הכיסא מרובע, השולחן מרובע, הכיתה מרובעת, בית הספר וכל מערכת החינוך הישראלית מרובעים. הכל מרובע. הורים, כשאתם יוצאים לתמוך במורים, בדקו שאתם משרתים את המטרה ולא את תיאטרון האבסורד.
הי, שמי רננה, השם אמנם בדוי, אבל אני מורה אמיתית. מורה חדשה. אני לא בחורה צעירה שסיימה עכשיו תואר שני בהוראה. אצלי הילדים כבר גדלו, והחלטתי שעכשיו אני פנויה לתרום מזמני ומהידע שלי לילדים אחרים. לא הגעתי למערכת מתוך הצורך בפרנסה, להיפך, כל יום שבו אני מלמדת בבית הספר עולה לי כסף.
אני גם לא אלטרואיסטית ולא מתהדרת במילה הגדולה "שליחות". אני לא שליחה. אני טובה במה שאני עושה, וחשבתי שאשאב הנאה מהעברת הידע שלי במקצוע לבני נוער. אז עשיתי לפני שנתיים הסבה מהירה להוראה, הייתי תלמידה טובה ומצאתי לי בית ספר לא רע. קיוויתי שהמערכת לא תפריע לי. אבל המערכת מקולקלת ובימים אלה היא עובדת קשה על מנת לשמר את הקלקול.
במשך שנים נשחק מעמדו של המורה בישראל. פעם מורה הסתפק בתלוש המשכורת העלוב שהציב אותו במעמד הביניים, אבל נהנה מאיזה הון סימבולי. עכשיו גם מעמדו החברתי כל כך ירוד, שהוא צריך להיות אחד מהשניים על מנת להצטרף למערכת: או אופטימיסט מושבע, או אידיוט.
גם אני הדפתי פסימיסטים שאמרו לי: "השתגעת, רננה? מה את עושה? המערכת תאכל אותך!" צחקתי מולם בנאיביות. האמנתי שאוכל לנתק את עצמי מכל הבירוקרטיה של חדר המורים. להיות עם הפנים לתלמיד והגב למערכת – זה היה המוטו שלי. לבוא, לעשות את מה שאני יודעת במשרה חלקית, לנסות להיות משמעותית עבור האנשים הצעירים האלה, ובמקביל להמשיך להתפרנס מהכנסה נוספת שיש למשק הבית.
סולידריות לקלקול
שלא תחשבו שלא היה שם רמז מטרים. כבר בראיונות הראשונים שקיימתי על מנת למצוא לעצמי אכסניה חינוכית, אחת השאלות המרכזיות ששאלו אותי רכזות המקצוע היתה: "האם את אדם של צוות?" אמרתי שכן, כמובן ושאני אפילו אשת רעים להתרועע. אף פעם לא סבלתי מבעיות חברתיות. לא כל כך הבנתי למה הן רוצות שאהיה חלק מאיזו פעולה בתנועה, אבל היום אני מבינה. את פשוט חייבת להיות סולידרית למערכת ולא למטרת הזהב שלה – חינוך. לגלות סולידריות למערכת מקולקלת, זה לגלות סולידריות לקלקול. ואת זה לא הייתי מוכנה לקבל.
אבל זאת משום שאני פריבילגית, ויש לי עבודה והכנסה נוספת למשק המשפחתי. רוב המורות והמורים נסמכים היום על מאבקים פוליטיים המנסים לגרד להם עוד כמה שקלים פה וכמה תוספות שכר שם. גרושניקים. המורים הטובים, האנשים האיכותיים שיכולים להשתלב בקלות בעבודה בחוץ בשכר כפול, פשוט עוזבים בלי למצמץ. וזה משאיר את הבינוניים במערכת, שמצופפים את השורות ומקווים שאף אחד לא יתקע להם רפורמה.
הם לא סובלים אותך, החדשה, כי את מוכנה לשמוע על שינויים, כי את שמחה להזיז את הגבינה, כי את חושבת שאמות המידה למסלול ההוראה צריכות להיות יותר מדופק ונשימה.
מהר מאוד האופטימיות שלי התגלתה כנאיביות. גיליתי מערכת חינוך שהמושג "עבודת הצוות החינוכי" בה הוא למעשה צייתנות עיוורת למנכ"לית בית הספר, שחדר המורים הוא פרק ההדחה בתכנית הריאלטי הישרדות, ושאם תעזי להשמיע את קולך כנגד שימור הקיים, השבט יאמר את דברו.
המורים הוותיקים לא סובלים אותך, החדשה, כי את מוכנה לשמוע על שינויים, כי את שמחה להזיז את הגבינה
הם לא אוהבים שיש לך חיים אחרים ופרנסה אחרת, הם צריכים שתשימי את כל הז'יטונים שלך על הצבע שלהם, אחרת את עצמאית מדי, מהפכנית רדיקלית שבאה לעשות גלים. וזה לא משנה בכלל כמה טובה תהיי בתפקיד ההוראה וכמה משמעותית תהיי בעבור הילדים, את חיילת. שתקי ותמשיך ללכת בשורה. עם הפנים לתלמיד והגב למערכת? הצחקת אותם. במיוחד בקטע של הגב.
חלק לא מבוטל מהמורים בורחים מהמערכת כי ברגעי השבר היא לא נותנת להם גב. מנהל בית הספר הוא מנכ"ל חברה שצריך לספק לדירקטוריון בעירייה שורות של רווח, תוצאות והישגים. לכן בית הספר מתנהל כמו ספקית סלולר וההנהלה היא אגף שימור לקוחות. התלמיד הוא הלקוח, והוא תמיד צודק.
מורים מקצועיים עוברים מסדרי השפלה מול הורים, מחנכים ורכזי שכבה, כי התלמיד ואימא שלו (כלומר, הלקוחה) מאוד לא מרוצים מהדרך הלא פרוגרסיבית בה המורה התנהגה עם המלאך שלהם. הסולידריות היא חד כיוונית, מחדר המורים למעלה. אף פעם לא למטה, אל המורה שבקצה שרשרת המזון.
אז שכר עלוב, תנאי העסקה לא יציבים, התמודדות עם כיתות ענקיות, רשימת הקלות שיצאה מפרופורציה, תלמידים עם חוסר חשק ובעיות סלולריות של קשב וריכוז, מעמד ציבורי דפוק ("נו בטח, הולכת הביתה ב-3, נהנית מימי חופשה נדיבים והמשכורת דופקת"), קולגות אפורים ותשושים, חדר מורים המקדש את הבינוניות ומנהל בירוקרט.
אתן תוהות מה הסיבה למחסור משווע באלפי מורים ומנהלים ראויים? אנשים טובים פשוט לא מוכנים לקבל את השיט הזה. אז הם עוזבים, ומשאירים את הבינוניים והמיואשים במערכת. אם אתם שר האוצר, הייתם מעלים להם את השכר? הוא בוודאי יאמר: "הביאו לי אנשים טובים ואשלם להם כערכם". אבל כל מורה טובה כזו שתכנס למערכת, היא איום על הוותיקות ומושא לקנאתן. בשבחי הבינוניות.
פיק בגרות
אז מה עושים? בטח לא מה שרן ארז, יו"ר ארגון המורים מזה רבע מאה מבקש מכם לעשות. אתם מכירים מישהו שעומד בראש גוף מסויים כל כך הרבה שנים ושמח לשנות או לשפר אותה? גם ליפה בן דוד מהסתדרות המורים נותר לעשות באולפנים רק ג'רי מקוואייר ולצעוק SHOW ME THE MONEY! כאילו זה הדבר האחרון שנותר לעשות, להוציא מהממלכה עוד כמה גרושים, אחרת נשבית את המערכת.
ואותי, כמי שמצויה בתוכה זה פשוט מטריף; איך לציבור הישראלי, שהוא אנין בכל הנוגע למסעדה שלו, עושה סקר שוק מעמיק לפני רכישת מכונית, פטריוט נלהב של כתלים והיאחזויות, מנפנף בהיותו חלק מעם הספר, ובכלל – אחד שמצפה לתועלת גבוהה מהעלות שהוא משלם בעבור כל כל מוצר שהוא קונה, פשוט לא אכפת ממה שקורה במוסד הזה שבו הוא מפקיד מדי בוקר את הנכס היקר לו מכול – הילדים שלו.
הוא יכול למלמל מתחת לשפם שבית הספר שבו לומדים הילדים שלו דפוק, שהמורה מאוס, שהחומר לא רלוונטי ושהשיטה מיושנת. אבל ברבע לשמונה הוא יתן לילדים שלו נשיקה וישלח אותם עם סנדוויץ' למוסד הזה. אנשים יצאו לרחובות ויעלו על בריקדות בגלל קוטג', אבל בעבור החינוך של הילדים שלהם, שהם לא רק העתיד שלהם אלא עתיד האומה, הם לא יפסידו חתונמי. וכשהמורים ישבתו, הם יקללו אותם בלב, כי זה ביטל להם פגישה עם הפדיקוריסטית.
שיהיה ברור, הדברים שאני כותבת כאן הם הכללה. יש מורים מצוינים במערכת. חלקם אפילו ותיקים ובמשרה מלאה. אבל כל אמירה בתחום הסוציולוגי או התרבותי מדברת על הכלל ולא על יוצאי הדופן. אז הורים, תורידו רגע את הפלקט. שחררו את המגפון. כל ההפגנות האלה הם עוד פרק של סיינפלד; תוכנית על כלום.
דרוש כאן שינוי אמיתי, כי המדרון הוא חלקלק ומערכת החינוך שלנו הופכת להיות בייביסיטר פרוגרסיבי המלהג סיסמאות ניו-אייג' ריקות, מקשקש על חינוך דיפרנציאלי ושיעורי מיינדפולנס כדי שלא נשים לב לתכלס: בית הספר שלכם הופך להיות מכלאה שבקרוב מאוד תשמור לכם על הילדים כמו ג'ימבורי בקניון.
העשירים ימשיכו לממן שיעורים פרטיים אצל מורים טובים וישלחו את הגאונים שלהם ל-8200, והעניים יסתפקו בפייק-בגרות שיהיה להם ללימודי הפייק-תואר. ובינתיים, כו באיזה חג חקלאי קדום, מידי אחד בספטמבר נחזור על הריטואל, נרטון, נסבול, ולא נעשה הרבה. וההפגנות האלה עכשיו? הן רק כדי לא לשבור את המרובע.