איך זה מרגיש להיות במעצר? קודם כל תחושה של מחנק, כאילו שסוגרים לך את כל פתחי האוויר. ככה הרגשתי אתמול בלילה, כשישבתי בניידת אחרי המעצר, בדרך למגרש הרוסים. החלונות עם הסורגים היו פתוחים, אבל בכל זאת הרגשתי שיש לי קוצר נשימה. אני זוכרת את זה מפעם, כשהייתי נערה ורק עלינו לארץ, ופיתחתי אסטמה קלה בסיטואציות מסוימות.
השוטר שנהג כנראה הבחין שאני מנסה להסדיר את הנשימה, הסתובב לשאול אם אני בסדר. עניתי לו: "אין לי אויר". הוא פתח את החלון. מיד הרגשתי את הרוח, אבל היא לא עזרה לי לנשום. ניסיתי להתרכז, לעשות תרגילי נשימה. לא הצלחתי. השוטר שוב הסתובב ושאל אם אני בסדר. אחרי כמה רגעים פתאום נשפתי חזק: "כן!!" ממש מהסרעפת. פתאום הרגשתי הקלה.
זה היה הערב הכי קשה מתחילת המחאה הממוקדת שלנו מול בכירי עולם המשפט בחודש האחרון. ערב שבו הרגשתי שאני מאבדת את הזכות הכי בסיסית שלי ,לצעוק את הכאב. מין חוסר אונים. מה עכשיו? אפילו את היכולת להשמיע קול מגבילים? לא סתם הפסקתי לנשום.
כל ערב בחודש האחרון אני מגיעה לשכונת רמות בירושלים, מקום מגוריו של שי ניצן, פרקליט המדינה והאחראי על מח"ש. אתמול, כשרק הגענו לתחילת הרחוב שבו גר ניצן עצרה אותנו ניידת משטרה ומנעה מאיתנו מללכת למקום שעמדנו בו בשבועות האחרונים והורו לנו "לרדת לכיכר".
"לכו למקום שהוקצה לכם" אמר מי שהציג עצמו כמפקד האירוע. "באנו במיוחד לשי ניצן ואין לנו עניין בצומת", אמרנו. "זאת ההנחיה! יש לכם שלוש דקות לרדת לכיכר", והתרחק מאיתנו. "אתם עוברים על החוק", הוסיף תוך כדי שהוא הולך.
זה היה הערב הכי קשה מתחילת המחאה. הרגשתי שאני מאבדת את הזכות הכי בסיסית שלי ,לצעוק את הכאב. מה עכשיו? אפילו את היכולת להשמיע קול מגבילים? לא סתם הפסקתי לנשום
"על איזה חוק בדיוק?" שאל אטקלט, שמוחה לצדי. "התאגדות אסורה", אמר. "התאגדות אסורה?" שאלתי בפליאה. זכרתי את המושג מהתקופה שלימדתי אזרחות בבית הספר. זה סעיף רציני עוסק ב"כוונות של קבוצות למוטט את סדרי השלטון במהפכה או במעשי חבלה" (חוק העונשין 1977). שוטר אחר אמר "התקהלות אסורה", נראה שביקש לתקן. ומפקד האירוע הוסיף "הפרעה לסדר הציבורי".
"ככה, זו החלטה שלי"
בחודש וחצי האחרונים, מגיע כל ערב מפקד אירוע אחר ויורה הנחיות וכללים כפי שליבו חפץ. אחד מאשר את המקום, השני בא ומורה לנו לזוז עוד 50 מטר, למחרת מגיע המפקד שבו ומורה לנו לרדת עוד, להתרחק ממקום מגוריו של הפרקליט. "המקום שלכם בכיכר" אמרו לנו לפני כמה ימים. "אם לא תזוזו מכאן מיד נזמין ניידות שיקחו את כולכם!" ובמקביל אומר בקשר "יס"ם יס"ם להתקרב לכאן , להתקרב לכאן", ובאמת הגיעו שניים.
אחד נראה חסון במיוחד, מוסא היה כתוב על התג. הם התקרבו באותה תנועה שאני כבר מכירה, חזה מתוח ומבט שאומר: "אני בשניה מקפל אותך". אני מתקרבת לדבר עם אחד מהם, להגיד לו שאתמול, המפקד אישר לנו להישאר כאן.,כי אנחנו כבר רחוקים מהבית של ניצן לפחות ב 350 מטר. "תרדו רק עוד 40 מטר" הוא אמר.
"אם לא תזוזו מכאן מיד נזמין ניידות שיקחו את כולכם!"
למה ,למה? מה ההבדל? התעקשנו להבין. "ככה. זו החלטה שלי".
"אין היגיון בהחלטה הזו, לפחות תסביר לנו" – אמרה לו מירון באסרטיביות.
הוא הסתובב במקום, פנה אלינו ואמר: "אוקי אני רוצה שתזוזו 10 מטר. הנה תעברו את העמוד" ברגע זה כולנו פרצנו בצחוק.
12 אנשים מול כוחות מתוגברים
מאז, הימים רק נהיו יותר ויותר קשוחים. בשבוע האחרון הם הופיעו בכוחות עוד יותר מתוגברים. הזמינו לנו יס"מניקים ומשמר הגבול במספרים לא פרופורציונליים. לפני יומיים אחרי כמה דקות החלו לאסוף תעודות זהות, הצהירו שמעכבים את כל מי שלא יעזוב את המקום לכיכר, אבל בסוף לא עיכבו אף אחת. רק צילמו אותנו ואת המקום. אנחנו צעקנו את הדרישות שלנו ואת שמות הקורבנות של המשטרה שוב ושוב ובדיוק בשעה 23:00, כמו תמיד, עזבנו. אבל לא לפני שאמרנו ביחד שאנחנו נהיה כאן כל יום עד שהדרישות שלנו ימולאו.
אמש זה קרה. וזה קרה בלי בכלל שצעקנו סיסמאות, אלא עמדנו בשקט עם שלטים וסיפרנו בתורות סיפורים אישיים.
אחת החברות שיתפה בסיפור משטרה קשה בתוך המשפחה. היא אמרה שזו בפעם הראשונה שהיא מספרת. היא מספרת ובוכה והשוטרים מקשיבים. בסתר ליבי קיוויתי שזה יניא אותם מלאסוף אותנו בניידת. אבל לא, עוד לפני שהיא השלימה את הסיפור ראיתי אותם 'מתארגנים. מתארגנים בשביל 12 אנשים שעמדו ביחד עם שלטים בדממה. הסיפור הימם את כולנו. כאילו חדש. כאילו שלא באנו בגלל זה. אבל משהו באופן שהיא נחשפה ובמאמץ שעשתה כדי להתגבר על הדמעות שחנקו את גרונה ועל הכריזות של המשטרה השאיר אותי בלי מילים.
צעקנו את הדרישות שלנו ואת שמות הקורבנות של המשטרה שוב ושוב ובדיוק בשעה 23:00, כמו תמיד, עזבנו. אבל לא לפני שאמרנו ביחד שאנחנו נהיה כאן, כל יום, עד שהדרישות שלנו ימולאו
אחרי כמה רגעים משהו מבפנים דחף אותי לדבר. לתת הקשר לסיפור הקטן של 12 אנשים ומולם מספר גדול של כוחות הביטחון. לקחתי את רשות הדיבור והסברתי לחברים שלי הדרה, ועל האופן שהמדינה מגייסת אנשים מודרים ומדוכאים ומלבישה אותם מדים, מציידת אותם ברובים, באלות ובטייזרים ושולחת אותם ל'שמור על הסדר' בשבילם, החזקים, הלבנים בעלי הכוח. אמרתי והסתכלתי לכיוונם.
קיוויתי שאולי זה ייגע בהם. יערער אותם ויגרום להם להרהר באופן שהם מתנהגים מולנו. אבל נראה לי שזה עשה ההפך. מפקד האירוע הכריז ברם קול שאנחנו מעוכבים על "התקהלות בלתי חוקית". לפחות לא התבלבל שוב עם "ההתאגדות הבלתי חוקית", ותוך מספר דקות התקדמו לעברנו לעצור. עצרו את שלושתנו, אותי, את אתקלט ואת מירון. השלושה שניסו לדבר עם מפקד האירוע מוקדם יותר, השלושה ששיתפו בסיפורים, שהחזיקו שלטים. הם הרגישו שאנחנו מנהיגים את הקבוצה.
הסברתי על האופן שהמדינה מגייסת אנשים מודרים ומדוכאים ומלבישה אותם מדים, מציידת אותם ברובים ובטייזרים ושולחת אותם ל"שמור על הסדר" בשבילם, החזקים, הלבנים בעלי הכוח
אבל הם טעו. כי כל האנשים שבאים לשי ניצן מנהיגים. אחרי שעלינו לניידות, החברים ירדו לכיכר המפורסמת כדי להמשיך את משמרת המחאה וסיפרו שמכוניות האטו מסקרנות. מה שגרם למשטרה להוריד אותם גם מהכיכר.
"לצעירים שלכם יש בעיה"
ישבתי מול חוקר בשם נביל במעצר. אחרי שחקר אותי והסברתי לו היטב את הנסיבות שהביאו אותי לבלות ערבים שלמים ברחוב של ניצן, הוא הרגיש חובה לדבר איתי "מלב אל לב כי אכפת לי". הוא אמר. "הצעירים מהעדה שלכם יש להם בעיה, הם לא יודעים לשתות. אני פוגש אותם…לפני שאתם דורשים מהמשרדים שינוי, תעבדו אצלכם, עם הצעירים שלכם אני מתכוון…אני אומר לך את זה, כי אני רואה שיש לך השכלה", וחייך חיוך של מחווה.
רק שנביל לא הבין שהגברת המשכילה צברה קילומטרז' עם התאוריות האלה של האשמת הקורבן, הצדקת גטאות ושיכונים והצדקת בתי כלא שראו בגוף השחור נזק משני משמירת הסדר של ציבור הלבנים. השתמשתי בהשכלה שלו כדי לדבר איתו סוציולגית וקינחתי בפסיכולוגית מה שגרם לו לשתף בסיפורים של פרופיילינג נגדו כאשר הוא פושט את המדים.
לא קשה בכלל להוציא ממני אמפתיה. כי מיד הלב שלי יצא אליו וכבר נזכרתי בעשרות הסיפורים שסיפרו לי מכרים ערבים.
"מה אתה עושה כשאתה נתקל בסיטואציה שמעכבים אותך בגלל המראה שלך"? שאלתי אותו בסקרנות.
"אני מראה להם תעודת שוטר וממשיך. אין מה לעשות, את לא תשני את זה", אמר ועשה תנועת ראש ויד לחזק את פילוסופיית החיים שלו תחת דיכוי.
"הצעירים מהעדה שלכם יש להם בעיה, הם לא יודעים לשתות. אני פוגש אותם..אני אומר לך את זה, כי אני רואה שיש לך השכלה"
לעומת זאת השוטר שקבע את תנאי השחרור אמר לי שהוא תומך במחאה. "תמשיכו את המחאה שלכם. המשטרה חוטאת בשיטור יתר כלפי העדה שלכם. זה לא סתם".
אז למה נתת לנו הרחקה?
"כי הפרעתם לשכנים. צלצלו השכנים".
אבל היום בכלל לא הפרענו, לא צעקנו. רק עמדנו עם השלטים ודיברנו.
"אתם צריכים להבין שיש למשטרה הרבה הפרות סדר עם הערבים והחרדים, לא אתם חס וחלילה. מעדיפים כמה שאפשר למנוע את ההתקהלויות האלה".
ולמה ככה, בכל כך הרבה בכוח ?
"אתם צריכים להבין את העבודה שלנו. אנחנו צריכים כוח להרבה מהמקרים. יש התפרעויות".
אתה יודע איך היא, השוטרת שחטפה ממני את הטלפון, איזה מבט היא נתנה לי? כאילו רצחתי את אמא שלה".
"כן זה מתוך הרגל, מפעילים כוח".
ולסיום הדיאלוג תוך כדי צילומי פנים וגוף והטבעת טביעות האצבע, הוא אומר לנו: "תמשיכו למחות".
"כן שוטר יקר אני חייבת להמשיך למחות. אין לי ברירה אחרת".
אישה חומה,
אַתְּ האִמָּא, האָחוֹת והַבַּת.
השמיעי אֶת נַפְשֵׁךְ, בגּוּפֵךְ ובקוֹלֵךְ.
מֻתָּר לָךְ, אִשָּׁה חוּמָה.
מֻתָּר לָךְ.
(מתוך: "פּוֹאֶמָה לאִשָּׁה חוּמָה" /אדמסו דני)