"במשך כל השעות בממ"ד, עם הילדים הקטנים שלי ועם הורי, אני מקבלת טלפונים מהמטופלים שלי, שחרדים לגורל המשפחות שלהם שנצורות בממ"ד ואין איתן קשר", מספרת ע', עו"ס קלינית, פסיכותרפיסטית המטפלת באחד ממרכזי החוסן בדרום, "אני נמצאת שם, עשרה קילומטר מהם בקושי, רואה מהחלון יירוטים וטילים, כבר מבינה שיש חדירה של מחבלים לבתים, ומנסה לטפל נפשית במי שאפשר. אני מחכה שהבוקר יעלה קצת ומתחילה לשלוח הודעות למטופלים ונחרדת כשאני רואה וי אחד.
"מטופלת צעירה שלי, סטודנטית, משפחתה באחד הקיבוצים שהותקפו, והיא שומעת בטלפון יריות והפצצות. בבית של ההורים יש מחבלים שמנסים לפתוח את דלת הממ"ד. כל המשפחה בפנים, מחזיקים את הדלת, ואני איתה על הקו השני, מבקשת ממנה לא לחשוב את הגרוע מכל, לחשוב עשר דקות קדימה, רבע שעה, אבל הזמן חולף והסוללה שלהם נגמרת, ושלה גם, אני מבקשת ממנה לשמור על תקווה ולדאוג לצרכים הבסיסיים שלה, לאכול לשתות, לשמור על עצמה כדי שתוכל להמשיך לעזור להם.
"כל חצי שעה אנחנו בטלפון, ואני שומעת אותה בוכה, עוברת ביני לבין שיחה עם ההורים. אני מבקשת ממנה לא לחשוב על לוויות או שבעה או חיים בלעדיהם. בינתיים אני מקבלת הודעה ממטופל אחר, שאבא שלו נרצח בקרב יריות. עלה אצלי מתח נורא, מצוקה אדירה. הבנה שזו פלישה יוצאת דופן מזעזעת וקשה כל כך לתוך החיים של האנשים היקרים לי כל כך, המטופלים שלי, בלי יכולת לסייע ולתת כתף בשעה הזאת, כי הם נאבקים על החיים שלהם. בכי, כאב, המשפחה מנסה להרגיע אותי, אני שותה מים, מחבקת את הבן הקטן שלי וקמה לבדוק מה ההודעה הבאה שקיבלתי ומי בחיים".
"אני מרגישה שאני לא מצליחה להכיל את זה, אבל אין לי ברירה", היא ממשיכה לספר, "הדרך שלי להיות בשליטה על הדבר הזה היא להמשיך לעבוד. במקביל, התחילו להגיע דיווחים על חדירות ליישובים הסמוכים. פחדנו לצאת, סגרנו חלונות ודלתות.
"לאורך כל היום ווטסאפים ומנסה להיות בקשר ומבינה שיש הפסקות חשמל באיזור, תולה תקוות שלא עונים לי כי אין סוללה, מקבלת פה ושם הודעה שהם בסדר, מבינה שמתרחשות זוועות וחוץ מלשלוח לבבות ולהגיד שאני שם בשבילם אני לא שואלת יותר מדי".
פגשתי את ע' פחות משבוע אחרי היום ההוא, כשהגיעה מביתה בדרום להתארח במרכז הארץ עם בעלה, ילדיה הפעוטים, בהריון מתקדם, במצב לא טוב. הכאב והחרדה השפיעו עליה פיזית ונפשית. "התקפי חרדה, דריכות יתר, בכי, התבודדות, כעס, חוסר סבלנות, מוצפות רגשית ופחד. תחושת חוסר אונים", היא מאבחנת את עצמה, "זה היה ביתר שאת בשבועות הראשונים. עכשיו העוצמות קצת ירדו, אבל הלב עדיין לא מצליח להתאחות".
בשבוע השני למלחמה הגיעו חלק מהמטופלים שלה למרכז, והיא חזרה לפגוש אותם, בפגישות מאולתרות בבתי קפה, אבל גם היום, לאחר שחזרה לביתה בדרום, שום דבר לא כשהיה.
תופעה של אדם שמפתח תסמינים פוסט טראומטיים לאחר חשיפה לפרטי אירוע טראומטי שעבר אדם אחר מוכרת היטב, ונקראת "טראומה משנית", אבל במקרה של אירועי ה-7 באוקטובר ההגדרות הקיימות לא מצליחות לתאר את היקף ועוצמת הפגיעה. אנשי ונשות טיפול – גם כאלה שאינם מתגוררים בדרום – מספרים על תופעות טראומטיות שחוו בעצמם, מעצם החשיפה לסיפוריהם של הנפגעים הקשים, בנוסף לחוויה הקולקטיבית. הם סבלו חוסר שינה, דפיקות לב, דריכות ועוררות, התקפי חרדה ועוד.
לא נועדתי לקו ראשון
"הכאוס של הימים הראשונים היה בשבילי יותר מדי", אומרת נ', מטפלת תושבת הערבה שנכנסה ביום שני בבוקר לרכבה ונסעה לתת סיוע ראשוני לנפגעי הנגב המערבי בבתי המלון אליהם פונו, "אחת הטעויות שעשיתי היה שנסעתי לבד. זה משהו שלא אעשה יותר. זה היה מורכב וקשה והרגשתי שאני נותנת מענה מאוד בסיסי, אם זה לחבק אישה שבעלה נחטף מהבית, שיחות מסדרון כאלה, אבל זה לא טיפולי. זו התערבות. היו התערבויות מאוד מאוד ממוקדות, אנשים היו צריכים דברים טכניים, תרופות, אוכל לכלב. להעביר בשורות מרות".
זה השפיע עליך?
"ברור. אמרתי כל הזמן אני בסדר, אני שומרת על עצמי אבל זה חודר לעורקים ולמקומות הכי עמוקים, בכיתי המון, עם המפונים, בלי המפונים, התקפה מטורפת של בכי. בפעם הבאה כבר נכנסתי לתוך צוות של קולגות שתמכנו אחד בשני ועשינו עבודה של איוורור בינינו, ותוך כמה ימים הצלחנו להבין ולעשות את זה. היתה התעשתות די מהירה של כל המערך הטיפולי, אבל אף אחד לא היה מוכן לדבר כזה. לא צפה. לא בהיקף, בסדר גודל, בזוועתיות".
"אמרתי כל הזמן שאני בסדר, אני שומרת על עצמי, אבל זה חודר לעורקים ולמקומות הכי עמוקים, בכיתי המון, עם המפונים, בלי המפונים, התקפה מטורפת של בכי"
"הבנתי מהר מאוד שאני לא נועדתי לקו הראשון", אומרת גם מ', עו"ס קלינית מאיזור המרכז שגויסה בשלב ההתנדבות, "החוסר אונים של כמה את יכולה לסייע היה לי קשה מאוד. התחילו לי תסמיני חרדה בגוף עוד לפני שהבנתי את זה, ואז המטפלת שלי אמרה לי – את לא מקשיבה לגוף שלך, תתמקדי, אל תתחילי שום דבר חדש. עשינו רגע סדר. ואז, כשעוצרים מרגישים שגם מקצועית זה לא נכון, זה חוטא להרבה דברים מאוד בסיסיים במה שאני יודעת. לא משנה מה למדת, את מרגישה שאת נתקלת במצב חדש. את לא אחרי הטראומה, זה תוך כדי ויש אזעקות וסף החרדה מאוד גבוה.
"אין כמעט ספרות מקצועית על טראומה והתערבות בתוכה. הרבה מאוד מידע על פוסט טראומה, מעט מאוד על טראומה. לא הרגשתי שיש לי פה יתרון כאשת מקצוע. בסוף זה מפגש אנושי, אתה מביא מה שאתה מצליח. זה אחר מכל מה שאנחנו מכירים. לא דומה לכלום. חוסר האונים נמצא גם בצד של המטפלים".
"אחד הדברים הכי קשים בימים הראשונים היה שהגיעו הרבה אנשים להתנדב, מבלי לדעת למה הם נכנסים ויש כאלה שהרגישו על עצמם את המחיר ואולי בעתיד אפילו נבין שנפגעו מזה", אומרת ליאת ברנע, מנהלת קווי הסיוע בנט"ל, עמותה ותיקה המגישה סיוע נפשי לנפגעי טראומה על רקע לאומי. "לא היה סדר. מטפלים פשוט הגיעו למלונות שם היו המפונים. סיפרה לי יועצת חינוכית שהיא קמה ונסעה לאילת, בהתחלה היא רק עזרה והחזיקה תינוקות ואז הם הקימו חדר מיוחד שיכולים לבוא אליו להתייעץ, אבל אנשים לא באו, אז היא הבינה שהיא צריכה לקום ולהיות ביניהם ואז יתחילו שיחות. ככה זה היה. וכאן זו התלבטות.
"מצד אחד, אנשים עשו דבר ראשוני הכי יפה והכי טוב שיכולים. במקום הקשה הזה צריך מישהו שיהיה איתך. מצד שני, רבים מהמתנדבים לא ידעו לקראת מה הם הולכים. אנשים שעושים התערבויות עם ניצולים מהאירועים האלה, ממסיבת נובה, משפחות הנעדרים והחטופים – לא בהכרח יודעים מה לעשות. לפעמים זה מי שהגיע ראשון, לפעמים מי שמכיר מלפני את המשפחה, האירוע עוד לא נגמר.
"יש הבדל מקצועי בין לעבד טראומה שהיתה וקרתה ואתה במקום מוגן, לאירוע שמתמשך וחי, בטח בימים הראשונים שלא היה אפילו ביטחון פיזי שהארוע נגמר. נניח שמישהו יוצא מהמסיבה ברעים והולך לפסיכולוג שלו, שהוא לאו דווקא מתמחה בטראומה. זה עלול להיות בעייתי לשני הצדדים.
"לרשויות לקח זמן להתארגן. גם עכשיו הרבה מאוד אנשים וגופים עם הרבה מאוד רצון טוב, מבקשים: תעשו לנו הכשרה קצרה. לצערי זה לא עובד ככה". בנט״ל מתנדבי קו הסיוע עוברים הכשרה של חצי שנה לפני שהם נותנים מענה בקו הסיוע. חלק מסדר היום בחירום זה גם שיחה קבוצתית עם המתנדבים לעיבוד התכנים בסוף כל יום כדי לשמור על המתנדבים״.
ברנע מספרת שלנט״ל הגיעו בקשות רבות מאנשי טיפול לתמוך, ולהדריך אותם. גם במלונות הם ליוו את אנשי הטיפול, בגלל העדויות הקשות ששמעו. "עכשיו אנשים וגופים התחילו לעשות כל מיני דברים בגלל הכמויות, הכאוס הנוראי והתחושה שאין מי שמנהל וכי אנשים במצבים כאלה צריכים להרגיש שהם עושים משהו משמעותי. אבל בחירום הדבר הרצוי הוא שכל גוף, אדם או איש מקצוע יעשה את מה שהוא יודע לעשות ומתמחה בו, בהיקפים יותר גדולים".
ברנע מספרת שבאותה שבת של ה-7 באוקטובר הגיעו לקווי הסיוע שלהם 1,400 שיחות, זאת לעומ 20-30 שיחות לכל היותר בשבת רגילה. "הראשונה שהבינה מה קרה הייתה אחת המתנדבות שלנו בקו נט״ל, שהיתה בצעידה בים וראתה בטלפון שלה הרבה אזעקות בדרום. היא ביקשה מהאחראית להתחבר כבר בשעה 6:36 בבוקר. אני לא יודעת להגיד מתי היא הניחה את הטלפון.
"שמענו סיפורים קשים מאוד, אנשים לחשו לנו מתוך הממ"דים מפוחדים. מתנדבת ותיקה ומנוסה בקו ענתה לשיחה מאוד קשה, היו מחבלים בחוץ, המתקשרת אמרה 'אני חייבת לנתק עכשיו', והמתנדבת נשארה בלי לדעת אם היא חיה או מתה. עשינו מעשה חריג, איתרנו טלפון שלה, ואיפשרנו למתנדבת להתקשר. האישה ענתה, הן דיברו וסגרו מעגל. זה לא משהו שאנחנו עושים בדרך כלל בקו הסיוע אבל הסיטואציה היתה יוצאת דופן".
סימטריה בין מטפלים למטופלים
"אני חושבת שלפני הכל אנחנו לומדים צניעות, כי אנחנו לא יודעים", אומרת בכנות תמר עייני להמן, פסיכותרפיסטית שמטפלת במסגרות שונות בנפגעי טראומת ה-7 באוקטובר, "אין באמת פרוטוקולים, ויש הצמדות לפרקטיקות מוכרות כי אנחנו נפגשים עם הפחדים שלנו והחשש להזיק.
"בין קבוצות מטפלים רצות הרצאות ומאמרים אבל באמת שאין פרוטוקול והכוח הוא בלהיות עם, להיפגש עם הבנאדם. בעיקר מקשיבים, מנסים לעזור למטופל למצוא בעצמו את הדבר שיחזק אותו. ומגע אנושי. לא כל מי שנמצא בשטח הוא מומחה טראומה, לכן ההרצאות האלה מכוונות ונותנות תזכורת למה שאנחנו יכולים לעשות בשלב הראשוני הזה, עם נפגעים. ואני מדגישה שזו התערבות ולא טיפול".
יש מי שיודע?
"כן, אבל לא. ואת המתח הזה חשוב להחזיק. מי טיפל אי פעם בדבר כזה? פעם היתה שואה, אבל זה משהו של העבר, התחילו לטפל בהם 30-40 שנה אחרי, מעולם לא התמודדנו עם משהו כל כך מזוויע מאז השואה והטבח קרה עכשיו, בזמן אמת, לא שנים אחרי. זה משהו שאין לו תקדים. לא לאסון כזה ולא למצב כל כך קיצוני, ולכן אגיד שאין לי מרחק כדי להגיד משהו חכם או הבנה או מסקנה, אבל כן אומר שנדרשות מאיתנו התאמות, אבולוציה בטיפול, כלומר שילוב בין גישות, לא קידוש של אף אחת מהן ובעיקר להיות בני אדם.
"הייתי צריכה, יחד עם קולגה, לעזור לאמהות לספר לילדים שהחברים שלהם לא בחיים. עשיתי פעם בחיים שלי דבר כזה? לא. אבל הן היו צריכות אותנו, לא סמכו על עצמן, פחדו. אמרנו לילדים, בכיתות ב-ג, שהם בטח יודעים שאנשים נפצעו, אבל שיש גם כאלה שמתו. 'גם לכם יש חברים שמתו'. חלק כבר ידעו, וחלק לא. מי שידע אמר. ואז ההורים התחילו לתת מידע. זה היה שובר לב. אבל היינו שם.
"לטפל כשהבן שלך מתגייס (הגרון שלה נחנק לרגע בבכי, ע"פ) כשחבר של הבן שלי חטוף, אחד אחר נהרג, וכל יום נהרגים עוד חילים ממשפחות שאני מכירה ואחר כך אני צריכה להיפגש עם נשים, אמהות של, סבתות של מגויסים, ולהיפגש עם האימה של מה יהיה מחר, בשבוע הבא ואחרי ואחרי, כשאני חווה אותו דבר מה אני יודעת מה יהיה עלי? ריבוי התפקידים והעמדות שלי, שלנו במלחמה הזאת הוא מורכב מאוד".
"לטפל כשהבן שלך מתגייס, כשחבר של הבן שלי חטוף, אחד אחר נהרג ואחר כך אני צריכה להיפגש עם נשים, אמהות של, סבתות של מגויסים, כשאני חווה אותו דבר"
איך בכלל שומרים על גבולות הטיפול במצב כזה?
"למרות כל זה, עדיין נשמרים הגבולות. הם לא מטשטשים. כשאני בחדר עם מטופל, אני לא מכבידה עליו ולא מביאה את העולם האישי שלי, זה נשאר ככה וזה יישאר, יש לי את המקומות שלי לטפל בעצמי".
איך את מטפלת בעצמך תוך כדי?
"אני בדרך כלל הולכת פעמיים בשבוע ליוגה, עכשיו העליתי לשלוש פעמים. זה מחזיק אותי. התפרקתי דווקא בתוך השיעור יוגה. המורה שמה לי יד על הגב כשהייתי בתנוחת עובר והתחלתי לבכות, ויצאו ממני ברזים. אני עושה הליכות עם חברות שלי, מסאז' כי הגוף שלי תפוס. אסור להיכנס למקום שאם לאחרים כל כך רע אני מענישה את עצמי".
אנחנו מדברות שוב אחרי שבועיים. "האבל הולך ומעמיק שלהם גם מחלחל אלינו", היא אומרת, "הבן שלי בצבא במילואים, האחיין בעזה, ההצטברות עוברת אלינו, יש איזו סימטריה. בין מטפלים ומטופלים, במובן של דאגה קיומית, המציאות שחודרת לחדר. משהו מהותי משתנה, המציאות מאוד מאיימת. אין את התחושה של פה בחדר אנחנו בטוחים".
תן לי את הרגע הזה
למחרת יום הטבח כתבה ע': "הלמות ליבו של בני הבכור הנרדם עליי, מסתנכרנות עם הלמות ליבי הכאוב, השבור. ובבטני בעיטות חיים של העתיד לבוא, בתנועה מתמדת של חיים. מחוצה לנו הולמים הטילים, קולות המסוקים, צעדת החיילים, דברי הפרשנים. רק הרגע הזה. תן לי רק את הרגע הזה. מחר יגיע המחר".
השבוע, ע' ומשפחתה חזרו כאמור לביתם בדרום, ושם היא תהיה עד הלידה. התסמינים של הטראומה נרגעו קצת, היא אומרת. "זו מציאות מתעתעת שלא מאפשרת לא אבל ולא שמחה ולא שגרה והכל מהול אחד בשני ואי אפשר לתת לעצמך רגע לשהות בתוך התחושות והרגשות.
"זו מציאות מתעתעת שלא מאפשרת לא אבל ולא שמחה ולא שגרה והכל מהול אחד בשני ואי אפשר לתת לעצמך רגע לשהות בתוך התחושות והרגשות"
"בתוך העולם של הטיפול, בשעה הסטרילית הזו את יכולה לאפשר רגע לעצמך לשהות במרחבים של המצוקות הכאבים, רגע להתבונן על מה שקרה וגם להצליח לראות כוחות, אבל אין מרחב סטרילי עכשיו. המטופלים שלי, כל אחד נמצא רחוק רחוק מהבית שלו, בסביבה לא מוכרת שהפכה להיות מוכרת ואני כמטפלת שלהם נמצאת במרחק מהם. אין את האפשרות רגע להיות בתוך היחד, מפגש פיזי".
את מטפלת במרכז חוסן, כל המטופלים שלך הם על רקע בטחוני?
"לא, אבל אי אפשר לנתק עשרים שנה של ירי ותחושת חוסר ביטחון, מהמצב הרגשי של כל אחד ואחת מהאנשים שחיים בעוטף ישראל. הם מגיעים לטיפול, מדברים על העולם הפנימי והרגשי והקשיים והמורכבויות וזה לא רק מלחמה, יש עוד חיים מעבר לזה, אבל אי אפשר לנתק את הלחימה מהמציאות היומיומית. זה מצב סטטי.
"אני יכולה לספר לך על ילדים שמשחקים במלחמה, ברעים וטובים, או רק ברעים. לא מצליחים לדבר את הפחד, אבל משחקים אותו. הפחד תמיד שם, נוכח ובא לידי ביטוי בתלות בהורים, הצמדות מאוד גדולה, חשש מלהתקלח לבד, להתלבש. הפחד הולך ומתרחב במצבים של פוסט טראומה או טראומה מתמשכת. מהבלונים, מהשריפות, מהטילים, לעוד דברים נורא גדולים שאין בהם שליטה. כל זה היה שם, הרבה לפני ה-7 באוקטובר".