירוע הלא נעים הזה כאל חוויה שכל עיתונאי יכול ללמוד ממנה. אני כן יכול לומר, שכשאנחנו עובדים על כתבות מהסוג הזה אנחנו תמיד עוצרים ושואלים את עצמנו: לאיזו תמונה מתחברות הנקודות שאספנו על מושא הכתבה?
מבלי להקל ראש בחוויה של אף אחד מהמקורות לכתבה, מאקו הוא מקום שעושה הכל כדי להיטיב עם עובדיו, שחושב כל הזמן על רווחתם, על ההתפתחות המקצועית שלהם ועל מיצוי הפוטנציאל שגלום בהם.
חשוב גם להגיד שאנחנו לא מטאטאים בעיות מתחת לשטיח, אלא מנסים לטפל בהם במקצועיות וברגישות. דלתם של איתי ושל קרן, תמיד פתוחה בפני כל עובד ועובדת והם מטפלים בכל סוגיה שמגיעה לפתחם באופן מקיף ובלתי מתפשר. המקרה של פתיחת הפרופיל לפני כמה שנים, לדוגמה, טופל ביד קשה. לא נפרט את הסנקציות שהוטלו אבל הן היו לא מבוטלות. החלטנו לתת לצליל הזדמנות נוספת אחרי שהעובדת האחרת סלחה לה וביקשה מאיתנו לסלוח גם כן. נכון, אנחנו לא משתפים את העובדים בפרטי השיחות עם עובדים אחרים או עם מנהלים, זה בטח לא אומר שהבעיות לא מטופלות. כולנו טועים, אבל אנחנו מחפשים את האנשים שיודעים לקחת אחריות על הטעויות שלהם וללמוד מהן.
"העובד יתבע את המעסיק, לא את המתעמרת"
"קשה לפעמים לשים את האצבע על מהי התעמרות ואיפה הגבול. כמו במי טו, לפעמים הדברים עוברים מבחינת אווירת 'אבל ככה זה אצלנו'", אומרת עו"ד אורי טורקיה שלס, מומחית לדיני עבודה. "אחרי המקרה של ינון מגל בוואלה, למשל, הוא אמר ש'זו הייתה האווירה בוואלה במסדרונות'. אבל עובדה שאנשים הרגישו לא בנוח וזאת לא האווירה שם היום.
"גם במקרה של קשת, פרשת המיילים של יורם זק, הוא טען ש'זה חלק מאווירת הכיף שלנו'. בתי דין לעבודה לא מקבלים את הטענה הזאת. אם האווירה היא פוגענית משפילה, יש אחריות על המעסיק. האחריות היא קודם כל של המעסיק לייצר סביבת עבודה בטוחה ונעימה, נקייה מהשפלות ולהיות קשוב לתלונות. כשקורים דברים כאלו, עובד שהתעמרו בו לא יתבע את המתעמר או המתעמרת, אלא את המעסיק".
לדברי שלס, יש כיום הרבה יותר תביעות בגין התעמרות בעבודה, מה שנראה כשלב הבא של המי טו. "בהטרדה מינית בגלל שיש חוק שקובע מהי, אז ברור מה כן ומה לא. הוא שירטט גבולות ברורים בין האישי למקצועי. בכל מה שקשור להתעמרות, זה עדיין אפור הרבה פעמים. הערבוב בין האישי למקצועי שיכול להיות שהוא מאוד יתאים במקומות מסוימים, עבור מישהו מסוים זה פוגעני. השאלה היא גם מה המחיר שמשלם מי שמסרב 'להתערבב', שלא בא למסיבה אצל הבוס או הולך לסיגריה או צהריים עם הבוסית. מה שהמי טו עשה, היה לתת לזה שם. אתה יודע שאתה מרגיש רע ולא מבין למה. עכשיו הגיע הזמן להגדיר טוב יותר מהי התעמרות ומהם הגבולות המותרים במקומות עבודה.
"בסוף, סביבת עבודה רעילה היא משהו שלא קם ונופל על בן אדם אחד, אלא על הנהלה שמטייחת, על ערבוב חוזר ונשנה בין האישי למקצועי, על לגיטימציה לצעקות והשפלות פומביות. חשוב לזכור שבתי הדין מוגבלים יחסית בפסיקה בנושא משום שעדיין אין חקיקה מפורשת בנושא. עם זאת – חלה התפתחות משמעותית בתחום הזה ונראה שלצד העיסוק התקשורתי והחברתי בנושא, גם בתי הדין רואים לנכון להתחיל לשרטט סטנדרט חדש של התנהגות ביחסי עבודה".
"קשה לפעמים לשים את האצבע על מהי התעמרות ואיפה הגבול. כמו במי טו, לפעמים הדברים עוברים מבחינת אווירת 'אבל ככה זה אצלנו'",
"בישראל אין חוק עדיין שאומר מהי התעמרות, ושזוהי התנהגות אסורה. הייתה הצעת חוק של מרב מיכאלי שהוגשה ב-2015 ושוב ב-2019 ונתקעה. נוסח הצעת החוק מאוד דומה לנוסח החוק למניעת הטרדה מינית (נוסח גם הוא על ידי פרופ' אורית קמיר) וכולל הגדרה של מהי התעמרות ומהן חובות המעסיק במניעת התעמרות.
"למרות שהצעת החוק לא עברה, בתי הדין לעבודה עושים בה שימוש ופסקו פיצויים לעובדים בהשראתה. מה שמנחה הוא שיהיו שני יסודות מצטברים – התנהגות חוזרת ויצירת סביבת עבודה עוינת. זה לא חייב להיות כל הזמן אותה התנהגות אלא אוסף של התנהגויות שיחד יוצרים את סביבת העבודה העוינת.
"התעמרות, קצת בדומה להטרדה מינית, זה שלל התנהגויות בדרגות שונות. זה יכול להיות צעקות וקללות, השפלה של עובד מול כולם, הפצת שמועות שווא, הפצת שמועות מזיקות. הדברים שמתוארים בכתבה יכולים בהחלט להיחשב כהתעמרות, אם יש דפוס פעולה ותלונות חוזרות. זה מאפיין מקומות עבודה עם אווירה רעילה".