"אתר מלא" – כך כתוב באזור ההזמנות של רשות הטבע והגנים. אין מקום בסחנה לשבת הקרובה. הייתי מת להיות שם אחרי השבועיים המג'נוניים שעברנו. לראות מה קורה במעבדת הדו-קיום הכי יפה בעולם. כמה יהודים באו, כמה ערבים באו, האם חיזקו את מערך האבטחה, מי יושב איפה ואיך כולם נראים יחד בבגדי ים – מעורפלים בעשן המנגלים והנרגילות, בלתי ניתנים להפרדה בבריכות הענק הכחולות.
אף אחד לא יכול להרגיש שם בעל הבית, ובטח לא אורח של מישהו. אין שם יחסי מסחר בין ערבים ליהודים, שירות, בריאות או מוסך. כולם שווים, גם מחזיקי כרטיס מטמון של רשות הטבע והגנים.
אני מת על הסחנה, "גן השלושה". זה עניין משפחתי שהולך אחורה יותר מ-90 שנה. גם אז התערבבו קרקעות, יהודים, ערבים, פיצוצים ונוף משגע. השלושה ששמם כרוך בשמו היהודי של הגן – הם חיים שטורמן, אהרון אטקין ודוד מוסינזון. סבי רפי טהון היה איתם ועזב שניות לפני עלותם על מוקש שטמנו ערבים ליד בית שאן ב-1938. אטקין ומוסינזון נהרגו במקום ושטורמן נפצע קשה.
סבא היה רק בן 22 כשהגיע מירושלים ליישב את עמק בית שאן בקיבוץ מעוז. חיים שטורמן היה כבר בן 46, מוותיקי העמק. שטורמן הנערץ אפילו ביקש יום אחד מסבא לקחת את חברו המוזר אורד ויינגייט לסיור לאורך הירדן. סבא, כמו אחרים, ראה בשטורמן מנטור בענייני חלוציות, התיישבות והגנה.
סבא שמע מרחוק את הבום והיריות וטס למקום הפיצוץ. אטקין ומוסינזון כבר היו הרוגים. גופות השניים ושטורמן הפצוע הועמסו על הטנדר וסבא נהג למשטרת בית שאן הבריטית. הוא ביקש מאחד הקצינים להתקשר לאורד ויינגייט, לספר על ההתקפה ולהגיד לו להגיע למקום. משם נסע בטירוף למרפאה בשדה נחום. מצבו של שטורמן היה אנוש. אשתו עטרה הספיקה כך אומרים לראותו ברגעיו האחרונים. האזור הוכה בתדהמה וביגון. קיבוץ מעוז הצעיר הפך להיות מעוז-חיים.
18 שנים אחר כך, סבא הוא כבר ראש המועצה האזורית עמק בית שאן ובסחנה מקימים גן מסודר שיקרא על שמם של השלושה. "על יד הבריכה הטבעית של הסחנה", נכתב במארס 1956 בעיתון הצופה, "יקום גן זיכרון לשלושת החברים שנפלו בשנות המאורעות כמצבה חיה ופורחת בתוך הנוף הנפלא לרכסי הגלבוע, ועם השלמתו ייהפך הגן לאחת הפינות היפות בארץ". הכל קרה. רק השם ״גן השלושה״ פחות תפס. כולם – יהודים וערבים – אומרים ״סחנה״.
מנגלים במגרש החניה
בסלון הבית שלנו ברמת גן יש צילום גדול של הסחנה. אנחנו מגיעים לשם 3-4 פעמים בשנה כי הסחנה זה סבא והסחנה זה כיף והסחנה זה גם ניצחון.
אני חש ניצחון בסחנה, כי הסחנה זה לא קל. כבר בתור בכניסה קצת בא להסתובב ולעוף למקום שקט וריק. בדקות הראשונות זה נורא. בתוך העשן, יש אזורים אסורים בנפנוף, יושבים האנשים שאף אחד לא רוצה למצוא את עצמו איתם בטבע. או בכל מקום אחר. ישראלים שעדיף להיות רחוק מהם. כאלה שרואים בדרך כלל בסרטונים כשהם אוחזים כיסאות פלסטיק לבנים.
יש בסחנה דברים שיש רק בסחנה. כל מיני חוקים וכללים שבלעדיהם הסחנה לא יכול היה לפעול בכלל – מהסוג של "גדרות גבוהות עושות שכנים טובים". חיפוש מדוקדק אחרי בקבוקי זכוכית בכניסה, שומרים ערבים מפחידים בעיקר שמפטרלים באתר ורק בגלל המבטים שלהם, אנשים מרימים מהרצפה לכלוך שהם בכלל לא זרקו.
"יש בסחנה דברים שיש רק בסחנה. כל מיני חוקים וכללים שבלעדיהם הסחנה לא יכול היה לפעול בכלל – מהסוג של 'גדרות גבוהות עושות שכנים טובים'"
ב-2008 ירה שם מאבטח בצעיר שהתקוטט עם צעיר אחר ופצע אותו קשה; ב-2010 נפצע מאבטח קשה בקטטה עם קבוצת מבקרים מירושלים שלא זרמו עם שעות הסגירה של הגן; באפריל 2018, בעת חגיגות המימונה, מבקרים שלא החלישו את המוסיקה וקיללו, חטפו מכות מהמאבטחים.
גם המצילים קשוחים במיוחד. הם יודעים להציל אנשים מפני עצמם (טביעה) וגם מיומנים בהצלת בני אדם אלה מאלה. אלופים בזיהוי הבחורים שמתכוונים לקפוץ מהסלע לתוך קבוצת בחורים אחרת, רואים מקילומטרים סיטואציות נפיצות שאפשר לסכל את התפתחותן בתגובת משרוקית מהירה.
מצד אחד זה אחד מ-20 הגנים היפים בעולם לפי "טיים מגזין" ואחד מ"גני עדן" עלי אדמות של העיתון "מסע אחר". מצד שני יש במגרש החניה של הסחנה ערימה ענקית ענקית ענקית של מנגלים ישנים, חלקי צליות וכסאות נוח ממתכת שהשאיר שם ציבור המבלים.
הגן בשנים האחרונות הורחב, אבל כשצפוף ונראה בהתחלה שאין מקום, זה מייאש. תמיד בסוף מוצאים פינה קטנה והולכים לטבול. למים של הסחנה יש סגולות הרגעה, הורדת מתחים והעלאת תחושות חיוביות כלפי הזולת והריח שלו והריח של מה שהוא אוכל בצהריים.
״הגן בשנים האחרונות הורחב, אבל כשצפוף ונראה בהתחלה שאין מקום, זה מייאש. תמיד בסוף מוצאים פינה קטנה והולכים לטבול״
הרוח הלוהטת מעיפה ניילונים וכוסות פלסטיק אל הגדר של חלקת המריבה שממזרח – קיבוץ ניר דוד. מי הסחנה, שמרגיעים את היהודים והערבים בגן, זורמים אל מתחת לגשר לתוך הקיבוץ ומציתים שם קטטה אחרת הפעם פנים-יהודית: בין קיבוץ ניר דוד לאנשי בית שאן שרוצים גישה חופשית לנחל האסי. יש כל כך מעט מים טבעיים שזורמים בארץ ישראל וצריך לדעת לנצל כל טיפה לקטטה ומדון.
גן הפעמונים הנסתר
כשאני והילדים רוצים להתפרק ולהתנהג כמו שאחרים מתנהגים בסחנה, אנחנו הולכים ל"גן פעמוני ההתיישבות" שהוקם שם. לא רחוק מהבריכות, אבל באזור הרבה פחות צפוף. מלא פעמוני ברזל שנראים אמיתיים לגמרי, כמו שהיו פעם בישובי העמק. וברור שמותר לנסות את הפעמונים ואף שומר בגן ואף מבקר לא יגיד לנו להפסיק את הרעש כי זה ״מוזיאון חוויתי״ ומותר לנו.
״כשאני והילדים רוצים להתפרק ולהתנהג כמו שאחרים מתנהגים בסחנה, אנחנו הולכים ל'גן פעמוני ההתיישבות' שהוקם שם״
משעות הצהריים נרגעים קצת העניינים. הטריטוריות על הדשאים סומנו, הוגדרו, גודרו והגבולות הפכו ברי קיימא. אין מי שיערער. גם ארוחות הצהריים שהסתיימו, האלכוהול שזרם מצד אחד והנרגילות המבעבעות מצד, שני מרגיעים את האווירה.
אנחנו במים כבר שעתיים וחצי בלי לשים לב בכלל. עברה שעה ולא סיננו שום דבר מכוער בעניינה של אף זולת מכוערת. אחרי שעוברים ארבע-חמש פעמים ליד אנשים שלא כיף להיות לידם מתרגלים אליהם. אשתי אומרת שזה גם בגלל שכולנו בבגדי ים וזה מטשטש הבדלים כי מסתבר שלכל המונותאיסטים יש גם רק פופיק אחד. והאור מתחלף והשמש מאירה יפה את הגלבוע והמים מחליפים גוון מכחול משגע לכחול מהמם.
אני מבין את אלה שלא רוצים ללכת לקראת הסגירה ורבים מכות עם המאבטחים. חש כמותם בדיוק. בארבע אחרי הצהריים הסחנה זה המקום הכי נעים בעולם. גם אנחנו לא רוצים ללכת. כועסים על שעת הסגירה המוקדמת מדי. אם לא הייתי חושש לחיי הייתי מרים את נס הכתר פלסטיק ונאבק להישאר על פיסת הדשא שתפסתי בבוקר.
"אני מבין את אלה שלא רוצים ללכת לקראת הסגירה ורבים מכות עם המאבטחים. חש כמותם בדיוק"
באמצע השבוע הרבה פחות סוער בסחנה אבל אף פעם לא שקט שם לגמרי, אולי ממש בחורף. חייבים לנסות את המיקס המחורפן שמציע המקום היפה הזה.
בסחנה, אני אומר כבר שנים, צריך להקים מין בית ספר או מערך סדנאות שבהן ילמדו ישראלים מכל הכיוונים להסתדר ביחד. אולי בעצם פועל שם כבר בית ספר לא רשמי שכזה. זה מתחיל בייאוש טוטאלי אבל נגמר באופוריה.
איך מגיעים?
בוויז: הסחנה, גן לאומי גן השלושה