לפני כשבוע צייץ אלדד יניב משהו שמשך את תשומת לבי: "גנץ מסוכן יותר מנתניהו, כי הוא שבר את התקווה והרחיק מאד את הסיכוי לסיים את נתניהו ובעיקר זורע יאוש ופוצע אנושות את רוח המאבק וההתנגדות לכל מה שנתניהו מסמל".
זה לא התוכן נגד גנץ, אותו מכנה יניב "חושם", שעניין אותי במיוחד. התקפות על רפיסותו ושתיקתו של גנץ משמאל הן עניין שבשגרה, ובצדק. יותר עניינה אותי הצורה. שכן את אותו משפט אפשר במידה רבה לומר גם על יניב, בשינויים קוסמטיים קלים.
נכון, יניב אינו שופר מן המניין של בלפור, כמו שמעון ריקלין או יעקב ברדוגו. בפאנלים הרבים שהוא משתתף בערוצי הטלוויזיה – הוא מייצג לכאורה עמדות מרכז שמאל. אבל בהשאלה, יניב מסוכן בעיני יותר מכל שופרות נתניהו, כי הוא, יותר מאחרים, זורע יאוש ופוצע אנושות את רוח המאבק וההתנגדות לכל מה שנתניהו מסמל.
עכשיו נסביר: יניב, המהגג עצמו לדעת בכל פלטפורמה ופאנל אפשריים, מתגאה בכך שהוא בעל דעה עצמאית ובוטה, כזה שאינו ימין ואינו שמאל מחנאי עיוור – אלא כזה שהולך "רק ישר". את ההילה הציבורית שהוא מתהדר בה החל לטפח לפני קצת פחות מעשור בתהליך הגאולה הפרטית והיציאה מהארון שלו, כמי ששחה שנים בביצות ההון-שלטון וראה את האור – והפך לצ'ה גאוורה מטעם עצמו הלוחם נגד כל השחיתות בה חזה במו עיניו.
עוד בראשיתה של אותה טרנספורמציה פומבית הקים יניב את מפלגת "ארץ חדשה", שרצה בבחירות 2013, עשתה הרבה רעש טוויטרי ויח"צני, צברה 26 אלף קולות בלבד, ולא נכנסה לכנסת. משם דילג לריצה במפלגת העבודה, לקראת בחירות 2015 ולא הצליח להתברג למקום ריאלי, ואז הגיח כמוביל מחאת פתח תקווה נגד השחיתות השלטונית (שהתמקמה מדי מוצ"ש בכיכר גורן מול ביתו של היועמ"ש אביחי מנדלבליט), עד שהסתכסך עם חלק מהמוחים, כמו דפני ליף וחני קים, שכינתה אותו באג במחאה, כזה שמתעניין רק להיות בפרונט ופחות לעשות תיקון.
בין לבין, הוא הספיק להיות בפרונט כשנכנס לתוכנית "האח הגדול" לזמן קצר להתנגח עם שרון גל, וכיום הוא מתפקד כפאנליסט לכל נושא ולכל עת בכל תוכנית בוקר או ערב, כרהיט אולפני שאין להזיזו.
שבשבת של דעות
מי שהצליח לעקוב אחרי כל שינויי התדמית והמודלים שלבש יניב במהלך השנים, אולי חטף סחרחורת. היום כבר קשה לשים את האצבע – איפה יניב עומד ואת מי בדיוק הוא מייצג, ומה התיקון שהוא מבקש לעשות, אם בכלל. לכאורה, וכפי שהוא ממוקם בפאנלים השונים ובציוץ שעמו פתחנו, הוא דובר של מחנה השמאל. אבל זה משגה לחשוב כך. בסופו של דבר, יניב הוא שבשבת של דעות, שנעה בהתאם לנושא שעל סדר היום או הרוח הנושבת באולפנים, והאג'נדה או הדמות שברצונו לקדם.
כך למשל, רק בסוף השבוע האחרון, יצא קצפו של יניב על המתקפה החמורה נגד עיתונאי חדשות 13 רביב דרוקר. הוא זעק שבעקבות מילותיו החמורות של נתניהו – דובריו אמרו שדרוקר צריך להיכנס לכלא – מישהו עוד עלול לעשות מעשה ולפגוע בדרוקר. ויהי יום ויהי לילה, ושמונה שעות לאחר מכן מצייץ יניב תמונה שלו ממסיבת יום ההולדת של משה קלוגהאפאט, שבה שניהם מחובקים ועליצים.
זהו אותו קלוגהאפט, הקמפיינר שהגה את קמפיין השתולים, הבוגדים, הקרן בראשה של נעמי חזן ועוד יצירות מופת של ארגון אם תרצו, שהחריפו את שיח הבגידה והאלימות נגד השמאל, וכעת מתברר שהוא חבר טוב של יניב. אבל רגע, יניב, לא טענת לפני שניה שמילים יכולות להרוג? המילים של קלוגהפט הרי היו מהקטלניות ששמענו.
בעולמו של יניב סתירות כאלו הן דבר שבשגרה. כשאנשי שמאל באו אליו בטענות על כך, הוא ניפנף אותם שאם אפשר לעשות שלום עם ברגותי, אפשר גם עם קלוגהפט. מבלי להגיד האם קלוגהפט מיודענו חזר בו מדרכו הרעה, יניב רק חזר על הביטוי שרקח "כנסיית השמאל" כטהרנית מדי.
כזה הוא יניב, איש ענייני. רק שבמקרה שלו, נראה שהעניין היחיד הוא קידומו העצמי. הוא יסביר ארוכות (רק תנו לו את הבמה) שלשמאל או לימין קשה להתמודד עם היותו דמות מורכבת, עם דעות בלתי אחידות שמצליחות להרגיז את כולם, אבל העניין הרבה יותר פשוט: יניב מזהה היכן החמאה הפופליסטית מרוחה, ומתאים את עצמו לפאנל הבא.
אבל רגע, יניב, לא טענת לפני שניה שמילים יכולות להרוג? המילים של קלוגהפט הרי היו מהקטלניות ששמענו
מצד אחד הוא מצייר את עצמו כנציג שלטון החוק, הלוחם בשחיתות ומייצג השמאל; מצד שני יניב מסתחבק עם "רונית הביביסטית" (דמות טוויטרית) ואחרים התוקפים את מערכת המשפט, ועם קלוגהאפט שייעץ לבנט את שקד איך לרסקה. ככה, פשוט, לוחם צדק חריף, שמנסה להיות בסדר עם כולם ויוצא נגד הטהרנים או אלה שתוהים על כוונותיו.
נגד מי יניב לא יוצא? נגד אנשי התקשורת שמעניקים לו את זמן המסך הנדרש.
אם יש משהו שמאפיין את יניב לאורך השנים, זוהי חנופה בלתי פוסקת לאנשי תקשורת ועיתונאים. פה הוא מחניף לינון מגל ובן כספית על תוכניתם ("התוכנית של ינון ובן ב-103 היא הכי טובה ברדיו, כי שניהם יוצאים מהפוזיציה. מפתיעים כל בוקר מחדש עם עמדות רעננות. רדיו כמו שרדיו צריך להיות ב-2020. שואו טיים!"), שם הוא מריץ את דן מרגלית, שהואשם בהטרדות לאחר מכן, לפרס ישראל ("דן מרגלית, נער צעיר וסקרן, בן 80. חתן פרס ישראל שלי לעיתונות והגיע הזמן שיזכה בפרס הזה באמת"), את ניב רסקין, אצלו הוא מתארח, הוא משבח ("רסקין הבוקר ב-200 קמ״ש. לא נותן לביטן לעבור תחצי. ומטגן עם גיא פלג את ניר חפץ, בלי הנחות. מהיר. זריז. לא חופר. טלוויזיה פצצה"), את אילנה דיין הוא מהלל ("עובדה: אילנה דיין שוב עשתה מאה אחוז עיתונות"), את נדב אייל הוא מבקש לשתף בכל הכוח, וגם איילה חסון זכתה לכבוד בסופש. "חשיפה מטורפת של איילה חסון. דוד רוזן חייב לפתוח בחקירה: כיצד מונה מנדלבליט. גאה שהפגנו נגד האיש הזה". אף אחד לא נותר יבש.
החנופה לכלי התקשורת ולטאלנטים שלהם כדרך חיים אינה מקרית, שהרי כל קיומה של שבשבת הדעות כפאנליסט בכיר מתבססת על זמן מסך וזמן אוויר, ותועפות קידום עצמי. הדבר מחייב לשמן ולתחזק את אותם קשרים.
"השיטה" החדשה ישנה
מה האינטרסים של יניב? ממה בכלל הוא מתפרנס? את מי הוא מייצג, מלבד את עצמו? ונניח שהוא מייצג, באילו תחומים מדובר? הוא עו"ד, יועץ פוליטי, יועץ תקשורת, ציפור? לא מזמן ציין כי הוא מייעץ לחברות הייטק. במה בדיוק? לא ידוע. הוא ציין שהוא מייעץ בתחום ה"שכל". נקווה, בשביל "חברות ההייטק", שייעוץ זה מוצלח יותר מהישגיו הפוליטיים עד כה.
בכל מקרה, יניב הוא לא העניין ולא היינו נדרשים לו, אם לא היה מייצג תופעה רחבה יותר בתקשורת השטוחה ומלאת האינטרסים המיוצגת בערוצי המיינסטרים. הרי ודאי לא מסובך להשיג אנשי שמאל מובהקים ואמינים יותר לשבת באותם אולפנים, כקונטרה.
מה האינטרסים של יניב? ממה בכלל הוא מתפרנס? את מי הוא מייצג, מלבד את עצמו?
אבל עבור גופי תקשורת שבהם עד המדינה שלמה פילבר הוא פרשן לגיטימי, וכוכבי תיק 4000 או 2000 אוחזים בעמדות מפתח – יניב מתאים כמו כפפה ליד. כמי שטווה את קשריו שם עוד מימיו כחייל נאמן של המקף המחבר בין ההון לשלטון (לפי הגדרתו שלו), הוא שוחה בה כדג במים.
אם לחזור לסרטוני "השיטה" שאיתם פרץ יניב לתודעת המחאה אי שם ב-2012, שם התיימר לחשוף את שיטת ההון שלטון שהכיר מקרוב אך לא חשף כמעט כלום, נראה שיניב כיום חושף שיטה אחרת.
שוק הדעות הטלוויזיוני, הוא בעיקר שוק של הזדמנויות לקידום עצמי ללא הפסקה, בין אם זה ספר, הרצאה, נוכחות תקשורתית, מיצוב או "ייעוץ לחברות הייטק". מה העמדה? פחות חשוב. יניב בחר בעת הזו בעמדת המרכז – שמאל, באותה מידה יכול היה להיות בצד השני. הוא תמיד ישמיע את הדעה שנוח לשמוע, תמיד ידבר בלהט על כל נושא ומכל כיוון, מבלי שיידרש להוכחות או קבלות, ותמיד יסתחבק בסוף הדיון – טעון ככל שיהיה, לכאורה – עם יריביו, ויתחנף למזמיניו בהכרת תודה (המתחזה לצניעות) עד אין קץ. יניב הוא ליצן החצר המושלם. חבל שהבדיחה בסוף היא על המחנה שהוא מתיימר לייצג.