מדי שבת בערב מעלה העיתונאי קלמן ליבסקינד את טור הפרשנות השבועי שלו ב"מעריב" לרשת – והרשת כמעט לפי פקודה גועשת, איש איש והתנייתו, מי לימין ומי לשמאל. מדי שבוע לוקח ליבסקינד, בכיר פרשני הימין, את אחד הנושאים שעלו באותו שבוע לראש השיח הציבורי, ומעניק לו זווית מחודשת. השבוע בחר ליבסקינד לעסוק בשיח הציבורי ובמחאה שהתעוררו בעקבות דבריו של שר החינוך, הרב רפי פרץ, תחת הכותרת "המאבק בחבורה שקובעת לכולנו מה לחשוב ומה מותר להגיד".
מי שעוקב בתשומת לב מבחין שלטורים של ליבסקינד יש כמעט תמיד מבנה אחיד, מדויק: הוא פותח בהצגת הסערה האחרונה (התגובות לדברי הרב פרץ, חשיפת תמלילי אפי נוה, הפגנות נגד רצח נשים ועוד), מעביר במשפט או שניים קלילים את הפוקוס מהנושא האמיתי (רצח נשים, השחתת מערכת המשפט) אל מי שמבקר או מוחה נגדו, לרוב דרך מונחים של "צביעות" "סתימת פיות".
בהמשך – לרוב בעזרת נתונים שהוא בוחר – הוא מציג את ה"חורים" בתיאוריה שהביאה לביקורת (כך חשף כי אין בישראל בעיה של רצח נשים, למעט ערביות), ואז הוא חוזר לפובליציסטיקה, תוך שהוא הופך בכישרון ובמיומנות את התיאוריה ל"מניפולציה שמאלנית" או "קמפיין שמאלני מתוזמר". המסקנה לרוב דומה: הצד המבוקר – הימני/ניאו ליברלי/ממשלה/ראש הממשלה – הוא הקורבן של הסיטואציה.
יש לליבסקינד יכולת נדירה להציג את תפיסותיו השמרניות כמהפכניות, ובהיותו תחקירן ועיתונאי טוב בבסיסו – להעניק להפיכה הקטנה שהוא מבצע מדי שבוע סקס אפיל עובדתי ומקצועי.
הטור על הרב פרץ השבוע אינו יוצא דופן במובן זה. אם לסכם בקצרה, ליבסקינד טוען כי השיח הציבורי סביב אמירותיו של רפי פרץ מפחיד אותו הרבה יותר מדבריו של פרץ עצמו, שהיו בגדר הבעת דעה אישית פרטית. השיח הציבורי, לעומת דברי פרץ, היה בו מימד של אלימות והשתקה מאיימת ומסוכנת. בחן האופייני לו מסביר ליבסקינד כי הוא עצמו כלל אינו חושב כמו שר החינוך, וכי "לא מזיז לי אם יש לו בן טרנסג'נדר או בת שאינה יודעת מה זו המילה הזו".
את הטענה לצביעות הוא מדגים הפעם דרך ראיון עם איימן עודה ב"הארץ", שלדבריו לא נשאל את השאלות הקשות באמת – שהן לא על נטיות מיניות אלא על רצח יהודים – ופוטר את ה"עלבון" של קהילת הלהט"ב בכך שגם ימנים ימנים "נעלבו" מהקריאות לגרש אותם מהבית. ליבסקינד מקנח במוסר השכל לשמאלנים, המכונה "שעת חינוך": תלמדו לנהל שיח, תדעו שגם אחרים נעלבים מכם, ותתמודדו, חבר'ה. המשחק הזה – שבו רק העלבונות שלכם נחשבים – הוא משחק שאי אפשר לשחק.
אז יאללה, שעת חינוך
להטוט כזה של דמגוגיה מנומסת ומרהיבה לא ראיתי הרבה זמן, אולי מאז הטור שהוכיח באותות ובמופתים שאין בישראל תופעה של רצח נשים והכל, לא תאמינו, קמפיין (פמיניסטי) מתוזמר. בעצם היה גם אחד מפעים, בעקבות התמיכה בטיפולי המרה של מיודענו הרב פרץ, נגד "הטרור להט"בי", אבל מי סופר. למרות הקושי אנסה לפעול במתודה הליבסקינדית, לפרק כאן טענה אחר טענה שלו, ולהראות מה היא מחזיקה בתוכה.
ליבסקינד מקנח במוסר השכל לשמאלנים: תלמדו לנהל שיח, תדעו שגם אחרים נעלבים מכם, ותתמודדו, חבר'ה
על שלושה דברים עיקריים עומדת המתודה: היתממות והתעלמות מסאבטקסט; היפוך שרירותי של יחסי הכוחות האמיתיים, בין היתר על ידי שימוש בהשוואות מופרכות; התעלמות מהעובדה שיש נושאים שלא ניתנים לדיון.
נתחיל דווקא מהסוף.
"בכנסת יש מפלגות שהמצע שלהן, זה שמדבר על שמירת גושי ההתיישבות בלבד, מתכנן להרוס את בתיהם של 100 ומשהו אלף איש ולעקור איתם את קברי יקיריהם, ממש כמו שנעשה בגוש קטיף. לו אתם הייתם האנשים שבהם מדובר, לא הייתם נעלבים לפחות כמו שנעלבו אלה שקראו את תשובתו של השר פרץ?"
זה תעלול יפה ונחמד, ניסיון ההקבלה בין נפגעי דבריו של פרץ לילדי המתנחלים הנפגעים. לצאת נגד התנחלויות מבודדות זו עמדה מדינית לגיטימית בשיח הציבורי, אם גם לא פופולרית, אבל ליבסקינד מנסה פה להקנות לה מידה של טומאה ופגיעה ברגשות הציבור. זה מחליק בגרון בקלות יחסית במציאות שבה יש 50 גוונים של ימין, אבל אנחנו עוד זוכרים שבעבר היו כאן מפלגות ופוליטיקאים שאשכרה דגלו בשתי מדינות, וחשבו שחלק מההתנחלויות והמאחזים הם כלי פוליטי ציני למניעת כל סיכוי להסדר. ליבסקינד יכול לא לאהוב את העמדה הזאת. להיעלב ממנה? זו בחירה משונה, אבל גם לגיטימית.
איש משרידי השמאל אינו אומר לילדי מתנחלים שהם גדלים בצורה לא טבעית או שצריך/אפשר להמיר אותם. פונים להורים שלהם, מתווכחים על הצורך בהתיישבותם הלא חוקית לעתים, ועל פיצוי הולם במקרה של פינוי (שלא יקרה בעתיד הנראה לעין). כך או כך זהו דיון מדיני נחוץ ומקובל על הכל, והפן הרגשי שליבסקינד מנסה להכניס פה, רחמים על ילדי הגן בעופרה, אינו קשור לדיון.
איש משרידי השמאל אינו אומר לילדי מתנחלים שהם גדלים בצורה לא טבעית או שצריך/אפשר להמיר אותם. הפן הרגשי שליבסקינד מנסה להכניס פה, רחמים על ילדי הגן בעופרה, אינו קשור לדיון
לעומת זאת, ב-2020 לנהל דיון על "להט"ב – טבעי או לא?", משול לקיום דיון על "עבדות – בעד ונגד", "אונס ילדים – זוועה או אקט תרבותי שונה?", ועוד כהנה וכהנה. למה? ככה. העולם הנאור, זה שישראל מתיימרת להיות חלק ממנו כלפי חוץ, מתבסס על עקרונות של שוויון וצדק.
ליבסקינד לכאורה פותח דיון בשאלה מה הם אותם שוויון וצדק, ונותן משקל לדברים שאינם בני אותו משקל. הפער נשים-גברים ומתנחלים-תל אביבים, אינו אותו פער. אפשר להתווכח האם מתנחלים נהנים מיותר או פחות פריבילגיות לעומת תושבי תל אביב. אי אפשר להתווכח על העובדה שזכויות נשים קופחו לאורך ההיסטוריה, ששחורים סבלו וסובלים מגזענות, שיהודים סבלו אנטישמיות, ושקיימת אפליה ייחודית כלפי להט"בים המכונה "הומופוביה".
ב-2020 לנהל דיון על "להט"ב – טבעי או לא?", משול לקיום דיון על "עבדות – בעד ונגד" או "אונס ילדים – זוועה או אקט תרבותי שונה?"
לנסות לשנות נטייה מינית של נער, זו לא "תפיסה שונה מהמקובל". זו גזענות חשוכה, מסכנת חיים. אמור היה להיות ברור גם לשר חינוך חרד"לי שזה לא נושא לדון בו, אבל במקום זה, השר סיפר על "טיפולי המרה מוצלחים" שהוא עצמו עשה. באותה מידה יכול היה לספר כיצד מנע מצעירים שחורי עור ללמוד במערכת החינוך שהוא עומד בראשה, או להתגאות בהנמכת שכרן של נשים במשרדו, רק בגלל שהן נשים, או לאסור על בנות ללמוד מתמטיקה. מתבקש היה לשאול כאן האם גם אז היה ליבסקינד מוחא לו כף (או "מתנסח אחרת", להגדרתו) – אבל זה קצת מפחיד כרגע.
שר חינוך אינו אינסטלטור
"אני מבין, באמת שאני מבין, שהומו שקורא שהרב פרץ רואה באורח חייו משהו שאינו טבעי, נפגע. זה ברור לי. גם אני במקומו הייתי נפגע. העניין הוא שביומיום אנשים נפגעים לא פחות ממיליון אמירות אחרות של עשרות פוליטיקאים אחרים, ורק מכיוון שמועצת קובעי הטעם לא חושבת שזה סיפור, אף ראש עיר פופוליסט לא מוצא לנכון לפתוח בגלל זה את מערכת הלימודים בשעת חברה מיוחדת, ואף מגישה פופוליסטית לא מוחאת לו כפיים על זה"
אז נכון, פרץ הוא לא הפוליטיקאי הראשון בהיסטוריה שאומר משהו שממנו נפגע מישהו, אבל ליבסקינד מיתמם פה, וגם הוא לא בפעם הראשונה. פרץ הוא לא סתם פוליטיקאי (או אינסטלטור, בלשון המנמיכה שנוקט ליבסקינד), הוא שר החינוך, והתפקיד הזה מחייב. מבין כל השרים, זה אחד התפקידים היותר ממלכתיים שיש, ומצופה ממי שאוחז בעמדה ויש לו השפעה על מאות אלפי תלמידים לניסוחים מדויקים ומכילים כלפי כלל תלמידיו, ובראש ובראשונה לייצג את עקרון השוויון לכל התלמידים. להוריד אותו לדרגת מיקי זהר או דוד ביטן שפולטים חדשות לבקרים שטויות ברדיו, זה לעשות לו הנחה גדולה, ולהשאיר את התלמידים בידיים לא בטוחות.
באותה מידה יכול היה לספר כיצד מנע מצעירים שחורי עור ללמוד במערכת החינוך, או להתגאות בהנמכת שכרן של נשים במשרדו, או לאסור על בנות ללמוד מתמטיקה
ליבסקינד מתמחה בהתעלמות מסאבטקטים, בעיקר כשזה נוח לו. הטקסט של השר אכן בעייתי ולא נעים לאוזן, אבל הסאבטקסט – המסר שהוא מעביר דרך המילים – הוא שהפעיל את אלפי התלמידים שהגיעו לכיכר רבין למחות נגד דבריו השבוע, ואת המחנכים שביקשו להקדיש לנושא שעות לימודים. הסאבטקסט הוא שלהט"בים הם נחותים ביחס לסטרייטים. שיש ילדים טבעיים ובריאים – ויש ילדים שלא.
"..משום שהרב פרץ הודיע שהוא ממשיך לתקצב את הקהילה הגאה. משום שהרב פרץ לא ביקש לשנות דבר וחצי דבר בתוכנית הלימודים בקשר ללהט"ב. ומשום שאפילו בראיון הזה, שבגינו הותקף בבוטות, הוא הסביר שהוא "לא דן אף אחד", שהוא "מכבד כל אחד" ושאין לו בעיה עם מורה שהחליט לצאת מהארון לפני תלמידיו" – מאריך ליבסקינד בטקסט, ואם היה מקום (אם כי מקריאה עושה רושם שלא קיימת בעולם מגבלת מילים) היה בוודאי מספר שהרב רפי מעולם לא דן אדם למוות על הומואיותו, ולא דרך ללסבית על הבוהן, ולא חלם לירוק על ילדה שהולכת בבני ברק.
אבל איש לא דיבר על תקציב ולא על כיבודי הרב, דיברו על כך שהסאבטקסט יורק בפניהם של אלפי הורים לילדים להט"בים, כפי שניסחה זאת יפה העיתונאית טליה פלד קינן, בהתייחסה לבנה בן ה-13 שסיפר למשפחתו הגאה ולחבריו על העדפתו לגברים: "זה דיני נפשות. זה החיים של הבן שלי. ואף אדם בעולם לא ירמוז שיש בו משהו לא טבעי". דיברו על המסר שמעביר שר החינוך למאות אלפי תלמידים, לאלה שחיים בפחד מבריונות ואלימות בגלל שהם שונים, וגם על המסר שדבריו עלולים להעביר לאלה שהשוני מפחיד אותם.
מיעוט נרדף וקורבן לנצח
בטוריו חוזר ליבסקינד באופן תדיר על המהלך שבו קורבנות מציאות זו או אחרת – בין אם זה נוער להט"בי או נשים שנרצחות – הופכים במחי כמה תעלולים מחשבתיים למקרבנים של אלו המחזיקים בעמדות כוח.
יתכן שההסבר לכך מצוי בשנים הרבות בהן היה ליבסקינד עיתונאי ימני מוצהר נדיר יחסית בתקשורת, ובצד עבודה עיתונאית מעולה, עסק רבות במאבק על מקומו בתוך מה שהגדיר "התקשורת השמאלנית". גם היום, כשהוא איש תקשורת מרכזי, ועיתונאים האוחזים בדעות קרובות לשלו נמצאים בכל עמדות הכוח – ליבסקינד עדיין חי בתחושת מיעוט נרדף. אפילו העובדה שעמדתו הפוליטית שולטת היום אינה מפריעה לו להמשיך לחוש בשוליים, ובכל אשר הוא מביט הוא רואה את השמאל המתפורר כמפלצת רבת ראשים – עיתונאים, פרקליטות, פמיניסטיות, להט"בים – שכולם קמים על שלטון הימין המסכן לכלותו.
הסאבטקסט יורק בפניהם של אלפי הורים לילדים להט"בים, כפי שאמרה אם אחת: "זה דיני נפשות. זה החיים של הבן שלי. ואף אדם בעולם לא ירמוז שיש בו משהו לא טבעי"
אבל נעזוב את הפסיכולוגיה בגרוש. שר חינוך החולש על התקציב השני בגודלו לתקציב הביטחון הוא אדם שמחזיק בכוח אדיר. איך מצליח ליבסקינד להפוך את האדם הזה לקורבן?
"אפרופו הראיון שלו בשבוע שעבר ל"ידיעות אחרונות", אכפת לי להיאבק בכל הכוח במי שמנסה לסתום לאנשים כמוהו את הפה. חשוב לי להילחם בחבורה שמתיימרת לנהל כאן את השיח, אותה חבורה שקובעת לכולנו מה לחשוב ומה מותר להגיד, אותה חבורה שהתנפלה על הרב פרץ בחמת זעם כאילו הוא הפוליטיקאי הראשון בהיסטוריה שלנו שאומר משהו שממנו נפגע מישהו".
מיהי אותה חבורה שמנהלת את השיח? ליבסקינד אינו נוקב בשמות ואינו מסמן איש. האם מדובר בכמה צייצנים מובילים, עורכי עיתונים, באנשי הקרן החדשה רחמנא לצלן? מי קבע שליבסקינד, למשל, ממרום טור הפרשנות, תכנית הרדיו ותכנית הטלוויזיה עם ארא"ל סגל – אינ אחד מ"מובילי שיח" או "מועצת קובעי הטעם", כפי שהוא מכנה את העומדים מאחורי הקונספירציה האנטי-פרצית?
"החבורה הזו – "מועצת קובעי הטעם", נקרא לה – היא קבוצה שסכנתה לדמוקרטיה רבה, משום ששמה לה למטרה לא לאפשר לקיים כאן שיח בשום סוגיה שלא מתאימה לה. מועצת קובעי הטעם מורכבת ברובה הגדול מאנשי תקשורת, או מכאלה שהתקשורת מרבה להדהד את דבריהם. היא קובעת מה ישר ומה עקום, מה מעליב ומה לא מעליב, במי מותר לפגוע ובמי אסור, מה נמצא בתוך גבולות הטעם הטוב ומה חורג ממנו".
טענה והיפוכה, שכן ליבסקינד יוצא נגד אותם קובעי טעם, בשעה שהוא מנסה לקבוע טעם בעצמו. הוא יוצא נגד האפשרות למחלוקת עזה, בעוד הוא עצמו מבקש לחלוק. אבל יותר מכך, מהמאמר עולה הטון הקבוע של מאמרי ליבסקינד: קורבן ומקרבן, שותק ומשתיק, ותמיד החזק הוא הנפגע, והחלש שולט בו בעזרת מניפולציות אדירות ממדים. הטון שלו מתקרבן תמיד. משתיקים אותנו, לא נותנים לנו לדבר. המיעוט, ולא הרוב, הוא שמסכן את הדמוקרטיה. תרגיל מתמשך בטשטוש המציאות.
"כששר האוצר יאיר לפיד עמד בכנס הרצליה והכריז: "איפשהו בין איתמר ליצהר קבור הכסף שהיה יכול לשמש לנו לכיתות קטנות יותר, לשירותי בריאות טובים יותר, לצמצום אי־השוויון בחברה הישראלית וגם לכיפות ברזל ולטילי חץ 3 ולהתעצמותו של צה"ל" – זה לא נשמע לכם מעליב מאוד?"
שוב מנסה ליבסקינד לייצר את אותה הקבלה, ילדי מתנחלים עם המלצה לקיצוצים לעומת ילדים להט"בים עם המלצה להמרה. שר אוצר מתוקף תפקידו אמור להצביע על סדרי עדיפויות כלכליים, שר חינוך לא אמור להצביע על סדרי עדיפויות במדרג הבריאות הנפשית של תלמידיו. במציאות זה כמו להשוות בין קילו תפוזים למעבד תמלילים מותש, אצל ליבסקינד זה פוטאטו – פוטייטו. אותו דבר, נו.
"הגיע הזמן שתלמדו שגם אנשים שונים מכם נעלבים לפעמים, והמשחק הזה – שבו רק העלבונות שלכם נחשבים – הוא משחק שאי אפשר לשחק. מותר לרב פרץ לטעון שיש מבנה משפחתי טוב יותר וטבעי יותר, כמו שמותר לצד השני לטעון שהדברים שהוא מצטט מהתורה – עבר זמנם. זהו ויכוח. איפה הבעיה?"
ליבסקינד יוצא נגד הנעלבים, ושוב מרשה לעצמו לשים על אותו משקל תפוזים ובננות רקובות – אי אמונה בדת (לגיטימית בדיוק כמו אמונה) לצד הסתה על רקע נטייה מינית (לא לא לא לגיטימית, נו כבר).
הוא יכול לטעון זאת. הוא יכול לטעון גם שזברה מעופפת היא נזר הבריאה. שר חינוך לא יכול להגיד את זה, כך חשבו וחושבים רבים, שיצאו למחות באופן לגיטימי, רועש ותקיף. מחו ומחו, וראו איזה פלא – פרץ עדיין שר החינוך שלנו.
מי קבע שממרום טור הפרשנות הפופלרי , תכנית הרדיו ותכנית הטלוויזיה עם ארא"ל סגל – ליבסקינד עצמו אינו אחד מ"מובילי שיח" או "מועצת קובעי הטעם"?
כלומר, המחלוקת על לגיטימיות הדברים של פרץ, עוררה מחאה קשה (נניח), ופרץ לא זז מתפקידו. אז למה ליבסקינד עדיין לא מרוצה? הוא חושף כאן את האמת: עצם המחאה מרגיזה אותו. ככה זה כשחושבים שדמוקרטיה היא שם קוד ל"הגנה על שלטון הימין מהמפלצת השמלאנית".
אז לא באנו לחנך, אבל קשה להתאפק. ליבסקינד, רגע לפני המאמר שיהפוך אותנו לאויבי הציבור, צריך להבין שיש נושאים שאינם עוד פתוחים לדיון בעידן שלנו. נושאים כמו "מידת טבעיותם" של להט"בים, רצח נשים, עבדות, טיפולי המרה, זכות האישה על גופה, גזענות ועוד כמה. למה? כי הזמנים השתנו. מה כן נתון לדיון? מדיניות ישראל בשטחים, היעדר גבולות ברורים, חלוקת משאבים למצוקות, הפניית תקציבים ועוד מלא נושאים אחרים. בהחלט יש מקום לדון בהם. רק בלי להיעלב בבקשה.