העלבון הכי גדול שאפשר לתת להפגנה נגד הפרקליטות ובעד נתניהו אמש ברחבת המוזיאון, זה שיותר מכל היא הזכירה הפגנת שמאל ממוצעת. לא גדולה במיוחד, חסרת התלהבות ותשוקה, עם הרבה מסרים מתנצלים. חוץ מכמה רגעי שיא ופה ושם זעם קדוש כלפי התקשורת, היה די מאכזב.
כמו בכל הפגנה הסוגייה העיקרית היתה כמה יגיעו, כמה הגיעו. ציוץ ישן של יונתן אוריך נשלף כדי להוכיח שהרחבה אינה יכולה להכיל יותר מ-4,000 איש, בעוד שופרות הימין נשבעו שהמקום מתמלא באופן מעודד תוך ציוץ תמונות ממעוף הציפור. אינני מומחה למספרים בהפגנות, אבל בתור מישהו שהגיע באיחור של כמה נאומים, לא היתה לי בעיה להשתחל פנימה ולהתקדם כמעט עד הבמה.
השטח היה מאוורר, באופן שאיפשר למשפחה עם חולצות של "העם עם נתניהו", להצטלם לתמונה קבוצתית באמצע הרחבה מזוויות שונות. קצת כמו בכנס החירום שנכחתי בו בשבוע שעבר, התברר שהביביסטים הם אולי קהל קולני ונאמן מאוד – אבל לא עצום מבחינה מספרית. כשנתניהו צייץ קצת לפני חצות, "15,000 תודות", זה כבר היה רגע מזהיר של עובדות אלטרנטיביות, שמזכיר את הציוץ של טראמפ על עשרות אלפי אנשים שהגיעו לטקס ההשבעה שלו (למרות תמונת המדשאות הריקות).
נעמדתי בקלילות במקום מיטבי שאיפשר לשמוע את השרה מירי רגב, שפעם אחרונה שביקרה במוזיאון תל אביב זה נגמר בנאום שכותרתו היתה"קאט דה בולשיט". אלו היו ימים יפים ועליזים של שכרון כוח, שנה לתוך מינויה לשרת התרבות. אבל אם רגב של אז היתה שומעת את רגב של היום – היא כנראה היתה מפנה אליה את אותה אמירה. הנאום שלה היה מתון יחסית, ניסה להלך בין הטיפות, ונע בין אמירות שמצריכות שיעור בלוגיקה כמו "שלטון החוק הוא לא מעל החוק" – לבין קריאות להימנע מהנפת שלטים קיצוניים, ש"ייתכן שמסתננים מהשמאל הביאו". כמו שאר הדוברים היא הזכירה כמה המפגינים הם לא אלימים ושזכותם להפגין, באופן שמזכיר את הצטדקות השמאל הציוני כשהוא משמיע ביקורת על המדינה.
פעם אחרונה שביקרה במוזיאון תל אביב זה נגמר בנאום "קאט דה בולשיט". אלו היו ימים יפים ועליזים של שכרון כוח, שנה לתוך מינויה לשרת התרבות. אבל אם רגב של אז היתה שומעת את רגב של היום – היא כנראה היתה מפנה אליה את אותה אמירה
אחריה עלתה הגברת השנייה של הימין, וכותבת הנאומים של רגב לשעבר, הלא היא גלית דיסטל אטבריאן. הנאום שלה היה כבר עלבון למפגינים. כשלא השתוללה על מנדלבליט, ש"מכר את ישראל כדי להציל את עצמו", או זרקה שמרגש לראות פה "עשרת אלפים איש" – ובעיקר תיחזקה את כל רגשי הנחיתות האפשריים. "זה לא שנות ה-50 או ה-60, אנחנו לא עדר של בבונים". כדמגוגית מצטיינת היא העידה על עצמה שהיא "אישה פשוטה, וכשמאשימים את נתניהו, מאשימים גם את אבא ואת אמא שלה". היא הזכירה איך "רוב העם בחר בנתניהו, 2 מיליון איש" (בפועל רק מיליון ושלושים אלף) והפצירה בגנץ: "אם אתה גבר, תנצח בבחירות, לא בהפיכה שלטונית". כנראה לא קיבלה את התזכיר שקיבל יותר מנדטים בבחירות האחרונות.
לקחתי קצת הפוגה מהנאומים כדי לשוחח עם הקהל, שהיה די מגוון. הרבה כיפות סרוגות וקהל מתנחלי שהגיע באוטובוסים מאורגנים (שנעדרו מכנס החירום בגני התערוכה), קומץ חרדים, והרבה ביביסטים אדוקים עם חולצות "העם עם נתניהו" או גדעון סער "צא מהבית". שלוש מהן, ריקי ושרי מרעננה שלבשו חולצות ליכוד ואישה נוספת מפתח תקווה שחששה לתת את שמה כי אני מהתקשורת, ואף ביקשה לוודא שאני לא מקליט, עמדו לידי. הן הסבירו לי למה הפרקליטות מושחתת וצריך לחקור אותה, איך זה שאלן דרשוביץ אמר שנתניהו נקי והם קובעים אחרת.
בסוף הן פשוט פסקו שאיך אפשר בכלל להשוות בין מה שנתניהו עשה לכאורה, בכף החובה, לבין כף הזכות שכל מה שתרם למדינה.שזה בושה, שככה עושים לו אחרי כל השנים. טיעון שנשמע לי קצת תבוסתני. הרי באתם לטעון שהכל תפור לא? עכשיו מבקשים הקלה על התנהגות טובה.
באופן מפתיע זה גם היה הקו שנקט הדובר הבא, שמעון ריקלין, שכונה על ידי דיסטל "הדובר הכי חתיך בימין". ריקלין ודיסטל השקיעו מאמצים רבים כדי להזכיר לקהל כמה בתקשורת או בשמאל חושבים עליו שהוא מסוכן, נבער, אלים – וכמה שהם צריכים להתקומם על כך. הם ניסו לתחזק ולהלהיט אצלם את אותם רגשות תיעוב כלפי אותו אויב מדומיין, אגב קריאות בוז של דיסטל, להבעיר את השטח המנומנם משהו, בעודם ישובים הרחק למעלה, באליטה התקשורתית הימנית המגוננת באולפנים ובטוויטר.
ריקלין ודיסטל השקיעו מאמצים רבים כדי להזכיר לקהל כמה חושבים עליו שהוא מסוכן, נבער, אלים – וכמה שהם צריכים להתקומם על כך
ריקלין דיבר על כמה נתניהו הוא האבא ששומר על כולנו, איך ראה מקרוב כיצד מקריב מעצמו בנסיעותיו לחו"ל, ישן על מזרון במסוקים – ו"איש כזה אתם מאשימים?". זה היה שלב שלא ברור מה מבקשים בהפגנה? לתקוף את הפרקליטות, לזרוק את שי ניצן וליאת בן ארי למעצר – או לבקש רחמים על נתניהו. שמאל חלש כבר אמרנו?
אחרי ריקלין עלה יורם שפטל, שהלהיט את הקהל. הטרלול הגיע לשיא. את הנאום שלו בקושי שמעתי שכן ריקי, שרי והאישה שסירבה לתת את שמה, התחילו להסביר לי כמה גדעון סער, "שיש לו כבר נכד מוסלמי" (בעקבות הפרסומים על בן הזוג של בתו) – הוא בכלל נציג השמאל המאותרג, שותף להפיכה של החונטה. לפתע הופיע חברם עם חולצה נגד סער. מכר אחר שעמד עם הגב אלינו פתאום הסתובב עם מבט של זעם בעיניים. "מה אתן עונות לו בכלל?", הסתכל עלי ועליהן באכזבה. "שיעוף אחורה לשאול שאלות".
החלטתי לשמוע לעצתו ולנוע אחורה בקלות לכיוון היציאה, לא לפני שנפרדתי מריקי ושרי בחיבוק ("כולנו עם אחד" לחשה לי ריקי בחשש מאותו גבר כנראה). האווירה גם ככה היתה שפופה ומבאסת. נוכחות דלילה, מסרים מבולבלים ומעורבים ובעיקר היעדר כל ליבידו מסעיר של הפגנה שהיתה אמורה לסמן את תחילתה של הפיכה. זה הרגיש יותר כמו כנס של ממציאי תיאוריות קונספירציה ותומכיהם. סיכם זאת יפה מוכר הבייגלה והמים ביציאה: "אמן שיהיו כמה שיותר הפגנות, שיהפכו את המדינה. ככה אני מוכר יותר".